../images/Emo79.gifONLY SALVATION ../images/Emo79.gif (סיפור)
Only salvation "איזה תה יש לכם?" אני שואלת את המלצרית, והיא הולכת להביא את הקופסה עם כל סוגי הצמחים, בינתיים אני מתארגנת לי טוב טוב על ספת-הדיינר הירוקה ומוציאה את המחברת מהתיק, מחברת ועט. הרבה זמן שאני מחכה לרגע הזה שאוכל להתיישב ולכתוב את הסיפור המוזר שהתגלגל פה בימים האחרונים ועכשיו סוףסוף הצלחתי לברוח מהעבודה לאיזה חצי שעה ואני מתארגנת על כתיבה. המלצרית חוזרת עם הקופסה, אני שולפת את תה הלימוזינה (לימונית+לואיזה) ומחכה לכוס המים החמים שהיא עוד מעט תביא, בינתיים אני מתלבטת אם להוסיף עוגיה או לא. לשבת ולכתוב בית קפה בשבילי זה סוג של פנטזיה. אבל הפעם אני לא מחכה למוזה, אשכרה היתי עדה לסיפור מתרחש לנגד עיני. במהלך השבת טיילתי באזור המוסכים מאחורי קניון איילון, מאחורי אזור הקניות, איפה שהירקון מתחיל להתפתל ובין מפעל למפעל מתחילים להופיע שדות עם גידולים לא ברורים. אחרי כמה קוצים וכמה סיקסקים, בדיוק בעיקול של כוורות הדבורים עבר רוכב אופניים. הוא רכב על אופניים שחורות ישנות ומלאות אבק. בניגוד לרוכבים הרגילים שבשבילים, שבדרך כלל מצוידים בקסדות, כפפות וציוד ניווט מתוחכם, הבחור הזה היה לבוש בטי שירט שחורה ישנה ודהויה ועם שיער גלוי, הוא נראה כאילו גל של אבק עבר דרכו והדיווש שלו היה איטי ועייף ובכל זאת – התקדמותו היתה די מהירה. אפילו הדבורים לא טרחו לזמזם אליו. אף אחד בקבוצה שלי לא שם לב אליו. ההוא שקדימה מיהר מדי וההיא שמאחורה בדיוק היתה עסוקה באיזה נפילה. אבל באותו רגע שעברתי מול הכוורות ראיתי אותו מולי. אחרי עוד כמה עיקולים הוא נעלם ולכן כל כך הופתעתי לראות אותו שוב, בערב, במרכז העיר, עדיין עם אותו מבט מלא אבק, בבית קפה פוזאיסטי ויקר. מולו ישבה בחורה בגילאי העשרים ודיברה. לא שמעתי מה היא אמרה, בשלב מסוים היא גם דיברה בסלולארי שלה, אבל המבט שלה היה עצוב, הם הסתכלו זה בזה עצובים ואחרי כמה זמן השתתקו ועד סוף הערב החזיקו ידיים עם המבט הזה, הרדוף. בבוקר בדרך למשרד ראיתי את כותרות העיתון "רוכבת אופניים נלכדה כשניסתה להבריח את בן זוגה", כותרת מוזרה, ועוד יותר מוזר מזה, ליד הכותרת תמונה של הזוג מאתמול. חשבתי שהגיע הזמן לבדוק מה קורה. התקשרתי לאיגוד רוכבי האופניים ושאלתי אם ידוע משהו על רוכב בחולצה שחורה על אופני אבק, פרסמתי הודעות בפורומים, אחרי כמה שעות התחילו לזרום תשובות. מסתבר שילד אחד בן 13 נתקל בו באזור צומת רעננה צפון, בבוקר. ואישה מבוגרת אחת פגשה בו באזור 7 טחנות אחה"צ. כנראה שאיפשהו בדרך הרוכב בכ"ז עשה הפסקה. כל המאמצים שלי לברר פרטים נוספים – לא הצליחו. חזרתי לבית הקפה שבו ראיתי אותם, איזה סטודנטית שעבדה שם אתמול סיפרה שהבחורה יושבת שם פעם בשבוע בערך, כל פעם עם בחור אחר "בטח רשומה באיזה סטוצונט" היא אמרה. כך שהפרטים שהצלחתי להשיג היו אלו: הבחור נראה בבוקר ברעננה צפון, 4 שעות אח"כ בעיקול הדבורים בואכה ר-ג ואחה"צ ב7 טחנות. מסלול לא הגיוני. נראה שהמהירות שלו בבוקר היתה מדהימה ובמסלולים לא יעילים, מן סוג של זיגזג. לעומת זאת אחה"צ הוא עצר איפשהו לכמה שעות. בערב הוא הופיע בבית קפה מהודר עם בחורה עצובה שנפגשת עם בחורים מסוגו אחת לשבוע, ויום אחרי זה יש איזה ידיעה לא ברורה בעיתון. "מה לעזאזל קורה פה ? " חשבתי לעצמי... לפני שעתיים קיבלתי טלפון מאיגוד האופניים. מצאו אופניים שחורים פשוטים בשטח, זיהו אותם בעזרת הילד והאישה, אין צורך שאבוא. עוד רוכבים דיווחו עליו מסתבר שהוא הגיע מאזור חדרה. באיגוד סיפרו לי שעוד מעט כנראה ישתחרר הסיפור המלא לפורומים. מסתבר שהנוגעים בדבר לא עמדו בלחץ והבחורה הצעירה נעלמה. אחרי עוד שעה, התקשרה אלי אישה אחת "שמעתי שאת חוקרת את המקרה, אני מוכנה לספר לך הכל אבל לא בטלפון" קבענו פה בבית הקפה וסוףסוף שמעתי את הסיפור. פגשתי אותה. הרגע הלכה. אתם לא תאמינו איזה סיפור היא סיפרה לי. מסתבר שאחרי גל הפנצ'רים בבן שמן התחילו כל הקבוצות להגביל את עצמן. היו קבוצות שאפילו הלכו רחוק יותר מזה ופתחו ועדות קבלה. רק מי שעמד במבחנים שלהן – יכול היה להתקבל. מוקדם בבוקר יצא ר. למבחן הקבלה לקבוצת השאנטי. הוא היה אמור להיפגש אחרי יום המבחן עם הבוחנת של השאנטי ולדווח לה מה עשה. ועדת הקבלה של השאנטי בונה את התדמית שלה על אמון אבל בעצם יש לה מרגלים בשטח בכל יום מבחן כזה, שבוחנים גם את האמון הזה טוב טוב. הבחור יצא מוקדם, במהירות שיא הספיק להגיע מחדרה לרמת גן בפיתולים אינסופיים. את כל הדרך הוא עשה על פלטה קדמית שלישית, כדי לדמות עליות. אין ויתורים בשאנטי. כשהוא הגיע ל7 טחנות הוא עצר לכמה שעות, למבחן המנוחה. בקבוצת השאנטי אנשים צריכים לדעת גם לנוח. אחרי כמה שעות הוא הגיע לבית הקפה ונפגש עם הבוחנת. אז הוא היה צריך להפגין כישורים חברתיים. לא ברור כרגע באיזה קטע זה קרה, אבל הוא נפל במבחן. בגלל שהבוחנת במקרה הזה היתה בת זוגו, היא ניסתה להכניס אותו לקבוצה בכל זאת במסווה של חובש קרבי עם נשק, אבל עלו עליה והיא ירדה למחתרת. זה הסיפור שפורסם לבסוף בעיתון. האישה המשיכה לספר לי: באיגוד בחנו את הסיפור הזה ומשהו היה להם מוזר. למה התעקש הבחור דוקא על קבוצת השאנטי ? הם הצליחו לבסוף לאתר אותו וליצור אתו קשר. אם עוד לא קלטתם, הביגוד שלו היה מסווה מושלם, עד היום המבחנים לשאנטי היו סוד מוחלט ואסור היה לו להזדהות בצורה כלשהי, לכן התלבש באופן הכי חובבני שאפשר. הבחור סיפר לאיגוד שהוא ניסה כבר להתקבל לכל הקבוצות הנחשבות: לשאנטי, לזולה, ליורמים, לאופננים, לכו-לם... אבל שוב ושוב הוא נוכח לדעת שהוא לא מספיק טוב, שהוא לא יודע מספיק לנוח ולא מספיק בכושר, שוב ושוב הוא מתאכזב מעצמו למרות אימונים חוזרים ונשנים. "מה תעשה עכשיו ?" שאלו אותו באיגוד, ברחמים ניכרים. "אין לי ברירה" אמר הבחור "אני איאלץ ללכת למקום היחיד שאני יכול להתקבל אליו בכושר שלי, אני אצטרף לנבחרת ישראל".
Only salvation "איזה תה יש לכם?" אני שואלת את המלצרית, והיא הולכת להביא את הקופסה עם כל סוגי הצמחים, בינתיים אני מתארגנת לי טוב טוב על ספת-הדיינר הירוקה ומוציאה את המחברת מהתיק, מחברת ועט. הרבה זמן שאני מחכה לרגע הזה שאוכל להתיישב ולכתוב את הסיפור המוזר שהתגלגל פה בימים האחרונים ועכשיו סוףסוף הצלחתי לברוח מהעבודה לאיזה חצי שעה ואני מתארגנת על כתיבה. המלצרית חוזרת עם הקופסה, אני שולפת את תה הלימוזינה (לימונית+לואיזה) ומחכה לכוס המים החמים שהיא עוד מעט תביא, בינתיים אני מתלבטת אם להוסיף עוגיה או לא. לשבת ולכתוב בית קפה בשבילי זה סוג של פנטזיה. אבל הפעם אני לא מחכה למוזה, אשכרה היתי עדה לסיפור מתרחש לנגד עיני. במהלך השבת טיילתי באזור המוסכים מאחורי קניון איילון, מאחורי אזור הקניות, איפה שהירקון מתחיל להתפתל ובין מפעל למפעל מתחילים להופיע שדות עם גידולים לא ברורים. אחרי כמה קוצים וכמה סיקסקים, בדיוק בעיקול של כוורות הדבורים עבר רוכב אופניים. הוא רכב על אופניים שחורות ישנות ומלאות אבק. בניגוד לרוכבים הרגילים שבשבילים, שבדרך כלל מצוידים בקסדות, כפפות וציוד ניווט מתוחכם, הבחור הזה היה לבוש בטי שירט שחורה ישנה ודהויה ועם שיער גלוי, הוא נראה כאילו גל של אבק עבר דרכו והדיווש שלו היה איטי ועייף ובכל זאת – התקדמותו היתה די מהירה. אפילו הדבורים לא טרחו לזמזם אליו. אף אחד בקבוצה שלי לא שם לב אליו. ההוא שקדימה מיהר מדי וההיא שמאחורה בדיוק היתה עסוקה באיזה נפילה. אבל באותו רגע שעברתי מול הכוורות ראיתי אותו מולי. אחרי עוד כמה עיקולים הוא נעלם ולכן כל כך הופתעתי לראות אותו שוב, בערב, במרכז העיר, עדיין עם אותו מבט מלא אבק, בבית קפה פוזאיסטי ויקר. מולו ישבה בחורה בגילאי העשרים ודיברה. לא שמעתי מה היא אמרה, בשלב מסוים היא גם דיברה בסלולארי שלה, אבל המבט שלה היה עצוב, הם הסתכלו זה בזה עצובים ואחרי כמה זמן השתתקו ועד סוף הערב החזיקו ידיים עם המבט הזה, הרדוף. בבוקר בדרך למשרד ראיתי את כותרות העיתון "רוכבת אופניים נלכדה כשניסתה להבריח את בן זוגה", כותרת מוזרה, ועוד יותר מוזר מזה, ליד הכותרת תמונה של הזוג מאתמול. חשבתי שהגיע הזמן לבדוק מה קורה. התקשרתי לאיגוד רוכבי האופניים ושאלתי אם ידוע משהו על רוכב בחולצה שחורה על אופני אבק, פרסמתי הודעות בפורומים, אחרי כמה שעות התחילו לזרום תשובות. מסתבר שילד אחד בן 13 נתקל בו באזור צומת רעננה צפון, בבוקר. ואישה מבוגרת אחת פגשה בו באזור 7 טחנות אחה"צ. כנראה שאיפשהו בדרך הרוכב בכ"ז עשה הפסקה. כל המאמצים שלי לברר פרטים נוספים – לא הצליחו. חזרתי לבית הקפה שבו ראיתי אותם, איזה סטודנטית שעבדה שם אתמול סיפרה שהבחורה יושבת שם פעם בשבוע בערך, כל פעם עם בחור אחר "בטח רשומה באיזה סטוצונט" היא אמרה. כך שהפרטים שהצלחתי להשיג היו אלו: הבחור נראה בבוקר ברעננה צפון, 4 שעות אח"כ בעיקול הדבורים בואכה ר-ג ואחה"צ ב7 טחנות. מסלול לא הגיוני. נראה שהמהירות שלו בבוקר היתה מדהימה ובמסלולים לא יעילים, מן סוג של זיגזג. לעומת זאת אחה"צ הוא עצר איפשהו לכמה שעות. בערב הוא הופיע בבית קפה מהודר עם בחורה עצובה שנפגשת עם בחורים מסוגו אחת לשבוע, ויום אחרי זה יש איזה ידיעה לא ברורה בעיתון. "מה לעזאזל קורה פה ? " חשבתי לעצמי... לפני שעתיים קיבלתי טלפון מאיגוד האופניים. מצאו אופניים שחורים פשוטים בשטח, זיהו אותם בעזרת הילד והאישה, אין צורך שאבוא. עוד רוכבים דיווחו עליו מסתבר שהוא הגיע מאזור חדרה. באיגוד סיפרו לי שעוד מעט כנראה ישתחרר הסיפור המלא לפורומים. מסתבר שהנוגעים בדבר לא עמדו בלחץ והבחורה הצעירה נעלמה. אחרי עוד שעה, התקשרה אלי אישה אחת "שמעתי שאת חוקרת את המקרה, אני מוכנה לספר לך הכל אבל לא בטלפון" קבענו פה בבית הקפה וסוףסוף שמעתי את הסיפור. פגשתי אותה. הרגע הלכה. אתם לא תאמינו איזה סיפור היא סיפרה לי. מסתבר שאחרי גל הפנצ'רים בבן שמן התחילו כל הקבוצות להגביל את עצמן. היו קבוצות שאפילו הלכו רחוק יותר מזה ופתחו ועדות קבלה. רק מי שעמד במבחנים שלהן – יכול היה להתקבל. מוקדם בבוקר יצא ר. למבחן הקבלה לקבוצת השאנטי. הוא היה אמור להיפגש אחרי יום המבחן עם הבוחנת של השאנטי ולדווח לה מה עשה. ועדת הקבלה של השאנטי בונה את התדמית שלה על אמון אבל בעצם יש לה מרגלים בשטח בכל יום מבחן כזה, שבוחנים גם את האמון הזה טוב טוב. הבחור יצא מוקדם, במהירות שיא הספיק להגיע מחדרה לרמת גן בפיתולים אינסופיים. את כל הדרך הוא עשה על פלטה קדמית שלישית, כדי לדמות עליות. אין ויתורים בשאנטי. כשהוא הגיע ל7 טחנות הוא עצר לכמה שעות, למבחן המנוחה. בקבוצת השאנטי אנשים צריכים לדעת גם לנוח. אחרי כמה שעות הוא הגיע לבית הקפה ונפגש עם הבוחנת. אז הוא היה צריך להפגין כישורים חברתיים. לא ברור כרגע באיזה קטע זה קרה, אבל הוא נפל במבחן. בגלל שהבוחנת במקרה הזה היתה בת זוגו, היא ניסתה להכניס אותו לקבוצה בכל זאת במסווה של חובש קרבי עם נשק, אבל עלו עליה והיא ירדה למחתרת. זה הסיפור שפורסם לבסוף בעיתון. האישה המשיכה לספר לי: באיגוד בחנו את הסיפור הזה ומשהו היה להם מוזר. למה התעקש הבחור דוקא על קבוצת השאנטי ? הם הצליחו לבסוף לאתר אותו וליצור אתו קשר. אם עוד לא קלטתם, הביגוד שלו היה מסווה מושלם, עד היום המבחנים לשאנטי היו סוד מוחלט ואסור היה לו להזדהות בצורה כלשהי, לכן התלבש באופן הכי חובבני שאפשר. הבחור סיפר לאיגוד שהוא ניסה כבר להתקבל לכל הקבוצות הנחשבות: לשאנטי, לזולה, ליורמים, לאופננים, לכו-לם... אבל שוב ושוב הוא נוכח לדעת שהוא לא מספיק טוב, שהוא לא יודע מספיק לנוח ולא מספיק בכושר, שוב ושוב הוא מתאכזב מעצמו למרות אימונים חוזרים ונשנים. "מה תעשה עכשיו ?" שאלו אותו באיגוד, ברחמים ניכרים. "אין לי ברירה" אמר הבחור "אני איאלץ ללכת למקום היחיד שאני יכול להתקבל אליו בכושר שלי, אני אצטרף לנבחרת ישראל".
