The Scarecrow

../images/Emo79.gif The Scarecrow ../images/Emo79.gif

השיר הבא שהוקלט, וגם יצא כצד ב' של הסינגל See Emily Play.
The black and green scarecrow as ev'ryone knows stood with a bird on his hat and straw ev'rywhere He didn't care He stood in a field where barley grows His head did no thinking His arms didn't move except when the wind cut up rough and mice ran around on the ground He stood in a field where barley grows The black and green scarecrow was sadder than me But now he's resigned to his fate 'cause life's not unkind He doesn't mind He stood in a field where barley grows​
הדחליל השחור-ירוק שכולם מכירים עמד עם ציפור על כובעו וקש בכל מקום לא היה אכפת לו הוא עמד בשדה בו צמחה שעורה שום מחשבות בראשו שום תנועה בזרועותיו חוץ מכשהרוח קרעה אותו בגסות ועכברים התרוצצו על האדמה מסביב הוא עמד בשדה בו צמחה שעורה הדחליל השחור-ירוק היה עצוב יותר ממני אבל עכשיו הוא השלים עם גורלו כי החיים אינם לא-נחמדים לא אכפת לו הוא עמד בשדה בו צמחה שעורה אחד השירים האהובים עלי ביותר של בארט, ולטעמי אחד הטובים שבהם. הנה הדברים שנכתבו עליו ע"י הגולשים בסיבוב הקודם של הפרוייקט: ציףציף1000: זהו, אולי, השיר הכי אהוב עלי באלבום. זהו גם אחד השירים הראשונים של בארט ששמעתי מתוך מודעות לכך שהוא כתב אותו, ומתוך מודעות להקשר המוסיקלי/היסטורי בו נכתב השיר. אני זוכרת היטב את אותו רגע, מה שמעיד כנראה שזה היה אחד הרגעים המוסיקליים שהשפיעו עלי יותר מאחרים. אחד מאותם רגעי "אההההה!" האלו, כשפתאום הכל נראה אחרת, יותר בהיר וברור. רגע נדיר, שאין הרבה כמותו. Scarecrow הוא שיר חריג הן במוסיקה שלו והן במילותיו. כמו בשירים האחרים באלבום, המוסיקה בשיר חורגת מהמבנה המקובל של שירי פופ ורוק´נ´רול של התקופה, ונטועה בגל הפסיכדליה. אך המעניין כאן הן דווקא המילים, שהיו חריגות לא רק יחסית לשירי פופ "רגילים" אלא גם יחסית לנושאים שהעסיקו את אמני הרוק היותר רציניים, באותה תקופה. זהו שיר אפל בהרבה מהממוצע דאז, ומאוד אישי. בניגוד לשירים אחרים באלבום – אסטרונומי דומינה, למשל – הדימויים בשיר ברורים וחדים מאוד, עד לפרטים הקטנים. בארט גם שר את המילים ללא סימני פיסוק, כמעט (בדומה ל-Bike), אולי בנסיון ליצור תמונה שלמה (כמו בציור) שבה כל החלקים קשורים זה לזה, בלתי נפרדים. "הדחליל הירוק-שחור כפי שכולם יודעים עמד עם ציפור על כובעו וקש בכל מקום לא היה אכפת לו. הוא עמד בשדה בו צומחת שעורה." יש הרואים בשיר, בדיעבד, סימנים ראשונים להתמוטטותו של בארט, המדמה עצמו לדחליל העומד בודד בשדה, מרוט ומרופט. הוא אינו מסוגל למחשבה או לתזוזה. הרוח צולפת בו והוא אינו יכול להתגונן. חיות השדה (ציפורים, עכברים) מרשים לעצמם לגעת בו, והוא אינו יכול להרחיקם. "הדחליל הירוק-שחור עצוב יותר ממני אבל עתה הוא נכנע לגורלו כי החיים אינם אכזריים לא אכפת לו. הוא עמד בשדה בו צומחת שעורה". האם באמת לא אכפת לו? יתכן (ואף סביר) שבארט לקח את הדימוי של הדחליל מהשדות מחוץ לעיר, בהם נהג להסתובב כילד ונער. הפלויד צילמו שני קליפים לשיר, כשהראשון – משנת 1967 – מראה אותם (עם בארט) מסתובבים בשדה (עם דחליל?). את הקליפ השני – שצולם בשנת 1968 עם גילמור, טרם ראיתי. אמילי: זה גם השיר האהוב עלי באלבום... כבר ציינתי שאני אוהבת מוזיקה אירית? אז השיר הזה לוקח אותי למחוזות של מוזיקת עם קלטית. והמילים: טוב.. המילים כל כך הזכירו לי תחושות של גיל הנעורים, כשהכל נראה בודד וחסר תוחלת ופטאליסטי.. resigned to his faith.. טוב אולי זה כי אני לוקחת קורס בהתפתחות של גיל ההתבגרות ואחד הדברים שלמדנו היה התחושה הפטאליסטית וחוסר האונים שהרבה נערים מרגישים. בארט היה עדיין כמעט נער.. בן 24 אם זכרוני אינו מטעה אותי.. וגם כך היתה בו ילדותיות ושובביות. אולי זה מחיר הילדותיות והנעורים... תחושות כאלה.. השיר הזה הוא מטאפורה אחת גדולה לחיים של סיד וחושפת אותו שוב ככותב רגיש ומוכשר. Miss CB: שיר מאוד מעניין לדעתי - מצד אחד מוסיקה די קצבית ושימוש ממש מגניב בכלים שונים (בהתחלה לפחות), ז"א זו לא בלדה ממש; מצד שני המילים די מדכאות. אולי הדחליל הוא סוג של מטאפורה לסוג מסוים של אנשים, אולי זה סתם הראייה של בארט על חיי הדחלילים באנגליה, בכל אופן שמח זה בטח לא. הוא מלא קש, ציפורים יושבות עליו, עכברים מתרוצצים לו בין הרגליים.. אבל לו זה לא מזיז. אבל בסוף יש שורה, But life´s not unkind he doesn´t mind. (או אולי לא שמעתי נכון) - אולי הכוונה היא, שהחיים דווקא יכולים להיות יותר טובים ושמחים, אבל הדחליל בכלל לא חושב ולא אכפת לו מהסביבה ומהחיים שלו עצמו אז הוא מוותר מראש. הוא מקבל את הגורל שלו בלי התנגדות. מה דעתכם על השיר?
 
השיר יישאר לשיפוטכם עד מוצ"ש

בתקווה שיימצאו מי שיש להם להגיד משהו עליו. ולמי שלא מכירים - זה שיר מעולה. האזינו לו.
 

holo

New member
אני מכיר,

פשוט אין לי ממש משהו מעניין להגיד עליו. לדעתי בארט מנסה לרמוז לצופים שהוא בעצם הדחליל, בודד, עומד בלי לעשות כלום, בלי לחשוב. מה שמוזר כאן שנוצר מאין תאור של בארט אחרי שמצבו התדרדר, אולי כבר כאן אפשר למצוא רמזים למצבו הנפשי הרגיש והשביר. בארט מנסה לראות את החיים כנחמדים וכך גם The black and green scarecrow as ev'ryone knows הדחליל השחור-ירוק כפי שכולם מכירים, זה בעצם בארט, שכולם מכירים אותו, או חושבים שמכירים אותו. בארט היה דמות נערצת ובן אדם מוכשר, ולכן גם הרבה אהבו אותו. אבל בעצם אף אחד לא הבין והכיר אותו מבפנים, ואולי כאן, בשיר הזה, הוא מנסה לרמוז על נפשו הפנימית. The black and green scarecrow was sadder than me כאן אפשר לראות כבר הזדהות ברורה עם הדחליל העצוב, ששונה מכולם. למרות שהוא עצוב, הדחליל(בארט) רואה את החיים כנחמדים, לא אכפת לו שהוא שונה, שלא מבינים אותו.
 

holo

New member
טעות באמצע

לדעתי בארט מנסה לרמוז לצופים שהוא בעצם הדחליל, בודד, עומד בלי לעשות כלום, בלי לחשוב. מה שמוזר כאן שנוצר מאין תאור של בארט אחרי שמצבו התדרדר, אולי כבר כאן אפשר למצוא רמזים למצבו הנפשי הרגיש והשביר. The black and green scarecrow as ev'ryone knows הדחליל השחור-ירוק כפי שכולם מכירים, זה בעצם בארט, שכולם מכירים אותו, או חושבים שמכירים אותו. בארט היה דמות נערצת ובן אדם מוכשר, ולכן גם הרבה אהבו אותו. אבל בעצם אף אחד לא הבין והכיר אותו מבפנים, ואולי כאן, בשיר הזה, הוא מנסה לרמוז על נפשו הפנימית. The black and green scarecrow was sadder than me כאן אפשר לראות כבר הזדהות ברורה עם הדחליל העצוב, ששונה מכולם. למרות שהוא עצוב, הדחליל(בארט) רואה את החיים כנחמדים, לא אכפת לו שהוא שונה, שלא מבינים אותו.
 

נימרודל

New member
הדחליל...

שוב אני אומרת, בארט הצליח לגרום לי להזדהות ואפילו לרחם, על דחליל. זה מצריך כישרון, אין ספק. לרות המוסיקה התמימה של השיר הזה, הוא נורא עצוב. נורא נורא עצוב. אני בארט לאו דווקא המשיל את עצמו לדחליל, אבל בכל מקרה זה מספר על מישהו שפשוט משלים עם הגורל שלו. בין אם הוא טוב ובין אם רע. תקוע במקום, אבל זה לא ממש משנה לו... דברים יקרו בכל מקרה, וגם אם לא.... גם זה לא ממש משנה. קצת מייאש שחושבים על זה שיש אנשים שחושבים ככה. שפשוט עפים לאן שהרוח לוקחת אותם, ולא מנסים להשיג רמה מסויימת של שליטה על חייהם.
 

חרטושה

New member
שלושה חברים יצאו לדרך

האריה- ביקש לו אומץ לב, איש הפח ביקש לו לב מתקתק, והדחליל- רצה רק שכל במקום ראש מלא בקש. דחליל הוא סוג של בובה בדמות אדם. הוא לא איש אמיתי, אך הוא נראה כלפי חוץ ככזה. הדחליל עומד בחזית, הוא צריך להראות על מנת למלא את תפקידו, אפשר להגיד שתפקידו העיקרי הוא להראות, ובעיקר להראות כמשהו שהוא לא. לכן הוא פסיבי לחלוטין ביחס למציאות. הדחליל הוא סוג של שקר, הוא סוג של חיקוי. למרות מראית העין החיצונית האנושית שלו,הדחליל הוא לא יותר מאשר סוג של גולם שאינו יכול לפעול על פי רצונו. אם איפשהו החומה שכתב ווטרס כמה שנים טובות מאוחר יותר מייצגת משהו, שביב זעיר מחייו ההזויים של סיד בארט, הרי שזה בדיוק הדבר הזה.
 

new revolution1

New member
מעניין...

למרות שהדחליל עומד בלי לזוז, באותו המקום, באותה התנוחה, לאותו התפקיד, בכל זאת יש לו חשיבות. עובדה- הם מתרכזים בו. אני חושבת שזה מטאפורה/ דימוי (לא זוכרת את ההבדל ביניהם) לאנשים מכונסים בעצמם, קרירים, אדישים, מרוחקים, למרות אופיים הקשה אנשים נמשכים אליהם, מתוך סקרנות או אולי מתוך רחמנות. זה בדיוק מה שהדחליל- פרט בנוף השומם, אך דמות מרכזית בשיר, החיות נאספות סביבו, בשיר מתארים כל פרט ופרט בדחליל השומם. בקטע: The black and green scarecrow was sadder than me But now he's resigned to his fate 'cause life's not unkind He doesn't mind He stood in a field where barley grows רואים בבירור שלבארט יש הזדהות עם הדחליל העזוב ודרך חייו- מכירים אותו, מודעים אליו, דמות מרכזית אך הוא מכונס בעצמו ולכן יש מעטים המבינים את דרכו, אך עוד דחלילים כמוהו יכולים להבין אותו. הדחליל נכנע להלך העניינים, נכנע לגורלו המר, להתרקב בשמש הקופחת ולמלא תפקיד שומר ראש לשדה, ואולי גם זה אומר שבארט נכנע ל"אי שפיותו" ולשגרה.
 
למעלה