רק להיום החלמה בבית

[0בוחרת בחיים0]

../images/Emo82.gifרק להיום../images/Emo82.gifהחלמה בבית../images/Emo82.gif

החלמה בבית

"בני משפחה גאים בנו, ולא מתייחסים אלינו כאל מטרד; אנו כבר לא מביכים אותם." טקסט בסיסי, עמוד 100 אנו מצליחים יפה בהחלמה, נכון? אנחנו הולכים לפגישה אחת כל יום, מבלים כל יום עם חברים מהחברותא ומנסים לעבוד את התכנית ולשרת אחרים כל הזמן. אבל אם הדברים בבית לא בסדר, הרי ההצלחה שלנו לא מי יודע מה גדולה. אנו מצפים שהמשפחות שלנו יבינו אותנו. אחרי הכל, אנחנו כבר לא משתמשים בסמים. למה הם לא מכירים בהתקדמות שלנו? הם לא מבינים כמה חשובים לנו הפגישות, עבודת השירות, המעורבות בפעולות החברותא? בני המשפחות שלנו לא יוכלו להעריך את השינוי המתרחש בנו בזכות אנ-איי, אם לא נראה להם את זה. אם אנחנו רצים לפגישות כפי שהיינו רצים לסם, מה השתנה? אם אנחנו ממשיכים להתעלם מהצרכים והרצונות של בני זוגנו וילדינו, אם אנו לא מקבלים את האחריות שלנו בבית, אנו לא "מיישמים עקרונות אלה בכל תחומי חיינו." אנו צריכים לחיות את התכנית בכל מקום שבו אנו נמצאים, בכל דבר שאנו עושים. אם אנו רוצים שהחיים הרוחניים יהיו יותר מאשר תיאוריה, עלינו לחיות את זה בבית. כשנעשה את זה, האנשים הקרובים ביותר אלינו יראו את ההבדל ויהיו אסירי תודה שהגענו לאנ-איי.

רק להיום:

אני אקח את ההחלמה שלי הביתה. אוהבים

 

[0בוחרת בחיים0]

../images/Emo63.gifסיפור קטן, מוסר השכל גדול../images/Emo63.gif

עורב ישב על עץ, ולא עשה כלום כל היום. ארנב קטן ראה את העורב ושאל אותו: "גם אני יכול לשבת כמוך ולא לעשות כלום כל היום?" העורב ענה: "בודאי. למה לא?" אז הארנב התיישב על האדמה מתחת לעורב ונח. לפתע הופיע שועל, קפץ על הארנב וטרף אותו. מוסר ההשכל של הסיפור: כדי לשבת כל היום ולא לעשות כלום, צריך לשבת מאוד מאוד גבוה.

שבת מבורכת ונקייה לכולנו

|אוהבים

 

[0בוחרת בחיים0]

../images/Emo141.gifגן קסום../images/Emo141.gif

איש אחד עבר דירה לבית חדש, אבל קשה היה לו להנתק מחבריו הישנים והוא נהג שוב ושוב לחזור לבית הקפה השכונתי הישן שלו. תמיד כשנשאל על ידי חבריו מה הוא כל כך אוהב בביתו החדש, נהג להתפאר כי יש לו שם גן נפלא, והוא החלק הכי אהוב עליו בבית. כאשר הפליא עוד ועוד בסיפוריו, "הזמינו" החברים את עצמם לבקר אצלו ולראות במו עיניהם את פאר הגן. כשהגיעו אליו הביתה והתכבדו בשתיית קפה ועוגיות, ביקשו לצאת אל הגן הנפלא ולחזות ביופיו. הם יצאו מן הדלת המובילה אל הגן ונדהמו לראות חתיכת אדמה קטנה וצרה, מוקפת משלושה עברים בבניינים גבוהים המטילים עליה צל כבד. "מה? זה הגן הנפלא שסיפרת לנו עליו?" שאלו בתדהמה.."תראה כמה הוא קטן וצר" המארח לא התבלבל אף לרגע, נשא עיניו אל השמיים בהם עפו באותו רגע ציפורים עליזות, והצביע עליהן ואמר: "כן, הוא אולי קטן וצר, אבל תראו כמה הוא גבוה"

כשרוצים לראות את הטוב, רואים רק את הטוב...

שבת שלום

אוהבת

 

[צונו123]

מוסר השכל...../images/Emo63.gif

הרואה את הנולד הוא עמד בידים שלובות בקצה המגרש, מביט בנעליו החזקות שעברו "שנות כדור" רבות, ועדיין עומדות בחזקתן. ממאן היה להפרד מנעלי הספורט הנושנות והמוכרות, שכן סימן של מזל ראה בנעלים אלו, שהביאו עמן הצלחה כה רבה לרגליו. עוד מעט קט, ויחל המשחק. הגמר העולמי. שבועות ארוכים של התמודדויות קדמו למשחק זה. כמובן, הרהר לעצמו, הכול בזכותי, הן לא לשווא קבלתי את תפקיד הקפטן. התרגשות אחזה בו כאשר מבחין באלפי הצופים שבאו לראות את המשחק. שוב חזר והביט בנעליו בחיבה. עיניו היו נשואות קדימה אל השעה שאחרי... ראה בדמיונו כיצד ניגש לקבל את הגביע... חיוך קל הפציע על שפתיו, והוא הפליג במחשבותיו. "מדוע אתה שקוע במחשבות, מדוע אתה מחייך? הן טרם נצחנו במשחק!" העיר לו אחד השחקנים. "בוא נא אחרי ושמע את העתידות במו אוזניך, מפיו של מגלה העתידות". הם הבחינו בחבריהם העומדים ומפצירים בו: "אמור נא, מה תהיינה תוצאות המשחק?" הלה הרהר קמעה, והשיב: "לא לשם כך נשלחתי". "נשלחתי לגלות לקפטן את עתידו, להראות לו סרט מיומו האחרון עלי אדמות". הקפטן עמד נבהל, והלה הרגיעו: "אל דאגה, מדובר במאורע העתיד להתרחש בעוד חמישים וארבע שנים ושבעה עשר יום, רק רציתי להביא זאת לידיעתך". בסרט נראה אדם בן תשעים מחובר לצינורות האכלה והנשמה, עיניו עצומות והוא בקושי נושם. סביבו בני משפחתו, בנים, נכדים ונינים, מנצלים את השקט הרפואי השורר מסביב ומתלחשים ביניהם: "הזקן הזה דווקא היה חביב, תמיד היה מספר סיפורים מימי טיכו על..." הרופא מודיע בלחש: "זהו נגמר!" המכונות דוממות, הוא נפטר. בני המשפחה נראים בהלוויה, מכריזים בפאתוס: "זכרו לא יסוף מקרבנו לנצח!" ההלוויה הסתיימה זה מכבר, האחים נפגשים בערב בדירה של הסב כדי לסגור עניינים טכניים. מחפשים בין החפצים, מתלוצצים בחשאי על עיתוני הספורט הרבים שאסף... "תאר לך, עד גיל 90 שמר הזקן את עיתוני התהילה על ה'גולים' שתקע..." בלא מחשבה שנייה הם משליכים את כל עיתוני התהילה לפח האשפה. גם תעודות ההצטיינות העטופות בארבע עטיפות שונות מוצאות את דרכן לאשפה. ושם, בין העיתונים והמסמכים, מונח לו מבוייש הגביע החלוד, וסמוך לו הנעלים הבלויות שהבקיעו את השער. הסרט נגמר. הקפטן, המום עדיין מן המראה, שאל: "נו, ומה עכשיו?" "עכשיו לך לשחק!" "ללכת לשחק?! עכשיו הרסת לי את החיים!" רק אדם החי למען תכלית נעלה, יאירו מעשיו גם בפרספקטיבת הזמן.