../images/Emo82.gif
היא עוד זוכרת את החום הקודם. מטפטף. טיפות של מתכת. כספית אפרפרה. עמוקה. כבדה. ואת השיעולים. רק שאז היה משאף והעיקצוץ העיקש שהרגיז אותה נסתם והתפורר והתאדה וקם לתחיה בצורת נשימה בריאה. היא זוכרת את הבהלה, את אמצע הלילה, הסירופ הורוד זועק עם הבועיות הזרחניות שיצאו לה מזוויות הפה כשהעקצוץ חזר להתעקש, ובעיקר היא זוכרת את המילים שלו. 'הכל בסדר', 'את צריכה משהו', ואת שלה, 'תחזור לישון'. כי מה הטעם. מה היה הטעם. להתעורר, מעוך,הפוך, במקום הראייה טשטוש וניסיון לאפס את המציאות שמתנהלת תוך שתי שניות [והוא הרי תמיד היה צריך מרווח של התעוררות וקימה] והיא תמיד הסתכלה על זה בתור קימה והתעוררות כי קודם קמים ואח"כ מתעוררים, פותחים פרצוף, מבהירים עיניים, עושים. ולא, לא אצלו. היא זוכרת את הנסיעות, הלוך וחזור, את המוזיקה שהתנגנה ואת כל הפריטים הקטנים שקנו שאצלה תמיד עלו פחות ואצלו אף-פעם לא ואיך אפשר היה לראות את חוסר הרצון משתקף לו בעיניים כמו שקיפות של חום בעיניי ילדים קטנים, כמו שאבא שלה תמיד זיהה אצלה. מעניין, היא לא שאלה את אבא שלה מה הוא חושב עליו. וכל פעם היא חושבת מחדש, איך, כשכל העורף חם והגוף לאה וההתנהלות איטית - פתאום מרגישים שכל מה שאיגד, כל מה שהדביק, כל מה שהיה בלתי נמנע, ותמידי וחסר מקום להתנער ולהשאר לבד - חסר. המילים, המגע, הדאגה. היא עוד זוכרת איך היא אמרה. בבת-אחת. ווש. איבחה. חרב חותכת סדין סאטן כשהוא נופל חצוי לשניים על הריצפה. לא ברעש, לא בבום גדול, לא בבלאגן. בחדות. באבחנה. בידיעה. גמורה. שלמה. ~_~_~_~_ ימים שלמים הולכים לעבור, חום הגוף יבעבע.
היא עוד זוכרת את החום הקודם. מטפטף. טיפות של מתכת. כספית אפרפרה. עמוקה. כבדה. ואת השיעולים. רק שאז היה משאף והעיקצוץ העיקש שהרגיז אותה נסתם והתפורר והתאדה וקם לתחיה בצורת נשימה בריאה. היא זוכרת את הבהלה, את אמצע הלילה, הסירופ הורוד זועק עם הבועיות הזרחניות שיצאו לה מזוויות הפה כשהעקצוץ חזר להתעקש, ובעיקר היא זוכרת את המילים שלו. 'הכל בסדר', 'את צריכה משהו', ואת שלה, 'תחזור לישון'. כי מה הטעם. מה היה הטעם. להתעורר, מעוך,הפוך, במקום הראייה טשטוש וניסיון לאפס את המציאות שמתנהלת תוך שתי שניות [והוא הרי תמיד היה צריך מרווח של התעוררות וקימה] והיא תמיד הסתכלה על זה בתור קימה והתעוררות כי קודם קמים ואח"כ מתעוררים, פותחים פרצוף, מבהירים עיניים, עושים. ולא, לא אצלו. היא זוכרת את הנסיעות, הלוך וחזור, את המוזיקה שהתנגנה ואת כל הפריטים הקטנים שקנו שאצלה תמיד עלו פחות ואצלו אף-פעם לא ואיך אפשר היה לראות את חוסר הרצון משתקף לו בעיניים כמו שקיפות של חום בעיניי ילדים קטנים, כמו שאבא שלה תמיד זיהה אצלה. מעניין, היא לא שאלה את אבא שלה מה הוא חושב עליו. וכל פעם היא חושבת מחדש, איך, כשכל העורף חם והגוף לאה וההתנהלות איטית - פתאום מרגישים שכל מה שאיגד, כל מה שהדביק, כל מה שהיה בלתי נמנע, ותמידי וחסר מקום להתנער ולהשאר לבד - חסר. המילים, המגע, הדאגה. היא עוד זוכרת איך היא אמרה. בבת-אחת. ווש. איבחה. חרב חותכת סדין סאטן כשהוא נופל חצוי לשניים על הריצפה. לא ברעש, לא בבום גדול, לא בבלאגן. בחדות. באבחנה. בידיעה. גמורה. שלמה. ~_~_~_~_ ימים שלמים הולכים לעבור, חום הגוף יבעבע.