../images/Emo85.gifחלק|| ../images/Emo85.gif
"מה?" שאלתי. לפני לא עמדה לוסי, חברתי הטובה. "אהה כן.... זאת זאתי שחושבת את עצמה למישהי מיוחדת!" לוסי הנחמדה שהכרתי נהפכה לסיוט. "למה את מתכוונת?" מנסה להבין על מה מדובר. "לא לענות לי על שאלות ולברוח ככה?" אמרה בזעם. "אולי יש לי סיבות משלי?!" אמרתי בקול חצי חנוק. לא ידעתי כיצד תגיב לחוצפתי. "ולי יש סיבות משלי להפסיק לבלות איתך! מי את בכלל שתברחי ממני?!" אמרה ועיניה הפכו לעיני תיעוב. "אולי תעזבי אותה?" הופיעה נערה ורצה לעזרתי. "לא מגיע לכן שאני אהיה פה איתכן. שלום לכן!" הלכה בסנוביות. "אמילי" הושיטה את היד. "אליזבת'" חייכתי. היה לה מבט נעים ורגוע. "אל תתייחסי אליה. היא תמיד משליכה את הקרובים אליה" אמרה בזמן שהלכנו לשיעור הבא. התחיל השיעור. והתברר לי שגם אמילי מעריצת מקפליי. בסוף היום רשמנו את הפלאפונים שלנו ונפרדנו. חזרתי הביתה ורק מייק ולילי היו בבית. "היי איפה כולם?" אמרתי למייק. "בחלוקת חתימות. אם משנה לך הם אמורים לחזור עוד שעה" אמר מלגלג עיניים. "לא ממש" עניתי. היה לי ברור שזה מאוד משנה לי. *צלצול טלפון* "הלו? היי אמא מה קורה?" ענה מייק. מאז ומתמיד היה ילד של אמא. "בסדר גמור מה איתכם? עוד לא הרסתם את הבית?" שאלה בציניות. "לא... הבית מצוחצח.." אמר והביט על הבלגאן שהשאירו חבריו. "נחמד לכם... תקשיב, יש בעיה. יש עיכוב בטיסה.." אמרה, היה ניתן לשמוע שהיא ממש מתגעגעת. "למה?" שאל. כמה חמוד, מייק מתגעגע לאמא.. "המון עבודה." אמרה ומשכה באפה על מנת לא לבכות. "עד מתי העיכוב הזה יימשך?" שאל בדאגה מייק. "חודש-חודשיים לא יותר." אמרה. "בסדר... רוצה אולי לדבר עם בת'?" שאל, רוצה לחלוק את געגועיו לאימו עם אחותו הקטנה. "כן!" אמא אימי בהתלהבות. "הלו?" "היי מתוקתי!" אמרה לי אימי בחיבה. התגעגעתי לקול שלה. "היי אמא מה שלומך?" "מצויין... ומה איתך?" "בסדר... יכולה לחיות..." עניתי בשקט, יש סבירות שלא תשמע זאת. "מה קרה? בחור? חברה סתם..?" והאינטואיציה הנשית מוכיחה עצמה מחדש. "הכל ביחד.." עניתי ביאוש. "רוצה לשתף?" שאלה. לא היה נדמה לי שיש אפשרות אחרת. "לוסי הזאת, היא פשוט..אני לא מאמינה שהיא היתה חברה שלי עד כה. "ווא... ככה הבת שלי מדברת? עד כדי כך חמור? ובחור?" "כן... סתם מישהו לא משנה..." עניתי, מנסה להתחמק מהגישה האמהית. "נו קדימה בת', מחובתי לדעת מה עובר עלייך!" אמרה אמא, המגנה על ילדיה פן יפגעו בעצמם. "כי... את תגידי שלא.. והוא לא מתאים הוא יכאיב לי וכו' ,וכו'.." אמרתי. כבר הכרתי את הגישה של אימי היטב. יותר מדי היטב. "נסי אותי.." אמרה. "בסדר... אני חושבת שהתאהבתי ב..." "ב...?" שואלת, כל שניה שחיכתה גרמה להיות חסרת סבלנות עוד יותר. "בדאגי..." אמרתי בשקט. "דאגי?! טוב, כשאני אחזור אני אטפל בזה.. מה חוץ מזה?" שאלה. אני אוהבת את השאלות הכלליות שאין להן תשובה אחרת חוץ מבסדר. "כלום, אין חדש. מתי אתם חוזרים?" "עוד חודשים בערך.." "מה?! למה?" שאלתי. איפה אמא שלי כשאני צריכה אותה?! "עבודה..." "טוב חמודה, תאכלי משהו ואל תשכחי לנקות את הבית מדי פעם." "טוב." אמרתי. מביטה בחורבה שהשאירו אחריהם מקפליי ובני הבית. "ביי" הלכתי לאכול ולאחר מכן הלכתי לנגן על הגיטרה שלי. ביינתיים כולם כבר חזרו. לא שמעתי אותם, כ"כ התעמקתי בשירים, עוד שיר ועוד שיר. לפתע טום נכנס לחדר ובן רגע נעצרה המנגינה. "כמה זמן את מנגנת?" "בערך.. 1.. 3..5.. 9...10.. 10 שנים.." "כ"כ הרבה?!..." שאל. הוא בטח חושב שאני רק בת 10. "כן..." אמרתי. "טוב אני לא אפריע לך.." "לא אתה לא מפריע..." "אבל אני אלך...." הוציא לעברי לשון והלך. הנחתי את הגיטרה ויצאתי החוצה. כאשר יצאתי החוצה נתקלתי בדני. "תקני משקפיים או משהו..אני מוכן לממן לך אותם.." אמר בציניות ועבר מולי לצד שני. יצאתי וישבתי לי בשקט על האבן הגדולה שמול החלון שלי בחצר. רוח קלה נשבה. הימים הקרים שבו. חשבתי עוד קצת וישבתי עוד קצת. טיפה נפלה לי על המצח ואחריה עוד אחת ועוד אחת והטיפות נהפכו למבול. קפאתי במקומי. לא רציתי לזוז."כ"כ נעים פה...לשבת ככה לבד.." מלמלתי לעצמי ושמתי את הראש על הברכיים. הטיפות זלגו במהירות, מלטפות על גופי ומרטיבות את בגדיי.לפתע שעתי צעדים. דמות הגיחה מולי. הדמות התקדמה והייתה קרובה מאוד אליי. "דאגי..." זהיתי את הדמות מן האפלה. הוא חיבק אותי. לא אמר מלה רק שם את ידיו על לחיי, קירב את שפתיו אל שפתיי, הרגשתי את חום שפתיו, את חום גופו, היה קר בחוץ, אך גופי התמלא בחום רב.
) ]