../images/Emo85.gif
אני כל כך זוכרת את זה... אני זוכרת ... אני זוכרת שהתיישבתי על החול החם של הים, בדיוק במקום שבו מתנגים הגלים העדינים של הים עם החול החם של החוף, מותירים אחריהם אלפי צדפים יפיפיים, בגדלים שונים, בצורות שונות, בצבעים שונים, שונים כל כך אחד מהשני. אני זוכרת שחלצתי את נעליי והרטבתי את קצות אצבעותיי במים הקרירים. אני זוכרת שפיזרתי את שערי ונתתי לרוח לפרוע אותו, נתתי לי להרגיש את הרוח. מביטה אל הירח המלא, ומרגישה שמישהו יושב שם למעלה, וצופה בי. מסובבת את ראשי ופותחת את התיק שהבאתי איתי מהבית, למסע שלנו, יקירי. אני מחזיקה אותי בשתי ידיי, נותנת לעצמי להרגיש את הפרווה הרכה שלך בפעם האחרונה אולי. מביטה במבטך, בתוך חדרי עינייך, שתמיד נראו לי כל כך מסתוריות. שהסתירו כל רגש שיכולת רק להרגיש. אתה הית אני - ואני היית אתה. אתה היית חלק ממני, ידעתי מי אני. ידעת מי זו יסמין. ועכשיו ? עכשיו שמיים גזרו עליי למסור אותך, לתת לך ללכת ממני. לתת לגל של זכרונות כואבים מהילדות להשכחך, ולפתוח דף חדש, דף נטול זכרונות כאבים. דף שאסור לצייר עליו בצבע שחור ואפור. מותר רק כחול, ואדום, וורוד, וסגול, וצהוב, ולבן : אבל לא שחור ואפור ! חיבקתי אותך אליי- חזק חזק. אולי בפעם האחרונה. דמעות גדולות ולחות החלו זולגות משתי עיניי הירוקות, מתגלגלות להן על פרוותך. הבטתי בגלים ולחשתי להם בשקט בשקט, שאף לא צדף אחד ישמע : "קחו אותו, לטפו אותו בינכם, שימרו עליו כאילו היה אחד מיכם. כאילו היה עוד טיפת מים קטנה שמסתתרת לה בין כל הטיפות של הים- כבלתי נראת בכלל. שימרו עליו כאילו היה אני. שימרו !" . אני לא יודעת מאיפה היה לי את כל הכוח הזה, שפתאום בבת-אחת, עצמתי את עיניי ושחררתי את פרוותך הרכה ממני, בתנועת ידיים חדה. פוקחת אותן באיטיות ומביטה ממך, מהזכרונות, מתרחקים ממני ונעלמים לאט לאט באופק של הים. בגרון חנוק דמעות, צעקתי לך את המילה היחידה שיכולתי לומר באותו הרגע ,ביי...
אני כל כך זוכרת את זה... אני זוכרת ... אני זוכרת שהתיישבתי על החול החם של הים, בדיוק במקום שבו מתנגים הגלים העדינים של הים עם החול החם של החוף, מותירים אחריהם אלפי צדפים יפיפיים, בגדלים שונים, בצורות שונות, בצבעים שונים, שונים כל כך אחד מהשני. אני זוכרת שחלצתי את נעליי והרטבתי את קצות אצבעותיי במים הקרירים. אני זוכרת שפיזרתי את שערי ונתתי לרוח לפרוע אותו, נתתי לי להרגיש את הרוח. מביטה אל הירח המלא, ומרגישה שמישהו יושב שם למעלה, וצופה בי. מסובבת את ראשי ופותחת את התיק שהבאתי איתי מהבית, למסע שלנו, יקירי. אני מחזיקה אותי בשתי ידיי, נותנת לעצמי להרגיש את הפרווה הרכה שלך בפעם האחרונה אולי. מביטה במבטך, בתוך חדרי עינייך, שתמיד נראו לי כל כך מסתוריות. שהסתירו כל רגש שיכולת רק להרגיש. אתה הית אני - ואני היית אתה. אתה היית חלק ממני, ידעתי מי אני. ידעת מי זו יסמין. ועכשיו ? עכשיו שמיים גזרו עליי למסור אותך, לתת לך ללכת ממני. לתת לגל של זכרונות כואבים מהילדות להשכחך, ולפתוח דף חדש, דף נטול זכרונות כאבים. דף שאסור לצייר עליו בצבע שחור ואפור. מותר רק כחול, ואדום, וורוד, וסגול, וצהוב, ולבן : אבל לא שחור ואפור ! חיבקתי אותך אליי- חזק חזק. אולי בפעם האחרונה. דמעות גדולות ולחות החלו זולגות משתי עיניי הירוקות, מתגלגלות להן על פרוותך. הבטתי בגלים ולחשתי להם בשקט בשקט, שאף לא צדף אחד ישמע : "קחו אותו, לטפו אותו בינכם, שימרו עליו כאילו היה אחד מיכם. כאילו היה עוד טיפת מים קטנה שמסתתרת לה בין כל הטיפות של הים- כבלתי נראת בכלל. שימרו עליו כאילו היה אני. שימרו !" . אני לא יודעת מאיפה היה לי את כל הכוח הזה, שפתאום בבת-אחת, עצמתי את עיניי ושחררתי את פרוותך הרכה ממני, בתנועת ידיים חדה. פוקחת אותן באיטיות ומביטה ממך, מהזכרונות, מתרחקים ממני ונעלמים לאט לאט באופק של הים. בגרון חנוק דמעות, צעקתי לך את המילה היחידה שיכולתי לומר באותו הרגע ,ביי...