../images/Emo88.gifלתת בראש? על קברט סלים ומזוודות
ובכן- זו שבקישור אינה ההצגה שראיתי אבל ישנם אלמנטים ודמויות שהיו שם. מתוך הצופה: "אחר-צהרים עם הילדים בובות, סלים ומזוודות חבורת בובנאים מוכשרים, שקוראים לעצמם תיאטרון פופיק, יוצרים למען ילדים קטנים דרמות קסומות בעזרת בובות ספוג ענקיות. בובה בגובה אדם, מספוג רך, מצליחה להידחס לכדור בגודל ביצת יען. כאשר המפעיל שלה מוציא אותה מן הכדור, רואים זקן מקומט, בעל הבעת פנים אנושית, שתנועותיו אנושיות ונוגעות ללב (המפעיל משחיל את ידיו לתוך כפות הידיים של הבובה, ואת רגליו, לנעלי הבית שלה). בובות אחרות יוצאות מסלים ומזוודות. לצלילי מוסיקה חיה, וכמעט ללא מילים, מתנהל מופע שהוא דיאלוג בין אדם לבובה, המדבר ללב ולנשמה של ילדים בני שלוש פלוס, ושל הוריהם. יש כאן רגישות, המון הומור, צלילים של קלרינט, אקורדיון, חליל צד ועוד. אורי גולדשטיין, מעצב ומפעיל הבובות, וחבריו ל"פופיק", שירלי פיטליק ואסף לוינבוק, מנהלים שיחה בסוף כל מופע עם הקהל, ובין היתר הם מספרים כי בובות הספוג הגדולות והאנושיות שלהם, מככבות גם בהצגות למבוגרים. את "סלים ומזוודות" ראיתי באחר-צהרים גשום במיוחד, בתיאטרון גבעתיים, במחיצת עשרות זאטוטים מרותקים ומשועשעים. היה זה תחליף מעולה לבילוי עם הקטנים בגינה (המתקנים רטובים בחורף), או לבהייה פסיבית במסך הקטן. ההליכה לתיאטרון עם הורה, היא כשלעצמה שיעור חשוב בחינוך לצרכנות של תרבות, הוסיפו עליה את חוויית הבובות, המוסיקה החיה, התקשורת הבלתי אמצעית בין ילדים לבובות, ותבינו מדוע כדאי לעקוב אחרי לוח מופעי התיאטרון כדי לגלות מתי חבורת פופיק מופיעה שם שוב. " השעה היתה חמש וחצי, הבמה הומה מפעילות עוד בטרם החשיכו את האולם. הגענו וזה די בלבל אותנו. חשבנו שאיחרנו. היתה מין המולה על הבמה. כל אחד מהשחקנים (אורי,שירלי ואסף) עשה משהו- זו התמתחות,זה ויכוח עם בובה מריונטה מכוערת על היד, זה משחקים מוזיקלים במפוחית. הילדים שלי ישבו מרותקים, ובעיניים בורקות סירבו להתיק את עיניהם מהבמה ולהגיד שלום לשלל חבריהם שישבו סביבם. אני הייתי מעט נבוכה. הרגשתי את ההרגשה הזו כשפוגשים זר מתעורר. פאדיחות כאלו. בקיצור, אני מחוכנת מדי להתחיל בבמה ריקה. לילדים שלי עדיין אין את הקבעונות שלי. התחילו בויכוח. שמונה או תשע. תלוש לחלוטין. לא מצחיק. מנותק לגמרי. טוב, ממשיכים. כל פעם מעלים לתשומת הלב סל או מזוודה ומתוכם נבנית בובה תוך שימוש מוצהר וגלוי בידיים של השחקנים. מדהים. דווקא שרואים, שיודעים שהשחקן הוא המפעיל זה מדהים יותר, לעזוב רגע את השחקן ולהתמסר לדמות ולבובה כיצור חי ובלתי תלוי (אשר תלוי במאה אחוז ובגלוי במפעיל שלו!). בשלבים הללו הילדים נדלקו וניסו להתקרב לבמה. האולם היה כמעט ריק (רק 4 השורות הראשונות היו מאוכלסות ב50% בערך). חלק מהקטעים היו די משעממים אבל כל הזמן חיכינו למזוודה הבאה. מבחינת טקסטים- לא היו כמעט, הכל הבעות פנים ומוסיקה קולית או ע"י מפוחית. היה הזוי. מה היה הזוי? לא היה ממש קשר בין הקטעים, כמו אוסף של בדיחות לא קשורות זו לזו. הקשר היחיד היה המפעילים. אני,בניגוד לצופה מהביקורת המצוטטת, לא הייתי טורחת ללכת לראותם שוב. מה הצחיק אותי? כל פעם שבובה ממין נקבה סידרה את הציצים, כי לא היו שם ציצים. בדיעבד התברר שהם שכחו את הציצים
מה עוד? אני אוהבת את האווירה של הצגות. את ההתרגשות לפני, את ההתרגשות אחרי. תשאלו שאלות, אשמח לענות! עינבל
ובכן- זו שבקישור אינה ההצגה שראיתי אבל ישנם אלמנטים ודמויות שהיו שם. מתוך הצופה: "אחר-צהרים עם הילדים בובות, סלים ומזוודות חבורת בובנאים מוכשרים, שקוראים לעצמם תיאטרון פופיק, יוצרים למען ילדים קטנים דרמות קסומות בעזרת בובות ספוג ענקיות. בובה בגובה אדם, מספוג רך, מצליחה להידחס לכדור בגודל ביצת יען. כאשר המפעיל שלה מוציא אותה מן הכדור, רואים זקן מקומט, בעל הבעת פנים אנושית, שתנועותיו אנושיות ונוגעות ללב (המפעיל משחיל את ידיו לתוך כפות הידיים של הבובה, ואת רגליו, לנעלי הבית שלה). בובות אחרות יוצאות מסלים ומזוודות. לצלילי מוסיקה חיה, וכמעט ללא מילים, מתנהל מופע שהוא דיאלוג בין אדם לבובה, המדבר ללב ולנשמה של ילדים בני שלוש פלוס, ושל הוריהם. יש כאן רגישות, המון הומור, צלילים של קלרינט, אקורדיון, חליל צד ועוד. אורי גולדשטיין, מעצב ומפעיל הבובות, וחבריו ל"פופיק", שירלי פיטליק ואסף לוינבוק, מנהלים שיחה בסוף כל מופע עם הקהל, ובין היתר הם מספרים כי בובות הספוג הגדולות והאנושיות שלהם, מככבות גם בהצגות למבוגרים. את "סלים ומזוודות" ראיתי באחר-צהרים גשום במיוחד, בתיאטרון גבעתיים, במחיצת עשרות זאטוטים מרותקים ומשועשעים. היה זה תחליף מעולה לבילוי עם הקטנים בגינה (המתקנים רטובים בחורף), או לבהייה פסיבית במסך הקטן. ההליכה לתיאטרון עם הורה, היא כשלעצמה שיעור חשוב בחינוך לצרכנות של תרבות, הוסיפו עליה את חוויית הבובות, המוסיקה החיה, התקשורת הבלתי אמצעית בין ילדים לבובות, ותבינו מדוע כדאי לעקוב אחרי לוח מופעי התיאטרון כדי לגלות מתי חבורת פופיק מופיעה שם שוב. " השעה היתה חמש וחצי, הבמה הומה מפעילות עוד בטרם החשיכו את האולם. הגענו וזה די בלבל אותנו. חשבנו שאיחרנו. היתה מין המולה על הבמה. כל אחד מהשחקנים (אורי,שירלי ואסף) עשה משהו- זו התמתחות,זה ויכוח עם בובה מריונטה מכוערת על היד, זה משחקים מוזיקלים במפוחית. הילדים שלי ישבו מרותקים, ובעיניים בורקות סירבו להתיק את עיניהם מהבמה ולהגיד שלום לשלל חבריהם שישבו סביבם. אני הייתי מעט נבוכה. הרגשתי את ההרגשה הזו כשפוגשים זר מתעורר. פאדיחות כאלו. בקיצור, אני מחוכנת מדי להתחיל בבמה ריקה. לילדים שלי עדיין אין את הקבעונות שלי. התחילו בויכוח. שמונה או תשע. תלוש לחלוטין. לא מצחיק. מנותק לגמרי. טוב, ממשיכים. כל פעם מעלים לתשומת הלב סל או מזוודה ומתוכם נבנית בובה תוך שימוש מוצהר וגלוי בידיים של השחקנים. מדהים. דווקא שרואים, שיודעים שהשחקן הוא המפעיל זה מדהים יותר, לעזוב רגע את השחקן ולהתמסר לדמות ולבובה כיצור חי ובלתי תלוי (אשר תלוי במאה אחוז ובגלוי במפעיל שלו!). בשלבים הללו הילדים נדלקו וניסו להתקרב לבמה. האולם היה כמעט ריק (רק 4 השורות הראשונות היו מאוכלסות ב50% בערך). חלק מהקטעים היו די משעממים אבל כל הזמן חיכינו למזוודה הבאה. מבחינת טקסטים- לא היו כמעט, הכל הבעות פנים ומוסיקה קולית או ע"י מפוחית. היה הזוי. מה היה הזוי? לא היה ממש קשר בין הקטעים, כמו אוסף של בדיחות לא קשורות זו לזו. הקשר היחיד היה המפעילים. אני,בניגוד לצופה מהביקורת המצוטטת, לא הייתי טורחת ללכת לראותם שוב. מה הצחיק אותי? כל פעם שבובה ממין נקבה סידרה את הציצים, כי לא היו שם ציצים. בדיעבד התברר שהם שכחו את הציצים
