../images/Emo91.gif על ספר - "היטלר" מאת איין קרשו
איין קרשו - היטלר (2 כרכים), הוצאת עם עובד, 98' ו-2001, תרגם: יוסי מילוא אני אוהב לקרוא ביוגרפיות, בעיקר כאלו של מנהיגים דיקטטוריים ואכזריים. יש בהם משהו מרתק בעיני, במנהיגים הרצחניים הללו. אני בעיקר מסתקרן משני הדיקטטורים הגדולים של המאה ה-20, סטאלין והיטלר. לדעתי, אלו הם האנשים המשפיעים והחשובים ביותר במאה הזו - גם אם לא מדובר בהשפעה חיובית. והמאה הזו הייתה נראית אחרת לגמרי אלמלא ה"צמד-חמד" הזה (אפשר להוסיף אליהם גם את לנין, שמבחינת השפעה על העולם ועל האירועים שהתרחשו במהלך המאה ה-20 אולי אפילו קודם להם). הביוגרפיה של איין קרשו על היטלר מורכבת משני כרכים: הראשון שבהם מתייחס לשנים מלידתו של היטלר ועד ל-1936, כשהוא השיג את הניצחון המשמעותי ביותר שלו עד אותה עת, לפחות בתחום מדיניות החוץ, בפירוז חבל הריין. החלק השני נפתח במשחקים האולימפיים שהתקיימו בברלין בקיץ של אותה השנה, ומסתיים עם התאבדותו של היטלר ב-1945. זה יוצר מצב מעניין של חוסר שיוויון בין הכרכים: בעוד שלשנים 1889-1936 קרשו מקדיש כ-550 עמ', הוא מקדיש 700 עמ' ויותר ל-9 השנים שבאו לאחר מכן. אין ספק שהשנים הללו היו יותר מעניינות מבחינת הביוגרפיה האישית של היטלר, אבל עדיין - הייתי שמח לעוד קצת אינפורמציה, בעיקר על שלוש השנים הראשונות מעלייתו של היטלר לשלטון ועד לפירוז חבל הריין. הרגשתי שבחלקים האלו קרשו רץ קצת מהר מדי, כשאני דווקא רציתי שיעצור לרגע ויתעכב על עניינים שונים ביתר פירוט. איפה שהחלק הראשון מוצלח, הוא בתיאור 3 השנים וכמה החודשים שחלפו מ"פריצת הדרך הגדולה" של היטלר, ב-29', ועד שעלה לשלטון ב-30 בינואר 33'. כאן, הכרך הראשון מצליח להיות מרתק ומקיף במיוחד (גם מבחינת ההיקף - כמעט 200 עמ' מהספר מוקדשים רק לשלוש השנים האלו). קרשו מצהיר על עצמו, עוד בראשית הכרך הראשון, שהוא היסטוריון חברתי, ושמה שמעניין אותו זה בעיקר תהליכים ומבנים חברתיים. הוא הגיע לכתיבת ביוגרפיה של היטלר דווקא על הרקע הזה, מתוך הבנה שאי אפשר להבין את הרייך השלישי וההיסטוריה שלו בלי להבין את מי שעמד בראשו. למעשה, כפי שקרשו מתאר את זה, היה פה תהליך של הזנה הדדית, שאותו הוא מכנה - תוך שהוא מצטט ישירות מפיו של פקיד נאצי - "לכוון לדעתו של הפיהרר". משמעות הציטוט הזה, שהיטלר לא היה צריך לתת הוראות מדוייקות וחד משמעיות על שום דבר. מספיק שהמבצעים בשטח הבינו את הלך רוחו ואת ההנחיות הכלליות שלו, כדי שדברים ייעשו. התוצאה הייתה מאבקים בין בכירים שונים בממשל, מי מצליח להבין ולקלוע לדעתו האמיתית של היטלר. כמי שאחז באידיאולוגיה דארביניסטית שקידשה את המאבק והמלחמה, היטלר עודד את המאבקים הללו, והרבה פעמים היה מצטרף פשוט לצד המנצח או החזק בדיעבד. בזמן שהמאבק היה ניטש, הוא היה בדרך כלל נמנע מלהתערב, ומחכה לראות איך הדברים יתגלגלו. בכך, הוא גם חיזק את מיתוס הפיהרר שהיה חזק כל כך ברייך השלישי, ושלפיו - בראש ובראשונה ומעל לכל דבר אחר - היטלר אינו מסוגל לטעות. לעולם (ולכן, הוא גם לא יצטרף לצד המפסיד או החלש באחד מאותם המאבקים הפוליטיים שהוא עודד). מצד שני, דעתו של הפיהרר עצמה עוצבה על ידי לחצים מלמטה - מהעם, מהפעילים המפלגתיים וכדומה. הרבה מההחלטות שהוא קיבל היו בתגובה לאותם לחצים מלמטה. קרשו מדגים זאת במיוחד במה שנוגע למדיניות הרייך השלישי כלפי היהודים, מדיניות שבמקרים רבים הפכה לרדיקאלית יותר כתוצאה מלחצים מלמטה, של פעילי מפלגה שרצו להוציא את האלימות שבהם על היהודים, או שהאמינו שהרייך אינו עושה מספיק בנושא. ההזנה ההדדית הזו, של היטלר את הציבור הגרמני ולהפך, היא שמסבירה, מבחינת קרשו, את עלייתו של הרב"ט העלוב, האמן המתוסכל שלא הצליח בשום דבר בחיים שלו, עד למדרגת מנהיג אחת מהמדינות המפותחות והגדולות בעולם: שכן פעילותו הפוליטית של היטלר החלה בתקופה שבה העם הגרמני - בעקבות מלחמת העולם השניה - היה מוכן לשמוע אותו ואת הטפותיו הפרועות, שלא היה להם קהל בשום מצב ובשום נסיבות אחרות. השילוב בין הנסיבות החברתיות והפוליטיות המתאימות לבין האדם המתאים והנכון - שבמקרה גם חיפש לעצמו, באותה העת, את ייעודו ותפקידו בחיים - הובילו בסופו של דבר ל-30/1/1933 ולעלייתו של היטלר לשלטון. היתרון העיקרי בספר של קרשו, שהוא מקיף מאד. אדרבה, שני הכרכים הללו יוצרים את הספר המקיף ביותר שקראתי אודות היטלר, לפחות מבחינת כמות המלל העצומה שבהם. כשהקריאה בספר מסתיימת, התחושה הכללית היא של ביוגרפיה בדרך כלל ממצה ויסודית ביותר. זוהי גם ביוגרפיה שבכתיבתה הושקע המון מחקר ולימוד - דבר שניכר בעומס העצום של הערות השוליים שממלאות אותה. נאמר זאת כך - קרשו לא מוכן להגיד שום דבר בלי שהוא יוכל לגבות אותו בהערה מהמקורות. זה הופך את הקריאה לקצת מעיקה - אם רוצים להתעמק בהערות השוליים, ולנסות להבין את מקורות המידע של קרשו. הדבר הזה אינו חיוני, ואני קראתי את הביוגרפיה בלי העצירות התמידיות האלו. עוד יתרון בספר, שהוא קוהרנטי מאד וכתוב בצורה מרתקת ביותר. אדרבה, לעיתים הוא נקרא כספר מתח עוצר נשימה - דבר מצחיק קצת, כשיודעים איך הסיפור מסתיים. ובכל זאת, האופן שבו קרשו מתאר את הדברים יוצר מתח ועניין גם אצל הקורא המצוי, זה שמכיר את ההיסטוריה שמתוארת בספר. לצורך ההמחשה - מספר פעמים במהלך הספר, קרשו מזכיר את העובדה שהיטלר חשש שהוא ימות לפני שיספיק להגשים את "שליחותו", ולכן הזדרז בביצוע מדיניות החוץ התוקפנית שלו, בניגוד לדעת בכירים אחרים שרצו קצת יותר איטיות ומתינות מצידו (דבר שבא לידי ביטוי בעיקר במשבר עם צ'כוסלובקיה, כשהיטלר - וריבנטרופ לצידו - היו בערך היחידים בצמרת הממשל הנאצית ש"גרד להם באצבעות" לפתוח במלחמה, ושהאמינו שגרמניה תוכל לנצח בה גם אם בריטניה וצרפת יטלו בה חלק). הקורא יודע כמובן שהיטלר לא ימות בנסיבות טבעיות, ושחששותיו של הפיהרר בהקשר הזה התבדו. עדיין, האופן שבו קרשו מדבר על זה יוצר אצל הקורא את התקווה שאולי גיבור הביוגרפיה הזו באמת ימות בעמוד הבא... המתח קיים, למרות שהסיום ידוע. אז בסופו של דבר, בזכות העובדה שזה ספר מרתק, מאלף ומחכים, שכתוב בצורה מעניינת ומעלה תזה מעניינת - שאותה קרשו לא נוטש אפילו לשניה במהלך הספר - ובגלל העובדה שהוא מקיף ויסודי כל כך, אני ממליץ עליו בחום לכל מי שרוצה לקרוא אודות המפלצת הנאצית (והיטלר אכן מוצג כמפלצת אכזרית לכל אורך הספר). אם כל זאת לא מספיק, לקורא היהודי הספר מרתק במיוחד, כי הוא משלב גם דיון מקיף ומרתק על היהודים, מעמדם בגרמניה לפני עליית הנאציזם ולאחר מכן. שניים מהפרקים בספר אף מוקדשים בלעדית לעניין היהודי - הפרק על "ליל הבדולח", והפרק שבו קרשו מתאר את ראשית הפתרון הסופי - ומסביר, תוך שימוש בתזת "כיוון לדעתו של הפיהרר", מדוע לא נמצאה עד היום שום פקודה כתובה שבה היטלר מורה להתחיל בהשמדה (כאמור, לפי תזת "כיוון לדעת הפיהרר" לא היה צורך בהוראה שכזו. הפעילים בשטח ידעו מה יחסו של היטלר ליהודים, והם ידעו שברצונו להשמידם - הוא לא הסתיר את זה מעולם, ומאז 1939 דיבר ברטוריקה יותר ויותר אלימה בהקשר הזה. כל מה שהיה צריך, שהם יתחילו להתחרות ביניהם, מי מצליח לקלוע טוב יותר לדעתו של הפיהרר בהקשר הזה - ובהקשר הזה, כמה שיותר אלים, כמה שיותר קיצוני ואכזרי - ככה יותר טוב. וברגע שההשמדה כבר החלה, בדיעבד, ראשי הממשל הפכו אותה לחוקית ולחלק מהמדיניות. זוהי דוגמא לאופן שבו ה"למטה" - פעילי השטח והציבור הגרמני - הזין את המנהיגות שלמעלה, ולהפך).
איין קרשו - היטלר (2 כרכים), הוצאת עם עובד, 98' ו-2001, תרגם: יוסי מילוא אני אוהב לקרוא ביוגרפיות, בעיקר כאלו של מנהיגים דיקטטוריים ואכזריים. יש בהם משהו מרתק בעיני, במנהיגים הרצחניים הללו. אני בעיקר מסתקרן משני הדיקטטורים הגדולים של המאה ה-20, סטאלין והיטלר. לדעתי, אלו הם האנשים המשפיעים והחשובים ביותר במאה הזו - גם אם לא מדובר בהשפעה חיובית. והמאה הזו הייתה נראית אחרת לגמרי אלמלא ה"צמד-חמד" הזה (אפשר להוסיף אליהם גם את לנין, שמבחינת השפעה על העולם ועל האירועים שהתרחשו במהלך המאה ה-20 אולי אפילו קודם להם). הביוגרפיה של איין קרשו על היטלר מורכבת משני כרכים: הראשון שבהם מתייחס לשנים מלידתו של היטלר ועד ל-1936, כשהוא השיג את הניצחון המשמעותי ביותר שלו עד אותה עת, לפחות בתחום מדיניות החוץ, בפירוז חבל הריין. החלק השני נפתח במשחקים האולימפיים שהתקיימו בברלין בקיץ של אותה השנה, ומסתיים עם התאבדותו של היטלר ב-1945. זה יוצר מצב מעניין של חוסר שיוויון בין הכרכים: בעוד שלשנים 1889-1936 קרשו מקדיש כ-550 עמ', הוא מקדיש 700 עמ' ויותר ל-9 השנים שבאו לאחר מכן. אין ספק שהשנים הללו היו יותר מעניינות מבחינת הביוגרפיה האישית של היטלר, אבל עדיין - הייתי שמח לעוד קצת אינפורמציה, בעיקר על שלוש השנים הראשונות מעלייתו של היטלר לשלטון ועד לפירוז חבל הריין. הרגשתי שבחלקים האלו קרשו רץ קצת מהר מדי, כשאני דווקא רציתי שיעצור לרגע ויתעכב על עניינים שונים ביתר פירוט. איפה שהחלק הראשון מוצלח, הוא בתיאור 3 השנים וכמה החודשים שחלפו מ"פריצת הדרך הגדולה" של היטלר, ב-29', ועד שעלה לשלטון ב-30 בינואר 33'. כאן, הכרך הראשון מצליח להיות מרתק ומקיף במיוחד (גם מבחינת ההיקף - כמעט 200 עמ' מהספר מוקדשים רק לשלוש השנים האלו). קרשו מצהיר על עצמו, עוד בראשית הכרך הראשון, שהוא היסטוריון חברתי, ושמה שמעניין אותו זה בעיקר תהליכים ומבנים חברתיים. הוא הגיע לכתיבת ביוגרפיה של היטלר דווקא על הרקע הזה, מתוך הבנה שאי אפשר להבין את הרייך השלישי וההיסטוריה שלו בלי להבין את מי שעמד בראשו. למעשה, כפי שקרשו מתאר את זה, היה פה תהליך של הזנה הדדית, שאותו הוא מכנה - תוך שהוא מצטט ישירות מפיו של פקיד נאצי - "לכוון לדעתו של הפיהרר". משמעות הציטוט הזה, שהיטלר לא היה צריך לתת הוראות מדוייקות וחד משמעיות על שום דבר. מספיק שהמבצעים בשטח הבינו את הלך רוחו ואת ההנחיות הכלליות שלו, כדי שדברים ייעשו. התוצאה הייתה מאבקים בין בכירים שונים בממשל, מי מצליח להבין ולקלוע לדעתו האמיתית של היטלר. כמי שאחז באידיאולוגיה דארביניסטית שקידשה את המאבק והמלחמה, היטלר עודד את המאבקים הללו, והרבה פעמים היה מצטרף פשוט לצד המנצח או החזק בדיעבד. בזמן שהמאבק היה ניטש, הוא היה בדרך כלל נמנע מלהתערב, ומחכה לראות איך הדברים יתגלגלו. בכך, הוא גם חיזק את מיתוס הפיהרר שהיה חזק כל כך ברייך השלישי, ושלפיו - בראש ובראשונה ומעל לכל דבר אחר - היטלר אינו מסוגל לטעות. לעולם (ולכן, הוא גם לא יצטרף לצד המפסיד או החלש באחד מאותם המאבקים הפוליטיים שהוא עודד). מצד שני, דעתו של הפיהרר עצמה עוצבה על ידי לחצים מלמטה - מהעם, מהפעילים המפלגתיים וכדומה. הרבה מההחלטות שהוא קיבל היו בתגובה לאותם לחצים מלמטה. קרשו מדגים זאת במיוחד במה שנוגע למדיניות הרייך השלישי כלפי היהודים, מדיניות שבמקרים רבים הפכה לרדיקאלית יותר כתוצאה מלחצים מלמטה, של פעילי מפלגה שרצו להוציא את האלימות שבהם על היהודים, או שהאמינו שהרייך אינו עושה מספיק בנושא. ההזנה ההדדית הזו, של היטלר את הציבור הגרמני ולהפך, היא שמסבירה, מבחינת קרשו, את עלייתו של הרב"ט העלוב, האמן המתוסכל שלא הצליח בשום דבר בחיים שלו, עד למדרגת מנהיג אחת מהמדינות המפותחות והגדולות בעולם: שכן פעילותו הפוליטית של היטלר החלה בתקופה שבה העם הגרמני - בעקבות מלחמת העולם השניה - היה מוכן לשמוע אותו ואת הטפותיו הפרועות, שלא היה להם קהל בשום מצב ובשום נסיבות אחרות. השילוב בין הנסיבות החברתיות והפוליטיות המתאימות לבין האדם המתאים והנכון - שבמקרה גם חיפש לעצמו, באותה העת, את ייעודו ותפקידו בחיים - הובילו בסופו של דבר ל-30/1/1933 ולעלייתו של היטלר לשלטון. היתרון העיקרי בספר של קרשו, שהוא מקיף מאד. אדרבה, שני הכרכים הללו יוצרים את הספר המקיף ביותר שקראתי אודות היטלר, לפחות מבחינת כמות המלל העצומה שבהם. כשהקריאה בספר מסתיימת, התחושה הכללית היא של ביוגרפיה בדרך כלל ממצה ויסודית ביותר. זוהי גם ביוגרפיה שבכתיבתה הושקע המון מחקר ולימוד - דבר שניכר בעומס העצום של הערות השוליים שממלאות אותה. נאמר זאת כך - קרשו לא מוכן להגיד שום דבר בלי שהוא יוכל לגבות אותו בהערה מהמקורות. זה הופך את הקריאה לקצת מעיקה - אם רוצים להתעמק בהערות השוליים, ולנסות להבין את מקורות המידע של קרשו. הדבר הזה אינו חיוני, ואני קראתי את הביוגרפיה בלי העצירות התמידיות האלו. עוד יתרון בספר, שהוא קוהרנטי מאד וכתוב בצורה מרתקת ביותר. אדרבה, לעיתים הוא נקרא כספר מתח עוצר נשימה - דבר מצחיק קצת, כשיודעים איך הסיפור מסתיים. ובכל זאת, האופן שבו קרשו מתאר את הדברים יוצר מתח ועניין גם אצל הקורא המצוי, זה שמכיר את ההיסטוריה שמתוארת בספר. לצורך ההמחשה - מספר פעמים במהלך הספר, קרשו מזכיר את העובדה שהיטלר חשש שהוא ימות לפני שיספיק להגשים את "שליחותו", ולכן הזדרז בביצוע מדיניות החוץ התוקפנית שלו, בניגוד לדעת בכירים אחרים שרצו קצת יותר איטיות ומתינות מצידו (דבר שבא לידי ביטוי בעיקר במשבר עם צ'כוסלובקיה, כשהיטלר - וריבנטרופ לצידו - היו בערך היחידים בצמרת הממשל הנאצית ש"גרד להם באצבעות" לפתוח במלחמה, ושהאמינו שגרמניה תוכל לנצח בה גם אם בריטניה וצרפת יטלו בה חלק). הקורא יודע כמובן שהיטלר לא ימות בנסיבות טבעיות, ושחששותיו של הפיהרר בהקשר הזה התבדו. עדיין, האופן שבו קרשו מדבר על זה יוצר אצל הקורא את התקווה שאולי גיבור הביוגרפיה הזו באמת ימות בעמוד הבא... המתח קיים, למרות שהסיום ידוע. אז בסופו של דבר, בזכות העובדה שזה ספר מרתק, מאלף ומחכים, שכתוב בצורה מעניינת ומעלה תזה מעניינת - שאותה קרשו לא נוטש אפילו לשניה במהלך הספר - ובגלל העובדה שהוא מקיף ויסודי כל כך, אני ממליץ עליו בחום לכל מי שרוצה לקרוא אודות המפלצת הנאצית (והיטלר אכן מוצג כמפלצת אכזרית לכל אורך הספר). אם כל זאת לא מספיק, לקורא היהודי הספר מרתק במיוחד, כי הוא משלב גם דיון מקיף ומרתק על היהודים, מעמדם בגרמניה לפני עליית הנאציזם ולאחר מכן. שניים מהפרקים בספר אף מוקדשים בלעדית לעניין היהודי - הפרק על "ליל הבדולח", והפרק שבו קרשו מתאר את ראשית הפתרון הסופי - ומסביר, תוך שימוש בתזת "כיוון לדעתו של הפיהרר", מדוע לא נמצאה עד היום שום פקודה כתובה שבה היטלר מורה להתחיל בהשמדה (כאמור, לפי תזת "כיוון לדעת הפיהרר" לא היה צורך בהוראה שכזו. הפעילים בשטח ידעו מה יחסו של היטלר ליהודים, והם ידעו שברצונו להשמידם - הוא לא הסתיר את זה מעולם, ומאז 1939 דיבר ברטוריקה יותר ויותר אלימה בהקשר הזה. כל מה שהיה צריך, שהם יתחילו להתחרות ביניהם, מי מצליח לקלוע טוב יותר לדעתו של הפיהרר בהקשר הזה - ובהקשר הזה, כמה שיותר אלים, כמה שיותר קיצוני ואכזרי - ככה יותר טוב. וברגע שההשמדה כבר החלה, בדיעבד, ראשי הממשל הפכו אותה לחוקית ולחלק מהמדיניות. זוהי דוגמא לאופן שבו ה"למטה" - פעילי השטח והציבור הגרמני - הזין את המנהיגות שלמעלה, ולהפך).