מבעלות הנסיון

[שחר של עמית]

../images/Emo92.gif../images/Emo53.gif מבעלות הנסיון

באיזה גיל היו הילדים שלכן כשהשארתם אותם פעם ראשונה בידיים אחרות והלכתן בלעדיהם? אני מרגישה שאני ממש זקוקה לקצת עזרה, עמית הוא תינוק מאד פעלתן במשך היום, ובקושי בקושי נח. מה שלוקח ממני המון המון אנרגיות, ואני מרגישה צורך במילוי מצברים קצת. חשבתי לחפש מישהי לשעתיים מידי פעם, אבל יש לי המון חששות. יש למישהי עצה???

 

[sara_00]

שחר

לי למשל יותר מ 10 דקות קשה. בלילה עד שלפעמים הוא נרדם - אני מתגעגעת אליו ובא לי להעיר אותו...כמובן שאני לא . טלי

 

[תומילי]

להפרד ....

הי שחר את כבר יודעת שאני מקיבוץ, ואצלנו נהוג אחרי 3 חודשים לחזור חעבודה וזה מה שעשיתי בזמנו. אבל עוד לפני כן היו כל מיני דברים שבגללם הייתי צריכה להשאיר אותו כמה שעות עם אימא. זה קשה אבל אין ברירה - חייבים לעשות זאת בעיקר בשבילם. צריך ללמוד לשחרר to let go. בגילאים מאוחרים יותר אפילו הציתי לו ללכת לישון אצל חברים, סבים, דודים והוא היה עושה את זה. כמובן שאני בלילה השתגעתי מהלבד אבל כדי לשמור על אנרגיות חיוביות גם לנו מגיע לבלות קצת ולצאת מידי פעם. השנה עשיתי את המבצע הגדול מכולם ונסעתי ל- 10 ימים לחו"ל בלעדיו. עברנו גם את זה ונשארנו בחיים. אני חושבת שלטובתם צריך להרגיל אותם לפרידות כי החיים שלנו ביחד כל כך צפופים שזה יכול לחנוק - ולא נרצה שבגיל 30 הוא/היא עוד יהיו צמודים לסינור של אימא, נכון?? את חייבת לצאת ולבלות מידי פעם ובלי יסורי מצפון - לא יקרה לעמית שום דבר ושום נזק נפשי לא יהיה לו אם אמא תעזוב אותו לכמה שעות מידי פעם. בידידות רעיה

 

[שפע]

שלום, עוד קיבוצניקית

היי רעיה. טוב, לי דווקא היה נורא קשה להיפרד. עם אינסוף חברות ואמהות מנוסות בקבוץ, שהציעו עזרה - הרגשתי, בהתחלה, שאפילו מילימטר לא הייתי מסוגלת לזוז ממנה. כשרציתי לישון לפעמים (מה שהיה נדיר מאוד בשנתיים הראשונות) היתה באה חברה טובה לשבת אצלי בבית ולשמור על הילדה שלי - כי רק המחשבה שהיא מחוץ לריבוע - טרפה עלי את שנתי. אח"כ אחת מחברותיי קנתה לי את הספר "עקרון הרצף" שדיבר על כמה חשובה הקירבה הפיזית, כמה כדאי להרבות בנשיאה על הידיים ובלישון יחד ... ואני, חגיגה אמיתית, קיבלתי לגיטימציה להחזיר אותה חזרה לרחם ולא להרפות. המנשא הפך לחלק בלתי נפרד מעור הגוף שלי וכשהלכנו לישון, בגלל שכל-כך קשה היה לה להירדם - הייתי משכיבה אותה בחיקי, קושרת בצעיף כדי שלא תיפול וככה היינו ישנות יחד שעות. אח"כ נגמרו שלושת חודשי חופשת הלידה ופתאום הרגשתי רווייה מספיק כדי להתקדם עוד שלב. בבית התינוקות יכולתי לבקר באמצע היום ולהיות בקשר טלפוני ופתאום לא היה לי קשה כל-כך. גיליתי שכל צעד שאני עושה חייב להיות מותאם למה שאני מרגישה בבטן. סירבתי להקשיב לכל אלה שאמרו לי מה בריא ומה לא, מה נכון ומה לא. כשגדלה קצת החלטתי שבכל המקומות שבהם יקשה עלי לשחרר - אני אתן לה את הזכות למשוך קדימה, בעיקר בגלל שהיא ילדה כל-כך עצמאית מטבעה ובטוחה בעצמה. כך גיליתי איך בגיל שנתייים הגברת פותחת את הדלת אחה"צ ויצאה לבקר אצל חברות או לסיבוב בטרקטורון עם אחד האבהים - ושאני מצליחה לנשום סדיר ולהרגיש עם זה בסדר - כי זה בא ממנה ובקצב המתאים. היום, בגיל ארבע, אנחנו עדיין חולקות את אותו חדר. כל אחת במיטה משלה, אבל, עדיין ברדיוס קרוב. לכל מי ששואל אני מסבירה שאני היא זו שקשה לה להיפרד. אלא, שבגלל שאני כל-כך סומכת עליה ש"תקרא אותי לסדר" כשיגיע המועד לכך - לא הייתי מופתעת כלל כשביקשה, בשבוע שעבר, לעבור לחדר שלה. היא כמובן ביקשה טלוויזיה גם לשם - כי איך תוכל להירדם בלי "הופ" ואני מחפשת עכשיו טלוויזיה - להתקדם, יחד איתה, צעד נוסף אל העצמאות (שלנו). כך גם עם בייביסיטר. אין לנו כאן סבא וסבתא, אבל, היא נשארת בשמחה אצל חברות שלה או שלי - אם אני מתעכבת אחה"צ וממש מקלה עלי. אז, נכון, אני משננת לי בראש כל הזמן כמה חשוב שאשחרר, כמה חשוב לא להפוך אותה למרכז של חיי במובן המעיק של המילה, איך לזכור תמיד שאין היא תחליף ואין היא אמורה למלא את החללים. אבל, במקביל לכך אני פשוט נעזרת בה במקומות שקשה לי. נותנת לה להכתיב את הקצב, ונדמה לי שככל שהיא יותר בטוחה בהימצאות שלי - כך היא מרשה לעצמה לבנות לה מעגלים עצמאיים משלה. וזו בהחלט הקלה עצומה מבחינתי. ביי. שפע.

 

[טושטושה]

שחר חמודה -תהני לך ותבלי

הדילמה אם לצאת או לא כל כך משותפת לרבות מחברותי. גם החד וגם הנשואות. הקשר הכל כך חזק עם הפשושון הקטן הזה, שכל כך התאמצת וויתרת כדי לקבל אותו. ופתאום "לנטוש" אותו?... - זה מה שאני שומעת מחברותי. ועם זאת, כל כך הרבה זמן לא היית לעצמך. רוב הסברות הן שבגיל הזה הניתוק לא עושה ממש נזק - זה רק למספר שעות, לא? ובמיוחד כשלא מדובר על זה שיישאר רעב כי הוא אוכל מבקבוק. ממה ששמעתי אז בהתחלה ה"פרידה" - קשה והבילוי לעיתים קשה, אך אחר כך - לאחר מספר יציאות לומדים להנות מחדש - ווואללה זה ממש חשוב לבריאותך ולכן גם לשלו.

 

[amitmins]

שחרולה

מה שאת מתארת מוכר לי מאד. הניסיון הראשון שלי לעזוב את עידו היה בגיל חדשיים אמא שלי באה ולחקחה אותו לשעתיים כדי שאני אוכל לנוח אחרי חצי שעה התקשרתי אליה בבכי היסטרי שאני לא יכולה ושתחזיר. הפרידה מהקטנים האלה קשה מאד בעיקר לנו , גם הם מרגישים שהמטפל שונה מאמא אבל אם מספקים להם צרכים וחיבוקים הם נרגעים . אנחנו, שהתינוק הזה הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו מחוברות אליהם והקושי הוא בעיקר שלנו. אל תחששי ותעזרי!!! למדתי את זה בדרך הקשה ומאז אני לא מתביישת לבקש עזרה הניתוק יעשה טוב גם לעמית וגם לך שתצברי כוחות מחודשים וסבלנות כדי לטפל בפול טיים. ביי תתקשרי

 

[שחר של עמית]

../images/Emo51.gif לכולכן על העידוד והעצות

עם אמא שלי יצא לי כבר להשאיר אותו כמה פעמים, ועשיתי זאת בלב ממש שקט. הבעיה היא שקשה לה פיזית, לקחת אותו הרבה על הידיים ולהחזיק אותו כשהיא מאכילה אותו, ואני נורא נורא משתדלת שלא להעמיס עליה, אלא רק בפעמים הכרחיות ממש (אולי פעמיים עד היום...). איפשהו אני שומרת גם עליה, ולא רק על עמית... העניין הוא שעכשיו התחלתי לחפש אישה, זרה, שתהיה איתו מידי פעם לכמה שעות, ולאו דוקא במקרים של כורח מבחינתי (סידורים וכו´), אלא כדי להתאוורר קצת (קצת לישון במשך היום...), ועם זה אני כל כך לא שקטה. האם היא תהיה מספיק קשובה אליו? האם היא תיקח אותו על הידיים כדי להרגיע אותו? קראתי את הספר "עקרון הרצף" בזמן ההריון, וממש ממש לא אהבתי אותו, עד כדי כך שבלילה שאחרי שקראתי היה לי סיוט נוראי שהתעוררתי בוכה בעקבותיו. מצד שני, עמית "מתגורר" די הרבה על הידיים שלי וקרוב לגוף שלי, אם זה על הידיים עצמן או במינשא הבד שמחזיק אותו קרוב קרוב ללב שלי. אני "זוכה" על כך ללא מעט ביקורת, אבל מזיזה הכל הצידה, כי בעיני זה מה שהוא צריך עכשיו בחודשי חייו הראשונים. זה כמובן לוקח המון, אבל המון, אנרגיה וכוחות, גם פיזיים (הגב כבר נשבר לי) וגם מנטליים, ולכן התחושה של צורך בקצת אוויר לעצמי. בקיצקצ - אני מסתובבת סביב עצמי כדי לשכנע את עצמי שזה בסדר להשאיר אותו עם מישהי זרה ושהיא תהיה בסדר (אני עושה להן ראיונות מקיפים...). ושוב - תודה על העצות ובמיוחד על העידוד.

 

[סביונה]

שחר-אני מזדהה עם כל מילה.

בני בן כחודשיים ועד עתה הוא פשוט "דבוק" אלי למרות שאני מתקשה מאד פיזית לתפקד בצורה כזו (אני גם אחרי ניתוח קיסרי). למרות זאת אני מצליחה לעשות כל דבר, גם בבית וגם מחוצה לו, והוא מלווה אותי לכל מקום. מה שמטריד אותי הוא השאלה מה יהיה בתום חופשת הלידה, שכן לא תהיה לי ברירה אלא להשאירו עם משפחתי המורחבת כנראה.

 

[ברבת]

הפעם הראשונה שהשראתי את

בר עם סבתא ל- שעה הייתה כשהוא היה בן 5 ימים!!! כדי לחפש מקום לברית. חזרתי אחרי רבע שעה בבהלה ועם המון ייסורי מצפון, התגעגעתי מאד והחלטתי לתת לאחרים לעשות את מה שמחוץ לבית. בן כמה עמית? יש לי כמה הצעות בשבילך: 1. את יכולה להביא מישהיא בתשלום - להיות איתו שעה או שעתיים ולהשאר בבית. להתפנק עם איזו אמבטיה טובה, עם פילינג גוף או כל מה שעושה לך טוב. 2. קחי את אותה אחת לשעה, וצאי לך. לא חשוב לאן, אפילו לסופר. לחזור הביתה אל האפרוח שלך, רגע המפגש, איכותי וטוב יותר מאותה שעה של ביחד,זה געגוע מסוג אחר.... 3. צאי איתו מהבית - תבלו ביחד, גם הוא יתעסק ב"חדש" שמעניין אותו, וגם לך זה יהיה אחרת מלהשקיע את כל האנרגיות באותו דבר. בהצלחה...