מתנדבת להחשב בוגרת../images/Emo8.gif
אני ממש מחבבת את הנטייה הזו של אנשים ללחוץ עלך להפוך אמא שלוש שניות אחרי שיצאת מן החופה כי חייך לא יהיו מושלמים ללא ילדים וכי אין דבר נפלא מזה (מה שנכון) ואחרי הלידה נזכרים לספר לך איזה עול זה וכמה את מוגבלת...נשמות טובות. אצלינו זה ככה: בהתחלה באמת לא הרגשתי מוגבלת, מעבר כמובן, לשינוי הדרמטי של הפיכה לאמא. אבל בערך עד גיל 6-8 חודשים התינוקות מאוד נישאים ומנויידים והייתי די כמוך, מגיעה לכל מקום בו רציתי להיות. בהמשך זה מעט מורכב יותר, כי הזוחלים כבר רוצים להגיע לכל מקום, פחות נעים להם בעגלה, במינשא די כבד ובאמת צריך יותר לחשוב לאן הולכים (יזכר לדראון עולם קמפינג מיותר בכנרת עם זוחלת בת 10 חודשים. קמפינג זה נפלא, אבל בטינופת הישראלית קצת קשה עם נושא הזחילה בחיק הזבל...) התקופה הזו נמשכת עד שהם ממש הולכים בחופשיות ואז מתחיל החלק הקשה של "פיקוד ושליטה" בו צריך להיות עם 7 עיניים ולבקר את הנועזות שלהם. ועדיין, זו אמירה מאוד כוללנית ולמעשה זה תלוי בילד. התחושה שלי היא שככל שהם גדלים (כפעוטות) צריך להתחשב קצת יותר בצרכים שלהם כי הכל אצלם יותר מגובש מבחינת הרגלים ויכולות. יחד עם זה, אם קצת חושבים ומתכננים הכל בסדר. אני, למשל, מדירה את רגלי מקניונים עם ילדים בכל גיל. זה מקום מלחיץ מכל הבט שהוא (צפוף, קל להעלם לאיבוד) ומלא גירויים מיותרים. לעומת זאת, שמחה ללכת לחברות עם דשא ואיזור בו יש "שטח סטרילי" לא במובן הנקיון אלא במובן הסיכונים. אם יש שטח בלי מדרגות וכו', פשוט ניתן להיות מאוד נינוחים. בערך מגיל 5 הם באמת די עצמאיים ובהדרגה האמא תופסת את המקום הראוי לה בתור נהג וכספומט...
למעשה, יש ירידה הדרגתית במטלות הפיזיות (האכלה, קילוח וכו') ועליה של מעורבות בענייני חברה, וויסות הקשר שלהם עם העולם וכמובן הצד הלימודי. ממרומי גיל רבע לשמונה אני יכולה לדווח שאני יותר בת חורין (זו הסיבה שעשיתי עוד אחים קטנים, כדי לא להרגיש מיותרת...). יחד עם זה, הצרכים הרגשיים תופסים מקום לא קטן ובעיקר התיווך בינה לבין העולם (זו נראית לי משימה מאוד חשובה בעולם כה מפחיד). בסופו של דבר אני חושבת שהמשפט הפולני נכון: "ילדים קטנים צרות קטנות, ילדים גדולים צרות גדולות" נכון שעכשיו (או בקרוב) יש תקופה שארגונית היא מעט יותר קשה, אבל המעורבות והשליטה שלך בחייה כמעט מוחלטים וטבעיים. בהמשך זה נהיה הרבה יותר מפחיד. לגבי איך נראה אחר הצהרים: כרגע כמו בחדר מבצעים של חטיבה: ים הסעות ותיאומים כדי שכל אחד יהיה בזמן אחר באותו מקום או באותו זמן בשתי קצוות העיר ומופלטה אחד שנגרר עם אמא (ועוד מעט זה יהיהקשה יותר). ואל דאגה, עדיין אני לא מוצאת עצמי משועממת. אני משתדלת שיבואו אלי חברות שלי או שאני אלך אליהן ואז אנחנו מדברות במבוגרית (נחשי על מה? על ילדים...) ואם במקרה יש לי פנאי תמיד ימצא הספר שימלא את חיי. לפי מה שאני רואה מסביב כשהילדים קצת גדלים זה זמן האמא ללמוד שוב וכו'. ולגבי אבא, אצלינו הוא בעבודה בשעות האלה. (אבל היום נסע לטיול שנתי!)
