החיים משתנים מקצה לקצה
מרגע האבחון שום דבר לא חוזר להיות אותו הדבר. אנחנו עשינו המון שינויים: מצאנו גן שהסכים לשלב אותו, מצאנו סייעת, עברנו לעיר הגדולה (זה גם היה כרוך בהשכרת הבית שלנו ומעבר לדירה שכורה ובכלל מעבר דירה זה לא פשוט) ונרשמנו לתכנית מיוחדת שנותנת את כל הטיפולים. פתאום הבנו שצריך ללמוד איך לדבר איתו כדי שיקשיב. עד היום לפעמים כשאני פונה אליו והוא לא עונה, אז אני מרימה את הקול כאילו שההנחה הסמויה שלי היא שהוא לא שמע אותי טוב. אבל אני יודעת שזה לא נכון - הוא שמע מצויין ולא הגיב. לשחק עם הילד זו משימה קשה מאוד... אוי כמה תסכול היה לי בגלל זה. בשנה שאחרי כבר החלטנו על גן תקשורת - יצאנו מהבועה וכנראה שגם השלמנו סופית עם המצב ולא פחדנו מהרעיון שהילד ילך לגן מיוחד. היו גם המון רגשי אשם - האם הוא אוטיסט בגלל משהו שעשינו או לא עשינו? האם יכולנו לעשות דברים באופן שונה והדברים היו נראים אחרת? אם היינו מודעים למצב, האם זה היה משפיע? היתה אישה אחת בישוב שגרנו בו שאמרה לי בשיא חוצפתה שהמצב של הילד נגרם כתוצאה מכך שלא שלחתי אותו לגן.
מיכל