"יש לי דבר אחד להגיד: אל תתעסקו לי במערכת העצבים!
"
זו היתה תגובת הפיצקי, כשקרא באבחון שלו את ההמלצה למתן תרופות נוגדות חרדה.
 
מסכימה בעקרון, שהשימוש בחומרים פסיכואקטיביים אינו רצוי.
לפני שפונים לטיפול תרופתי, יש להפוך כל אבן
בחיפוש אחר מענה משמעותי, עמוק, אמיתי, למצוקות.
עם זאת, לעתים זה הכרח בל יגונה, לפחות כמשהו זמני:
כשמדובר במצב אקוטי- כשהבנאדם מסכן את עצמו ו/או זולתו באופן תדיר,
וכשהבנאדם סובל סבל גדול, והדרכים התהליכיות הלוקחות זמן מטבען
לא יכולות להיות אפקטיביות בים הסבל שלו.
 
מעבר לזה, חושבת שלהורים אין שליטה על כל מה שקשור בילדיהם,
לטוב ולרע.
לא כל מה שחיובי בחיי הילדים ובהווייתם הוא בזכות ההורים
ולא כל מה שרע, בגללם.
יש אנשים, ללא הבדל גיל, שיש להם "אש בבטן", משהו בתוכם כואב מאד
וגם ההורים הכי מכילים וסבלניים לא יוכלו לשנות זאת.
נכון הוא שלעתים קרובות מדיי אנשים עושים קיצורי דרך
וממהרים מדיי לפנות לתרופות.
אבל לפעמים באמת, באופן זמני או אפילו מתמשך, אין מנוס.
וכן, התשובה האוטומטית כמעט של המערכת להורים
שבאים עם המצוקה הגדולה של ילדיהם ושל כל המשפחה,
היא תרופות פסיכואקטיביות, למרות תופעות הלוואי והסיכונים הכרוכים בהן
שהם לאין ערוך קשים יותר מאלה של הקנאביס, לפי כל מה שידוע מהשטח עד כה.
אז יש לדעתי סיבה לכעס של אותה אם.