יאללה,
הסיפור הלא ערוך שלי
(תפוז קצת הרס את המבנה, מזהירה מראש)
"אף פעם. אף פעם. אפילו לא פעם אחת!" נשמעה קריאה גדולה מחדר הארונות בטארדיס.
"עוד פעם עיניים כחולות!?" הדוקטור החדש בחן את עצמו במראה למעלה ומטה. במבט מבחוץ היית
חושב שמדובר בנערה בגיל ההתבגרות, קרוב, אבל לא.
"למה לא ג'ינג'י!?" הוא צעק לטארדיס. כמעט בתגובה, נשמע קול עצבני מחדר הבקרה (רעש שהרבה
מומחים היו מגדירים כ"זבש'ך"). "אל תתחצפי" הדוקטור רטן והסתובב לכיוון הארונות הגדולים
וכיאה לדוקטור- הלא מסודרים.
אנה קונסואלס גדלה כל חייה בהרגשה שהיא נקודה זעירה ולא משמעותית בעולם, ביקום. זה נשמע מדכא,
אבל זה לא דיכא אותה. למעשה, זה אפילו עודד אותה ברגעים קשים. הכניס את הדברים לפרופורציות
הנכונות. ככה היא הייתה, בחורה שקצת מנותקת מהרגש ומחוברת הרבה להיגיון. היא האמינה
במה שהיא הבינה ולא חיבבה פנטזיות. סביר להניח שלולא המאורעות של השנים האחרונות היא גם
לא הייתה טורחת להאמין בחיים מחוץ לכוכב הזה, אבל למרות הכל- היא עדיין בספק.
"אעה!" נשמעה קריאת ניצחון והדוקטור נכנס לחדר הבקרה. הוא בטח חשב שהחליפה הזאת היא בגדר
שיא המקוריות שאליה הוא מסוגל באופנה. הטארדיס השמיעה עוד קול טורדני. "אני דווקא חושב שזה נראה
נפלא!| הוא ענה לחלל, מיישר את החליפה.
"אז לאן עכשיו, יקרתי?"
ההליכה מביתה לאוניברסיטה תמיד נראתה לה ארוכה, כזו שלא נגמרת. היא יכלה לנסוע ברכבת תחתית,
אבל העדיפה ללכת. "זמן למחשבות" היא הייתה אומרת לעצמה.
היא פילסה את דרכה ברחובות ברצלונה. לאחרונה נטבע בעיר הזו תדמית של "עיר לצעירים". וכיאה, היא
התמלאה בצעירים שמחפשים דרך להעביר את חופשת האביב שלהם (ועכשיו בכלל חורף).
אולי לבן אדם נורמלי, כל הסביבה הזו הייתה מציקה יותר מתמיד ומפריעה. אבל לאנה היה נורא קל
להסתגר בתוך עצמה. זה היה ניכר בעיקר ב"זמן המחשבות שלה", העיניים מושפלות למטה, והיא הולכת
כמעט באופן אוטומטי, לא מסתכלת ימינה ושמאלה, ופשוט שקועה בעצמה. מוזיקה, הייתה אחד
הפרמטרים שנורא עזרו לשקוע במחשבות שלה, ולהתנתק מהסביבה.
באותו בוקר, המחשבות שלה נדדו לשיעור המתקרב ולשיעור האחרון שהיה (בצעד כמעט מטופש
אנה החליטה ללכת ללימודי תואר ראשון בהיסטוריה. לא שיש לה מה לעשות עם זה אחר"כ, אבל
היא תמיד אהבה לחזור אחורה בזמן, באופן מילולי כמובן). היא השוותה וניתחה כל מה שהיה בשיעור
הקודם, לצליליי שיר כלשהו שחברה העבירה לה. היא לא באמת זיהתה את השיר, וזה לא באמת שינה לה.
זה פשוט העביר את הזמן.
מחשבות, מחשבות. "אני אוהבת את מה שעשו עם המדרכה פה, זה חדש?" מחשבות, מחשבות
"אני לא מאמינה לאילו שיאי רעש הילדים האלו הגיעו, אני כבר לא מצליחה להקשיב לעצמי" מחשבות
מחשבות "אני צריכה לסכם את השיעור האחרון ולהכין רשימו-אוי אלוהים!" אנה צרחה ובפעם הראשונה
סוף סוף הרימה את מבטה לסביבה. היא ככל הנראה נפלה אחורה כתוצאה מתנופה חזקה במיוחד,
והיה נדמה למה שהיא על רכב נוסע, אבל איך היא הגיעה לשם? ובכלל, המקום לא נראה כמו רכב.
היא הביטה סביב. מנועים, עמודים גדולים, כתב שהיא לא הכירה, חלונות. חלונות! היא התרוממה
במהרה וניגשה לאחד החלונות. היא טיפסה על קצות האצבעות והציצה החוצה. "אוי אלוהים!" היא
צרחה שוב. הכל זז בתנופה כל כך מהירה, אבל היא פשוט לא הצליחה לזהות איפה היא.
"אמרתי לך ששמעתי משהו!" נשמעה קריאה מאחורה. אנה קפצה בבהלה. אם הידיעה שאין לה
מושג איפה לא הייתה מעודדת, אז הידיעה שיש כאן עוד מישהו, לא הרגיעה אותה יותר.
"עכשיו..." הוא התקרב אליה, ואנה נצמדה לקיר. הוא הוציא משהו מכיסו, בהתחלה היא הייתה בטוחה
שזה מברג, אבל המברג השמיע קולות. והיא מעולם לא שמעה על מברג שמשמיע קולות. הזר סקר אותה
בעזרת המברג (שמשמיע קולות) בזמן שאנה עמדה שם בדממה, ולאחר מכאן בדק את הסקירה. "בוא נראה,
המ... כן, בהחלט. אנושי, בהחלט." הוא קבע. אנה עומדת שתקה לאורך כל הזמן הזה, אבל משום מה,
דווקא הקביעה הזו הקפיצה אותה.
"מה ז"א אנושי?! ברור שאני אנושית!"
"טוב, זה לא ברור. את יודעת, אי אפשר לדעת." הזר חייך אליה בשביעות רצון.
"כן זה כן!"
"לא זה לא!"
"כן זה-מי אתה בכלל!?" אנה מצאה את עצמה צועקת בייאוש.
"לא זה ל- אה רגע. זאת לא הייתה השאלה." הזר יישר את חליפתו "אני הדוקטור!" הוא הכריז
והושיט לעברה יד ללחיצה.
"דוקטור מה?" אנה הביטה בידו ביסוס ובסוף החליטה להמשיך להיצמד לקיר.
"פשוט דוקטור"
"אין דבר כזה."
"בטח שיש"
"לא, אין."
"בטח ש- אוי בחיי, את פשוט קרן אור קטנה" אמר הדוקטור בציניות והסתובב, הוא התחיל
ללכת לכיוון חדרה הבקרה.
"חכה רגע!" אנה קראה לאחר התלבטות קלה.
אנה רצתה לדבר, אבל לא מצאה את המילים. הם הגיעו לחדרה הבקרה ש(אם אנה חשבה שהחדר הקודם היה מוזר,
זה כלום לעומת החדר הזה).
"מה זה המקום הזה?" היא מצאה את עצמה שואלת בחשש. הדוקטור הרים את מבטו אליה וחייך שוב, "זאת
חללית. ואם להיות יותר ספציפיים-זאת החללית הכי חזקה ביקום. ואם להיות יותר ספצפיים-זאת הטארדיס." הוא הסביר,
עדיין מחייך, מקווה שעכשיו, הבחורה הזאת מולו, תתחיל להפנים.
אבל אנה היא אנה.
"לא, זה לא הגיוני. חלליות לא נראות ככה." היא ביטלה את דבריו. "מאיפה את יודעת איך חלליות נראות!?" ענה הדוקטור, בטון
שהיה נשמע כמעט נעלב "זאת הבעיה עם המוח האנושי, אתם חושבים בכל כך קטן." הוא סיכם את דבריו ובחן את אנה, "השאלה היא, איך את הגעת לפה." הוא קימץ את עיניו, חושב. "אני פשוט טיילתי ברחוב," אנה החלה להסביר, "רגע אחד אני ברחובות
ברצלונה, וברגע השני אני נחטפת ע"י מטורף!" אנה הרגישה מחנק בגרון, ואת הדמעות עולות לאט לאט לתוך העיניים, אבל היא החליטה לא לבכות, כי היא קראה איפשהו שאסור להראות חולשה כנגד תוקף.
"אני לא מטורף!" התנגד הדוקטור "ז"א, אני מתכוון-לא חטפתי אותך!" הוא תיקן את עצמו. "אז איפה אני?" היא שאלה, ומצאה
שהיא לא מסוגלת להחזיק את הדמעות. "לא, לא, רגע, אל תבכי" הוא הוציא ממחטה והחל לנגב את דמעותיה.
"בואי נתחיל מההתחלה," הוא ביקש, אנה הנהנה מיבבה ליבבה.
"אני הדוקטור, אני אדון זמן, הגעתי מגאליפריי, כוכב שכבר... טוב, כבר לא קיים-" "הוא התפוצץ?" אנה קטעה אותו.
"לא," הוא ענה בשקט, "נכחד. אבל זה היה לפני הרבה זמן ובמקום אחר. היום, אני מטייל עם הטארדיס, ואני מניח,
שהגעת לפה בעקבות תקלה שהיינו לנו בדרך לברצלונה. הטארדיס בטעות "אספה אותך" כי טעינו בדרך." הוא חייך שוב,
הוא חשב שהטון הזה, מרגיע, אבל אנה הביטה בו בבלבול עוד יותר גדול ממקודם. "מה ז"א כוכב? א.. אחר?" היא
מילמלה "תת..קלה?" היא ניסתה לעכל. "טעות בדרך?!" היא צעקה פתאום, שוב. "מה ז"א טעות בדרך!? אמרתי לך
שהלכתי ברחובות ברצלונה! לא טעית בדרך, גאליפריי!" היא רקעה ברגלה. במוחה הצטבר כל כך הרבה
מידע לא הגיוני והגיוני בבת אחת. "כן, אבל לא התכוונתי לברצלונה כדור הארץ, התכוונתי לכוכב." הדוקטור ניסה
להסביר "כוכב!? כוכב!?" היא התפרצה. "הלו הלו!" הדוקטור הרים את קולו, "את זאת שפלשה לטארדיס שלי,
ואפילו לא טרחת להגיד לי את שמך ו-" בום.
הטארדיס נחתה בברצלונה. לא העיר, הכוכב. אנה נפלה אחורה, ובדרך למטה הפילה את הדוקטור כאשר ניסתה
להיאחז בו בכדי למנוע את הנפילה. הם נפלו זה לצד זו, ולדוקטור הייתה הרגשה שעם הבחורה הזאת הוא לא
יגיע רחוק, מינמום לבית חולים.
"חוק ראשון בטארדיס-" הוא התחיל לדבר, אבל כבר התרוממה והסתכלה סביבה, הוא יידע שהיא לא מקשיבה לו,
אבל הוא החליט להמשיך לדבר בכל זאת "שהטארדיס נוחתת איפשהו, תאחזי בכל דבר חוץ ממני. את לא היית
רוצה ש-היי רגע!" אנה רצה לכיוון הדלת, והדוקטור רדף אחריה. הוא ידע מה היא מצפה לראות שם, והוא ידע
שזה לא מה שהיא תראה.
אנה פתחה את הדלת של הטארדיס ורצה החוצה. היא הביטה סביבה, ופתאום נעצרה. היא מעולם לא ראתה
מקום כזה, מעולם. המקום הזה נתן לה להרגיש שהקיום שלה יותר קטן משחשבה.
זה היה נראה כמו חוף ים, אבל החוף היה הכי לבן והים היה הכי צלול שהכירה. החוף היה שקט והגלים הלמו
בעדינות על החוף. במבט אל השמיים (בצבע
