חצי המרתון הראשון שלי
סוזי תודה רבה על המייל האישי, ותודה על המילים החמות והמחשבה שלך עלי הבוקר, הנה מה שקרה לי היום.
תודה בהזדמנות זו ליתר הבנות התומכות והמעודדות ונותנות טיפים מנסיונן, זה לא מובן מאליו והתמיכה כאן ובקבוצה בפייסבוק ומעט מאוד חברים אישיים בהחלט עוזרת לי להמשיך. שתהיה שבת נהדרת לכולן.
הגעתי הבוקר למתנ"ס תל מונד, וחיכיתי יחד עם כל הרצים לזינוק, זה היה קצת מוזר שבעצם אני שם לבד לגמרי אפ'חד לא ליווה אותי וגם לא חיכה לי בסיום, בעצם כמו עוד אימון רק שהפעם יש עוד אנשים. ממש בשרוול הזינוק פגשתי שתי רצות מהקבוצה וממודיעין, איחלנו בהצלחה ויצאנו, התחלתי בקצב טוב כמו שרציתי לרוץ את כל הריצה, והלך לגמרי לא רע, העליות היו סבירות, לא משהו שלא נתקלתי באימונים, אבל, הייתי אחרונה במסלול, מה שלא ממש התריד אותי, אבל היה בזה משהו שהרגיש כאילו אני אולי לא מספיק מוכנה, כמובן שהמשכתי בעליות, עשיתי את הסיבוב בצורן וירדתי שוב לכיוון תל מונד, בדרך היה לופ בתוך יער קדימה, ומשם המשכתי חזרה, היה בזה משהו מיוחד שבעצם בכל הצמתים עוצרים עד שאני אעבור והיה לי ליווי צמוד של גיפ לאורך המסלול, מדי פעם הרמתי לו אגודל שידע שאני בסדר, מה שדי שיעשע אותי, בכל הצמתים בני נוער ושוטרים מעודדים אותי ומאחלים לי בהצלחה, יצא לי לפגוש את אילן ולהתעודד, המשכתי כך עד הק"מ ה 16 בערך, ואז התחילו כל מני מיחושים,בגוף וגרוע מכך מחשבות במח, כבר לא ראיתי רצים באופק. בשלב מסויים התחלתי לצעוד, ולעשות תרגילים לשחרר את הגב, וכך רצתי והצעדתי, הייתי בטוחה שאני ממש ממש רחוקה מכולם אבל בק"מ ה 18 התחלתי לראות את הרצים האחרונים החוזרים מההקפה האחרונה, שוב פוגשת את אילן, שמעודד אותי, הייתי כבר במצב לא קל נפשית, אבל ידעתי שאני אסיים את המסלול הזה, על שתי הרגלים ולא משנה מה, זה היה מאוד קשה, האמנתי בעצמי אבל היו רגעים שלא הייתי בטוחה שזה יקרה.... וכן הגעתי, אחרונה חביבה, ממש ממש לפני שמקפלים את השטיח, המלווה שלי בג'יפ, דאג לי למיים והכווין אותי לפניה שבה ראיתי את שער הסיום, החנק בגרון היה כזה גדול,שבקושי נשמתי, נשארו שם רק הצלם והבחורה המקסימה ששמה לי את המדליה סביב הראש כשאני בוכה מהתרגשות. סיימתי את זה. לבד עם עצמי כמו שסיימתי את האימונים למירוץ הזה, רק שהפעם קיבלתי מזכרת. היה קשה אבל היה שווה. לחצאים הבאים אני אבוא יותר מוכנה.