Wellknowen
New member
INDUSTRIAL VOICE - שנקר
דברים שרואים מכאן לא רואים משם בהתאם למסורת תכתובות כזו או אחרת במחלקתנו, היה מן הראוי לנכון להגיב, וזאת משום שאין ערוץ תקשורת קשוב ומטופל. דעתו של הסטודנט במחלקה אינו נשמע לדעתנו. לא. אין כאן נימה של בכיינות או התייפחות אשר מתוקף תפקידה מקיים מסמך זה באוב. אלא תעוקתם של סטודנטים בעלי מצוקות אישיות כלפי המקום אותו הם מכנים "בית". בית ראשון עוד יורשה לומר. בית של שמונה שנים ולא ארבע, וזאת שכולנו חסכנו בשינה עמוקה רווית חלומות, והתעוררנו ביום בהיר אל סיוט מתמשך. אנא ממכם, שמעו מצוקותינו. אנו לא ילדים, אנו סטודנטים, בעלי רצון עז לממש אקדמאיות, לא רק פיזית, גם בנפשנו. לא יעלה על הדעת כי יחס האיוולת המתמשך, בו בייתנו, לא יכיר בנו בהייותינו אנשים בוגרים, בעלי חיים ורצונות עוד לפני בואנו עד הלום. טרוניה זה היא מיני רבות השוצפת בפי "מהלכי המחלקה", מעיין שלב פרי-אבולוציוני להיותינו מעצבי המחר. טובים שניהיה או חלשים, אין אנו זכאים לייחס של טרור מחפיר בשם לחץ היצירה. זה לא עובד. מי שהגיע ובדמו אש יוקדת יצירה, כבתה להבתו, ואלו אשר חיפשו את האש כבה מאורם. לחץ. עמידה בזמנים. יצירה אבסולוטית. מעצבים צעירים וכפייתים. כל אלו סיסמאות בשם הפרופוגאנדה. את הצבא עשינו ורובנו השארנו אותו מאחור. באנו לקודש הקודשים כי הובטח לנו גן-עדן שהכזיב ואוכזב. אין מנוס מלתעורר למציאות מרירה בה עלינו לירוק דם על מנת להשמע, ובדרך כלל מאוחר מדי. אם היינו יודעים, כי לכך הדברים יתפתחו, היו מאיתנו שכלל לא היה עומד בפתח הדלת. כן בהרגשה זו אנו עומדים זקופים. אין מי מאיתנו שלא היה בפיו דברי שגרירות טובים כלפי המחלקה. לא עוד. התהפכו היוצרות. על פניו מאסנו בשתיקה החרישית, נוכחנו לגלות כי המסרים שראינו לנכון להעביר אל המערכת השנקרית, אינם מועילים, או שטיפולם נגוז. אליכם אנו פונים, מעצבים, אנשי תעשיה, כמחנכים. באנו להתחנך כשם שבאתם לעצב אותנו. אין אנו בדמותכם. דבר העורך INDUSTRIAL_VOICE
דברים שרואים מכאן לא רואים משם בהתאם למסורת תכתובות כזו או אחרת במחלקתנו, היה מן הראוי לנכון להגיב, וזאת משום שאין ערוץ תקשורת קשוב ומטופל. דעתו של הסטודנט במחלקה אינו נשמע לדעתנו. לא. אין כאן נימה של בכיינות או התייפחות אשר מתוקף תפקידה מקיים מסמך זה באוב. אלא תעוקתם של סטודנטים בעלי מצוקות אישיות כלפי המקום אותו הם מכנים "בית". בית ראשון עוד יורשה לומר. בית של שמונה שנים ולא ארבע, וזאת שכולנו חסכנו בשינה עמוקה רווית חלומות, והתעוררנו ביום בהיר אל סיוט מתמשך. אנא ממכם, שמעו מצוקותינו. אנו לא ילדים, אנו סטודנטים, בעלי רצון עז לממש אקדמאיות, לא רק פיזית, גם בנפשנו. לא יעלה על הדעת כי יחס האיוולת המתמשך, בו בייתנו, לא יכיר בנו בהייותינו אנשים בוגרים, בעלי חיים ורצונות עוד לפני בואנו עד הלום. טרוניה זה היא מיני רבות השוצפת בפי "מהלכי המחלקה", מעיין שלב פרי-אבולוציוני להיותינו מעצבי המחר. טובים שניהיה או חלשים, אין אנו זכאים לייחס של טרור מחפיר בשם לחץ היצירה. זה לא עובד. מי שהגיע ובדמו אש יוקדת יצירה, כבתה להבתו, ואלו אשר חיפשו את האש כבה מאורם. לחץ. עמידה בזמנים. יצירה אבסולוטית. מעצבים צעירים וכפייתים. כל אלו סיסמאות בשם הפרופוגאנדה. את הצבא עשינו ורובנו השארנו אותו מאחור. באנו לקודש הקודשים כי הובטח לנו גן-עדן שהכזיב ואוכזב. אין מנוס מלתעורר למציאות מרירה בה עלינו לירוק דם על מנת להשמע, ובדרך כלל מאוחר מדי. אם היינו יודעים, כי לכך הדברים יתפתחו, היו מאיתנו שכלל לא היה עומד בפתח הדלת. כן בהרגשה זו אנו עומדים זקופים. אין מי מאיתנו שלא היה בפיו דברי שגרירות טובים כלפי המחלקה. לא עוד. התהפכו היוצרות. על פניו מאסנו בשתיקה החרישית, נוכחנו לגלות כי המסרים שראינו לנכון להעביר אל המערכת השנקרית, אינם מועילים, או שטיפולם נגוז. אליכם אנו פונים, מעצבים, אנשי תעשיה, כמחנכים. באנו להתחנך כשם שבאתם לעצב אותנו. אין אנו בדמותכם. דבר העורך INDUSTRIAL_VOICE