,just when you escape
.you have yourself to fear אין לי כוח להיות פה עכשיו. זה דורש יותר מדי, יותר מדי להיות נחמדה ולהיות נורמלית ולהיות עם אנשים (מתי נהייתי כזאת סוציומטית...?) ולהעסיק את עצמי ולמלא את כל השעות האלה בדברים אחרים, וכמה דברים אחרים כבר יש, בסוף הם נגמרים, וצריך להתמודד או לא להתמודד או ללכת לישון, או.....(למה אני אף פעם לא פשוט הולכת לישון?) (כבר מזמן לא שנאתי ימי ראשון כ"כ. ואפילו אין לי סיבה הגיונית בכלל). למה פתאום אני רוצה ללכת אליך, כאילו שזה יכול לתקן הכל? (זה תמיד רק הורס יותר. ואולי רק ככה אפשר, אני צריכה להרוס, כי רק אח"כ יכול להיות בסדר שוב). לא ממש הייתי אצלך לבד איזה 8-9 חודשים, למה דווקא עכשיו, כשאי אפשר? (אולי זה בדיוק בגלל זה). אני אף פעם לא יכולה לעזוב אותך ואני אף פעם לא יכולה להתרחק באמת, ואיזה דפוק זה, שאליך אני מתגעגעת ככה, מפה אפילו יותר, כאילו שהמרחק הזה משנה משהו, ואליהם לא, ושאני לא מרגישה בכלל צורך להתקשר או לחזור. אני רוצה הביתה, אבל לא לשם. לא יודעת לאן. אבל...הביתה. ראיתי איתה בופור לפני כמה ימים, ואני מנסה לנחש מה זה עשה לה, כי אני לא באמת יכולה לשאול, איזה דפוק זה, שתינו איבדנו את אותו דבר, אבל אף פעם לא באמת ניסינו להתמודד ביחד, או לעזור, או אפילו לדבר על זה. אני לא יודעת מה היא מרגישה ומה היא זוכרת ומה כל זה עושה לה (לפעמים אני חושבת שהיא אפילו לא מתגעגעת אליך, ושהמוות שלך לא הרס לה ת'חיים, רק כל המסביב שלו, רק כל מה שקרה פה מאז. וכמה נוראי מצידי לחשוב את זה?). אני זוכרת יותר ממנה, מן הסתם. ואיפשהו אני גם 'זוכרת' את מה שאני לא באמת זוכרת. אני מנסה לדמיין אותך בכל הסיפורים שסיפרו לי עליך, וצדדים שבכלל לא הכרתי בך, ובעיקר את כל הפרטים של הלילה ההוא.....(אין-לי-כוח-לחשוב-על-זה-עכשיו). (אולי לשם שינוי היא הנורמלית פה, ואני הדפוקה. אולי זה לא באמת חייב להיות ככה). בסוף זה תמיד חוזר לזה, ואין לי כוח כבר, נמאס לי, לך מכאן......
(ואין לי כוח להרגיש אשמה אח"כ על זה שבכלל ביקשתי).
.you have yourself to fear אין לי כוח להיות פה עכשיו. זה דורש יותר מדי, יותר מדי להיות נחמדה ולהיות נורמלית ולהיות עם אנשים (מתי נהייתי כזאת סוציומטית...?) ולהעסיק את עצמי ולמלא את כל השעות האלה בדברים אחרים, וכמה דברים אחרים כבר יש, בסוף הם נגמרים, וצריך להתמודד או לא להתמודד או ללכת לישון, או.....(למה אני אף פעם לא פשוט הולכת לישון?) (כבר מזמן לא שנאתי ימי ראשון כ"כ. ואפילו אין לי סיבה הגיונית בכלל). למה פתאום אני רוצה ללכת אליך, כאילו שזה יכול לתקן הכל? (זה תמיד רק הורס יותר. ואולי רק ככה אפשר, אני צריכה להרוס, כי רק אח"כ יכול להיות בסדר שוב). לא ממש הייתי אצלך לבד איזה 8-9 חודשים, למה דווקא עכשיו, כשאי אפשר? (אולי זה בדיוק בגלל זה). אני אף פעם לא יכולה לעזוב אותך ואני אף פעם לא יכולה להתרחק באמת, ואיזה דפוק זה, שאליך אני מתגעגעת ככה, מפה אפילו יותר, כאילו שהמרחק הזה משנה משהו, ואליהם לא, ושאני לא מרגישה בכלל צורך להתקשר או לחזור. אני רוצה הביתה, אבל לא לשם. לא יודעת לאן. אבל...הביתה. ראיתי איתה בופור לפני כמה ימים, ואני מנסה לנחש מה זה עשה לה, כי אני לא באמת יכולה לשאול, איזה דפוק זה, שתינו איבדנו את אותו דבר, אבל אף פעם לא באמת ניסינו להתמודד ביחד, או לעזור, או אפילו לדבר על זה. אני לא יודעת מה היא מרגישה ומה היא זוכרת ומה כל זה עושה לה (לפעמים אני חושבת שהיא אפילו לא מתגעגעת אליך, ושהמוות שלך לא הרס לה ת'חיים, רק כל המסביב שלו, רק כל מה שקרה פה מאז. וכמה נוראי מצידי לחשוב את זה?). אני זוכרת יותר ממנה, מן הסתם. ואיפשהו אני גם 'זוכרת' את מה שאני לא באמת זוכרת. אני מנסה לדמיין אותך בכל הסיפורים שסיפרו לי עליך, וצדדים שבכלל לא הכרתי בך, ובעיקר את כל הפרטים של הלילה ההוא.....(אין-לי-כוח-לחשוב-על-זה-עכשיו). (אולי לשם שינוי היא הנורמלית פה, ואני הדפוקה. אולי זה לא באמת חייב להיות ככה). בסוף זה תמיד חוזר לזה, ואין לי כוח כבר, נמאס לי, לך מכאן......
