עולם תעשייתי - אוניברסיטה עברית
הדוברת בשירה של סי היימן היא הרבה יותר מפורשת ובוטה. היא מעידה על עצמה, שהיא חלק מעולם תעשייתי, שבו כולם הולכים לעבודה באותה שעה, ממש כרובוטים (אנלוגיה לבובה הממוכנת): "הולכים לעבודה שורה אחר שורה", וחוזרים מן העבודה באותה שעה ובאותו מצב-רוח של תסכול. בצורה חד-משמעית ופסקנית היא מאפיינת את חייהם של הבריות בעולם זה כחיים ללא טעם ופשר, ללא רומנטיות או גבורה. אין לאנשים בתקופתנו גיבור הראוי להערצה, רעיון הראוי לבגידה, אישה או אהבה שראוי להתגעגע אליהן. וגם היא, הדוברת, הינה חלק מעולם זה. "עולם תעשייתי בלע אותי". אלא, שבחלקו הראשון של השיר היא מדברת על האחרים בלשון הם - "להם", אך בהמשכו היא נבלעת בהמון וחוזרת ואומרת "היה לנו", מפני שהיא מקבלת, "שסך-הכול הולך לכיוון אחד/יש לנו רק כיוון אחד". ואכן, ככל שהשיר מתקדם, הוא נדחס בחזרות עקשניות ומונוטוניות, המחזקות את ההצטרפות של הדוברת אל הכלל, ההולך בכיוון אחד, ללא ברירה. והנה, ההצטרפות הזאת אל עולם תעשייתי, אל ההליכה חסרת הפשר עם כולם, היא פתרון הפוך מזה של הדובר בשירו של זך. אנו מוצאים דובר אותנטי המוצא את שלוותו בבדידותו האסתטית. אצל היימן - אין הדוברת יכולה לממש שום אושר פרטי, מפני היא פוחדת להיות לבד, פוחדת מן ה´לבד´, שכן - "סך הכול הכול הולך לכיוון אחד/הכיוון הוא לא להיות לבד". והיא חוזרת על שורות אלו בעקשנות מבוהלת, המדגישה את הפחד שלה להיות לבד. מוטב ללכת בכיוון אחד חסר פשר ועגום מאשר להיות לבד. פתרון זה דומה במידה מרובה לפתרון של הדוברת בשיר בובה ממוכנת, דהיינו - ויתור של האני ונכונותו להימחק, להיבלע, בשל חוסר היכולת לממש בדידות משמעותית. ואולם, בחלק הראשון של השיר מתארת סי היימן, לכאורה, פתרון אחר למצוקתה של הדוברת. בתוך ההליכה חסרת הפשר בדרכי עולם תעשייתי עגום וריק היא "חושבת על משהו טוב/משהו שיביא אותך קרוב/חושבת על משהו טוב/משהו שיעביר לי את היום". והיא חוזרת בווריאציות שונות על שורות אלו, אך לא עד סוף שיר, ונדמה כי היא מוותרת עליהן. מה הוא הפתרון הזה? לכאורה - אהבה. ה"משהו טוב", שעליו היא חושבת הוא ההתקרבות של האהוב אליה. לרגע נדמה, כי האהבה מוצגת כאן כגואלת מן ה´סתם´ של ההליכה בתלם עם כולם. לכאורה, האהבה היא הפתרון לחוסר המשמעות בעולם המודרני. אך לא, היא רוצה אותו קרוב, כדי שהקרבה הזאת תעזור לה ל"העביר את היום". ההתקשרות אל האהוב היא מסוג ההתקשרויות האופייניות דווקא ל´עולם התעשייתי´. זו היא התקשרות של העברת זמן, ובעולמנו - העברת זמן בעזרת גירויים שונים ומשונים, הקשורים לערכים של צריכה, היא עיקר ההתעסקות של האדם. העברת זמן בעזרת אמצעי כלשהו איננה מייחדת את האמצעי, איננה מייחסת לו ערך פנימי. העיקר הוא הערך המכשירי שלו כמעביר זמן. ולעניין זה, אין זה משנה אם מדובר ברעש של טרנזיסטור או באדם אהוב. הצגת ההתקרבות אל האדם האהוב כ´העברת זמן´ מבהירה גם את ההתייחסות אל הזמן ולא אל האדם האהוב בלבד. הדוברת איננה מייחסת לזמן את תכונת ההתמלאות במשמעות, אלא רואה בזמן מין מטרד, שיש למלאו בעיסוק כלשהו, כדי שהוא יעבור. בעולמנו - כל התכנים הם טריוויאליים, גם התייחדות עם אדם אהוב. אין בקריאה החוזרת של הדוברת אל האדם הקרוב שום קריאה, המבטאת רצון או תקווה לזמן מלא, משמעותי. העיקר - להעביר את הזמן ולהמשיך לזרום עם כולם, כי יש לנו "רק כיוון אחד". ובסוף השיר נדמה, שגם הפנייה אל הקרבה המועטה הזאת נעלמת או נחלשת. ושוב חוזרים אנו אל הפתרון האחד. שכן, ראינו שאין שני פתרונות בשירה של היימן. הפתרון הרומנטי כביכול איננו מהותי, אלא מכני, ריטואלי או סתמי. הפתרון היחיד הוא ההיטמעות עם כולם וההליכה בכיוון אחד עם כולם , כדי שלא להיות לבד. "עולם תעשייתי בלע אותי". ואם נדמה כי הדוברת מנסה להילחם בהמוניות הזאת באומרה: "בתוך קופסת בטון אני בניתי חלון", הרי שמיד מתברר, שהחלון הזה איננו מוביל אותה לשום יציאה אחרת, אותנטית, שכן "סך הכול - הכול הולך לכיוון אחד". וזאת היא השורה הדומיננטית בשיר, בעיקר בסופו וזה גם המסר העיקרי שלו. לפנינו, אפוא, שלושה שירים המתארים את מצבו של היחיד בעולם המודרני. באחד מהם, בשירו של זך, היחיד משיג לשעה קלה הוויה מלאה ואושר קטן בזכות הבריחה מן הכללי - הזולת והכלל. בשיר של רביקוביץ - היחיד מוותר על ייחודו ויתור גמור ומתנהג כיצור מכני חסר פנימיות. בשיר של היימן - היחיד זורם עם הכלל, פוחד להיות לבד, מאבד את זהותו בהיטמעות, בהליכה חסרת הפשר בכיוון אחד סתמי. היחיד של רביקוביץ איננו מצטרף לכוחות המכניעים אותו, הוא נכנע ומתמוטט כיחיד. היחיד של היימן - נטמע ומצטרף לכוח הכללי של העולם התעשייתי. היחיד של זך - בורח לשעה קלה
