Mama mia, here I go again

[אחת בדרך]

Mama mia, here I go again

לוחם יודע שהוא מחכה, ויודע למה הוא מחכה. לוחם מחכה לרצון שלו. ובזמן שהוא מחכה, הוא מביט על העולם וצוחק. fishy, fishy! fishy fish! לפעמים זה נשמע לי כמו עוד סוג של סיפור שאני מספרת לעצמי ובוחרת להאמין בו: אני רוצה לשנות משהו בחיי. אני מחליטה, ונכשלת, מחליטה ונכשלת. אני אומרת לעצמי: לוחם מחכה לרצון שלו, ובזמן שהוא מחכה, הוא מביט על העולם וצוחק. אני עוזבת הכל והולכת לצחוק עם העולם. והרצון? מתי הוא יגיע? בטוח יש עוד כמה דברים שצריך לעשות עד שהרצון מגיע, איזה מעבר קסום או שתיים שלוש רשימות שיחזור. סתם לשבת ולצחוק? על מי? על מה? ואם לא בא לי לצחוק? ואם בא לי להתעצבן על העולם, על עצמי, על החוסר ברצון שלי? מה, הכל זה רחמים עצמיים?! תודה על תשומת לבכם אחת בדרך

 

[Water20]

פינוק

הדברים הבאים הם אינם ציטוט:"על מנת לסיים את מלאכת הפינוק ברחמיים העצמיים, אני נופל תומן לעצמי בורות ניסתרים בצבעים אחרים ומשונים,ואליהם נמשך ונופל הרצון שלי, ומשם: אני עולה וצוחק (לא על העולם)"..

 

[Water20]

הזדהות

לוחם לא מחכה! הוא פועל, אקטיבי ומחושב כלפי עצמו והעולם, מכיר את בורותיו ותלולותיו, מפעיל את רגשותיו ומכבה את רגשותיו, וברגע שלוחם יחשב את מצבו הוא יפעיל את רצונו כי הוא ידע שהרצון הוא להיות לוחם חייב להיות הדדי. הלוחם רוצה והעולם אז אותו. זו אינה ביקורת!(פנימית בלבד!)

 

[אחת בדרך]

חְחְחְחְחְחְחְ! ../images/Emo177.gif

איך? איך? איך מפעילים את הרצון להיות לוחם? (בעיקר בימים בהם הבטריות כאילו נגמרו פתאום)

 

[Water20]

ציד

את זה אני מפרש לאמנות הציד, מבחנתי אם אני לא מזין ומגרה את הרצון(כלומר תומן לו בורות) אז מאד קשה להיחלץ מהגלגל הבלתי נמנע שלה - רחמים עצמיים והתרכזות בעצמי.. זה הוא מין תרגיל במחשבה שמתחיל באי עשייה יום יומי (ולא רק לחכות למפגש מיוחד בשבילו) אני צד את ההרגלים שלי-הם מקבעים אותי לצללים שיוצרים את קו המחשבה האימפולסיבי שלי, אני מתגרה ברגשות שלי ומוצא את עצמי רוצה.

 

[אחת בדרך]

אין לי ../images/Emo122.gif למילים ארוכות...

אתה השני היום שאומר לי את המילים "התרכזות בעצמי". לקחתי לתשומת ליבי. אפשר דוגמא פשוטה לילדים המתקשים מאחור? (פירוט לדוגמאות המבוקשות: איך בדיוק מתגרים ברגשות ומוצאים את עצמי רוצה? ומה עושים עם זה הלאה? מה זאת אומרת לא מזין ומגרה את הרצון? [תשובה אפשרית ושאלה בונוס - האם הכוונה ל"אני רוצה, אני צריכה"? אם כן, אז עדין לא הבנתי מה זה אומר לטמון לו בורות]). תודה על תשומת לבך אחת בדרך

 

[Water20]

היי

אין לי תמיד מחשב נגיש... תראי בואי לא ניכנס יותר מדי להגדרות מפוצצות, ננסה לדבר כצת תכלס (כן ברור שזאת הייתה המטרה), אז לדעתי כל מה שדיברנו יכול להסתכם במלה אחת :מטרה, מפני שללא מטרה מה הטעם לשרוד? תקני אותי אם אני לא בכיוון... מה המטרה?

 

[s h i r a n 2 0]

סובלים כמה שעות

ואז מרגישים תחושת שלווה..

 

[o fri]

שניים בסירה

במובנים רבים אני מוצאת את עצמי איתך באותה הסירה (מה לא ראית אותי פה?

) יש כמה דברים שהבנתי 1. "אני מחליטה ונכשלת"- "אני" היא רק פיסה פצפונת מכולך, רגע אחד קטן בים הרגעים שלך, אז ברגע אחד היא החליטה, אז מה? בעוד כמה רגעים, בעוד יום, מי בכלל זוכר שהיא החליטה, מי מכיר אותה? אם כך יש לנסות להעביר את המסר של ההחלטה הלאה, ליצור רצף, עד שתיווצר מסה קריטית של "אניים" שהחליטו את אותה החלטה והשינוי יקרה "מעצמו". (אפשר לחשוב על דרכים לעשות את זה ולשתף בפורום- זה יעזור לנו, נראה לי). 2. להמשיך לרצות. להמשיך להסתכל ולראות שאת עוד לא מצליחה ליישם (או שכן), להמשיך לנסות כמיטב יכולתך. ואז, בו זמנית, להרפות ולתת אמון שלכל דבר יש את הזמן שלו לקרות, ליקום יש את הזמן שלו, וכשהוא יגיע זה יקרה אם רק תמשיכי לנסות ולא תוותרי. 3. לנסות לראות אם יש בך חלק שלא רוצה שזה יקרה , או שרוצה שהמצב ישאר כמו שהוא, ולמה. לשאול את עצמך- " מה יקרה אם "זה" ישתנה?" ולראות מה עולה. אתן דוגמא: אני רוצה להפסיק לעשן, אבל מתחת לזה יש חלק שחושב שסיגריה זה כיף, זה עוזר ועוד כל מיני דימויים נעימים וטובים- אז למה שאני באמת אהיה מוכנה לוותר על זה? אני יכולה עכשיו לשנות את הדימוי שלי על סיגריה בכל מיני דרכים. לראות איך זה באמת גורם לגוף שלי להרגיש רע, להסריח, ואיך אני כ"כ יכולה בלי. לא צריכה את זה. ואז אני פשוט לא ארצה לעשן. מקווה שזה עזר ואשמח להבהיר או לפרט אם יש שאלות. וגם שתכתבי אם יש לך רעיונות טובים לאיך להעביר את המסר וליצור רצף יציב של אניים בכל נושא שבו אנחנו רוצים. אפשר גם אולי להסתכל איך יצרנו כבר רצף מסוים של מודעות לכך שמנסות להפוך ללוחמות- הרי זה לא תמיד היה שם, אצלי זה לא היה בכל אופן. יצא קצת ארוך, בכל אופן - תודה על תשומת ליבך.

 

[o fri]

ובנוסף

חושבת שכן כדאי לך להמשיך לעשות פעולות שמחזקות אותך ומחברות אותך לדרך (ולכל דבר אחר) גם אם את ממתינה ש"הדבר ההוא"- (מה שיהיה)- יקרה. הכל תומך בהכל. כמו שלפעמים מחזקים את השרירים מסביב לעצם ולא עובדים ישירות על העצם עצמה. כשהמסביב יתחזק יהיה אפשר לעבוד יותר פנימה, יותר ישיר. (לי זה "עושה הגיון"

)

 

[אחת בדרך]

בלחזק שרירים מסביב אני כבר די טובה

לשמחתי. מסכימה עם כל מילה. אָמָמָה, אהבתי את ההגדרה שלך של "רצף של אניים". אני חושבת שאני מתחברת לזה דרך ההרגל שאני קוראת לו פשוט "לצוד את החולשות" (האם זה לטמון בורות לרצון? ולחכות שהוא לא יפול?) אני מחברת את זה לשינוי של הדימוי, אני הופכת כל "אני" שמשתתף בפעולה לדמות, עם רקע, היסטוריה, לפעמים גם כינויים. אח"כ אני בודקת את ה"אניים" האחרים שלי שמשתתפים גם הם בסיטואציות, חלקם "אני" אדישים, חלקם "אני" שמנסים לחולל את השינוי ומרגישים מגוון רחב של רגשות בנוגע להצלחה/אי הצלחה וכו', וחלקם סתם פרזיטים שתופסים טרמפים על שתי העגלות, ובסופו של דבר רק מסבכים לכולם את החבל בין הרגליים (כמו תחרות משיכת חבל עם קופים קטנים תלויים מכל הכיוונים). בכל זאת יש משהו שמטריד אותי, כי התחושה שלי היא שאני הולכת סחור סחור. אני מספרת לעצמי שזו ספירלה, שאני "עולה" או "מתקדמת" לאן שהוא למרות שאני מסתכלת איך אני סוגרת את אותו מעגל שוב ושוב ושוב. אני כל הזמן חוזרת ונתקלת באותם קירות. עד עכשיו באמת האמנתי שפשוט צריך להאמין ברצון והוא קורה. [ניסוח בעייתי...] לא במובן של "אני אשב על הערסל וארצה נורא ואז זה פתאום יקרה". עבדתי ואני עובדת ויורקת שברי חצץ בדרך ועדיין, אפשר לומר שאני כל פעם רואה את הרצון חומק ממני. יש פה אחת, הפולניה, שזה מתסכל אותה נורא. איך אפשר להמשיך לנסות ולא לוותר ועדיין להרפות ולתת לדברים לקרות בעצמם? תודה על תשומת לבך אחת בדרך

 

[עיט עינברי]

מה.. לדבר על הדרך

זה לא מספיק?

 

[אשכר]

let go

 

[joy of existence]

../images/Emo45.gif

 

[charlila]

תרגיל בשבילך

כשאת הולכת, בחרי נקודה באופק, התחברי אליה מן הרצון (שנובע מנקודה מתחת לטבור) ותני לרצון למשוך אותך קדימה עד לנקודה. שלב ב': עצרי - כאילו דרכת על ברקס - והרגישי משיכה חזקה של הרצון. שלב ג': (לתקופה מסויימת - בין שבוע לשלושה חדשים, עד שזה ימצה את עצמו) רדי ממיטתך בבוקר בלי לפקוח עיניים, ותני לרצון לנווט אותך - נגיד, לשירותים, ואחר כך למטבח, או לאן שאת לא הולכת על הבוקר. אז פקחי עיניים כשאת אומרת בקול רם: "רצוני מתעצם". - אלא אם כן זה לא נכון (שהוא מתעצם), במקרה כזה אמרי: "אני רוצה שרצוני יתעצם", וכשתרגישי שהוא מתעצם, עברי לנוסח "רצוני מתעצם".

 

[נווד חולמני]

...

הכוונה... בשבילי לפחות היא לא פשוט לשבת ולחכות לרצון, אלא ליצור רצון ולרצות דברים בהקר לעצמך הפנימי לקיים את אותם דברים מה שיגיע אחר כך הוא הכוח רצון החזק שעימו ניתן לעשות כמעט הכל. אל לנו לשבת ולחכות סתם כך, אלא לא לוותר לעצמנו ולהוליך אותנו בעזרת הרצון בדרך שאנו מאמינים ושוב, מה שיגיע אחר כך הוא כוח הרצון הכרוך בעוצמה המטורפת היוצאת מהטבור. ועניין הצחוק הוא הוא לא סתם לשבת ולצחוק אלא לדעת לראות את הדברים בצורה שבכל דבר שתרצי תוכלי למצוא משהו שיצחיק אותך ובעולם הנפלא הזה יש אינסוף דברים שיכולים להצחיק, אני בטוח שבא לך לצחוק ואני בטוח גם שהרצון שלך להתעצבן על העולם זה לא רצון אלא סוג של התמכרות לרגש הקל ושמו כעס. אבל... אלי כולנו טועים שבת זורמת

 

[תוהה באפלה]

אני מבינה אותך אחותי

גם לי יש שיטה כזה של רחמים עצמיים וכעס על העולם. ואני עושה את זה מסיבה מאוד פשוטה. אני באה ומתבכיינת לאנשים ואז הם מתחילים לרחם עלי ולתת לי עצות ואז, אני בעצם מקבלת מהם את האנרגיה שלי במקום להתאמץ. אבל בזמן האחרון, אני מנסה לצאת מזה כי כמה חברים טובים לדרך אמרו לי שהם לא רוצים להיות הפח זבל שלי ולא רוצים שאני אשאב להם אנרגיה. בהתחלה נעלבתי אבל אח"כ הבנתי ש: " אתה אוהב את הפוזה המלנכולית הזאת את אומרת" והבנתי שאני נהנית מלקטר, מלכעוס, מלהישבז כי אז גם כולם מתיחסים אלי וגם יש לי תירוץ לא לעשות כלום. מדענים גילו שכל רגש מייצר נוירופפטידים במוח וה נוירופפטידים הולכים לכל התאים בגוף. התאים מתרגלים לסוג אחד של רגש ולכן הם רוצים אותו שוב ושוב. זן התמכרות פיזית ומנטלית. הסם נכנס לתאים והגוף והמוח מרוצים. צריך להיגמל !!

 

[אחת בדרך]

לקחתי לתשומת ליבי. תודה ../images/Emo13.gif