March ../images/Emo187.gif
נציגת אחת החברות האלו במשק, שממזמן כבר קנו את כולנו, יושבת מולי בכסא אדום מרופט ומתגלגל על רצפת עץ מאובקת. אנחנו סטודיו קטן לעיצוב, והיא נותנת את הערותיה על המצגת העסקית שבניתי עבורם. עם כל פריים שיש להזיז וכל סאונד שצריך לתאם, אני רואה איך מתקצר לי סוף השבוע, ומתחילה להרגיש צריבה בקצוות כנפיי. אלוהים גדל לי מחדש בגינה בימים אלו, ולא בא לי להפסיד את כל החגיגה הזאת ולשבת בבית תקועה מול המחשב. הבוסית החדשה והמיוחדת שלי תוקעת בי מבטים של ספק "הסנדק", ספק: "את לא מפשלת לי עכשיו, נשמה..." אני לוקחת נשימה ומבינה שכמו שכבר הבנתי מקודם, אין ברירה, הפרויקט הזה הוא התיק שלי ואין מצב לטעויות, או הברזות. נלך הביתה, ננשום עמוק, ונתמודד עם הפרפרים שמתחילים לעוף מניצני האביב לחדרי ליבי הרטובים בקדרותם, איכשהו. בדרך אני רק אקפוץ שנייה אליו, ככה בצהרי היום, לתת לו חיבוק של אמצע העבודה וללכת. היה לו לילה לא פשוט אתי, וכל הזמן נורא רע לי שעצוב לו בגללי. אני מזדחלת בז'בוטינסקי של רמת גן באמצע היום. לטאות זקנות רוחשות את הרחובות, בין הררי עשן ומבנים חדישים. רק עוד 500.000 רמזורים, ואני רואה אותו, מזכוכית מסעדתו הביתית, מגיש אוכל אשכנזי ללקוחותיו הקבועים. הוא מסמן לי לבוא ואני מעפעפת לו שיצא רגע אל השאון. את הסווצ'ר והחזייה שלבשתי בבוקר כבר הורדתי בין אדום ל"תן זכות קדימה", ואני קורנת אליו מהרחוב עם מכנס קיבוצניקים גדול ממידותיי וחולצת *דיווה שחופנת את שדיי בעיגול מתגרה. אני סוקרת את הרחוב ואת סכנות הפומביות הרלוונטיות, בזמן שאני קולטת בזווית העין את התרגשותו מבשילה לסומק לחייו. כבר יומיים שאני חולמת עליו משהו לא טוב. מוזר, אך את החלומות האלו אני לא מצליחה לזכור. אני רק מתעוררת עם הרגשה רעה ושואלת את עצמי: מה אני אמורה להבין? מה אני אמורה ללמוד מהמפגש שלי אתו ומהסימנים בדרך? אני מנשקת אותו עם טעם של אוכל אשכנזי של הצד שאני לא אוהבת, וממשיכה לדרכי אחרי שהצלחתי לעמוד בניסיונותיו הבלתי נלאים לארחני במסעדתו. אני יודעת מה אני רוצה. הביתה. קודם להירגע, אח"כ להתייצב ולהתפקס. להצליח לעמוד בלו"ז ובעומס של הפרויקט הזה, כנגד כל הפרפרים שמושכים אותי למעלה, להתפזר. הפעם רק עוד 359.000 רמזורים, ואני נפלטת אל האיילון כמו שאר הסרוחים שהתפצלו מהמטריקס. אני נוסעת למושב. כהסכם פשרה שערכתי עם עצמי, פוצתי בג'וינט להערב (על אף שהחוקים אוסרים על אמצע השבוע), כנגד הקרבת עצמי לעבודה בזמן יפה שכזה. לחצתי על השלט לשער החשמלי, נכנסתי למשק שלנו. בגסט האוס שלנו, יש "אבא" אחד שגר בבית הגדול, ועוד הרבה ילדים מאומצים שגרים בקרוונים המפוזרים מסביב. יש לנו שדרה יפה של גינות מטופחות וחיפוי עץ ל"קרווילות". יש לנו מרפסות אישיות צמודות וחיים לא ברורים. יש לנו חופש אישי רחב, ושדה עם חווה של סוסים, אווזים וכבשים כשפותחים את הדלת. אנחנו הפאקינג "סלאמס" הכי סוריאליסטי שיכולת לצייר בדמיונך אבר.. אני פותחת את דלת העץ שלי ומורידה נעליים וגרביים. שמש מסביב. כמעט אוויר של הרים צלול כיין במרחק, אבל מכאן כבר אפשר להרגיש את הקדושה. אני נכנסת לתוככי הודו הקטנה שלי ורק אני כאן עם עצמי. אני מגלגלת לי את מעט העלים שנותרו זה מכבר ב*כססונית, ושואפת עננים של רוגע לנשמתי המפרפרת בכנפיה. אני מצהירה בעבודה על שעתיים הפסקה לפני משמרת ערב, אוכלת ומתכסה בפינת הסלון שלי, בשל הצמר הורוד עז שלי מהודו. יש לו כבר ריח של אירועים שקרו כבר לפני עשור, אך זה הקטע בשלים מהודו. לא מכבסים אותם. החיים רוחשים במוחי. זוחלים בגופי. מתעתעים ברצונותיי. עוד דבר אחד ואני אהיה מוכנה לנחיתה, לרגיעה. קודם אני חייבת להגיע לשיא. אני שולחת יד של אצבעות ארוכות אל בין רגליי, וטווה את סיפור עונגי:
נציגת אחת החברות האלו במשק, שממזמן כבר קנו את כולנו, יושבת מולי בכסא אדום מרופט ומתגלגל על רצפת עץ מאובקת. אנחנו סטודיו קטן לעיצוב, והיא נותנת את הערותיה על המצגת העסקית שבניתי עבורם. עם כל פריים שיש להזיז וכל סאונד שצריך לתאם, אני רואה איך מתקצר לי סוף השבוע, ומתחילה להרגיש צריבה בקצוות כנפיי. אלוהים גדל לי מחדש בגינה בימים אלו, ולא בא לי להפסיד את כל החגיגה הזאת ולשבת בבית תקועה מול המחשב. הבוסית החדשה והמיוחדת שלי תוקעת בי מבטים של ספק "הסנדק", ספק: "את לא מפשלת לי עכשיו, נשמה..." אני לוקחת נשימה ומבינה שכמו שכבר הבנתי מקודם, אין ברירה, הפרויקט הזה הוא התיק שלי ואין מצב לטעויות, או הברזות. נלך הביתה, ננשום עמוק, ונתמודד עם הפרפרים שמתחילים לעוף מניצני האביב לחדרי ליבי הרטובים בקדרותם, איכשהו. בדרך אני רק אקפוץ שנייה אליו, ככה בצהרי היום, לתת לו חיבוק של אמצע העבודה וללכת. היה לו לילה לא פשוט אתי, וכל הזמן נורא רע לי שעצוב לו בגללי. אני מזדחלת בז'בוטינסקי של רמת גן באמצע היום. לטאות זקנות רוחשות את הרחובות, בין הררי עשן ומבנים חדישים. רק עוד 500.000 רמזורים, ואני רואה אותו, מזכוכית מסעדתו הביתית, מגיש אוכל אשכנזי ללקוחותיו הקבועים. הוא מסמן לי לבוא ואני מעפעפת לו שיצא רגע אל השאון. את הסווצ'ר והחזייה שלבשתי בבוקר כבר הורדתי בין אדום ל"תן זכות קדימה", ואני קורנת אליו מהרחוב עם מכנס קיבוצניקים גדול ממידותיי וחולצת *דיווה שחופנת את שדיי בעיגול מתגרה. אני סוקרת את הרחוב ואת סכנות הפומביות הרלוונטיות, בזמן שאני קולטת בזווית העין את התרגשותו מבשילה לסומק לחייו. כבר יומיים שאני חולמת עליו משהו לא טוב. מוזר, אך את החלומות האלו אני לא מצליחה לזכור. אני רק מתעוררת עם הרגשה רעה ושואלת את עצמי: מה אני אמורה להבין? מה אני אמורה ללמוד מהמפגש שלי אתו ומהסימנים בדרך? אני מנשקת אותו עם טעם של אוכל אשכנזי של הצד שאני לא אוהבת, וממשיכה לדרכי אחרי שהצלחתי לעמוד בניסיונותיו הבלתי נלאים לארחני במסעדתו. אני יודעת מה אני רוצה. הביתה. קודם להירגע, אח"כ להתייצב ולהתפקס. להצליח לעמוד בלו"ז ובעומס של הפרויקט הזה, כנגד כל הפרפרים שמושכים אותי למעלה, להתפזר. הפעם רק עוד 359.000 רמזורים, ואני נפלטת אל האיילון כמו שאר הסרוחים שהתפצלו מהמטריקס. אני נוסעת למושב. כהסכם פשרה שערכתי עם עצמי, פוצתי בג'וינט להערב (על אף שהחוקים אוסרים על אמצע השבוע), כנגד הקרבת עצמי לעבודה בזמן יפה שכזה. לחצתי על השלט לשער החשמלי, נכנסתי למשק שלנו. בגסט האוס שלנו, יש "אבא" אחד שגר בבית הגדול, ועוד הרבה ילדים מאומצים שגרים בקרוונים המפוזרים מסביב. יש לנו שדרה יפה של גינות מטופחות וחיפוי עץ ל"קרווילות". יש לנו מרפסות אישיות צמודות וחיים לא ברורים. יש לנו חופש אישי רחב, ושדה עם חווה של סוסים, אווזים וכבשים כשפותחים את הדלת. אנחנו הפאקינג "סלאמס" הכי סוריאליסטי שיכולת לצייר בדמיונך אבר.. אני פותחת את דלת העץ שלי ומורידה נעליים וגרביים. שמש מסביב. כמעט אוויר של הרים צלול כיין במרחק, אבל מכאן כבר אפשר להרגיש את הקדושה. אני נכנסת לתוככי הודו הקטנה שלי ורק אני כאן עם עצמי. אני מגלגלת לי את מעט העלים שנותרו זה מכבר ב*כססונית, ושואפת עננים של רוגע לנשמתי המפרפרת בכנפיה. אני מצהירה בעבודה על שעתיים הפסקה לפני משמרת ערב, אוכלת ומתכסה בפינת הסלון שלי, בשל הצמר הורוד עז שלי מהודו. יש לו כבר ריח של אירועים שקרו כבר לפני עשור, אך זה הקטע בשלים מהודו. לא מכבסים אותם. החיים רוחשים במוחי. זוחלים בגופי. מתעתעים ברצונותיי. עוד דבר אחד ואני אהיה מוכנה לנחיתה, לרגיעה. קודם אני חייבת להגיע לשיא. אני שולחת יד של אצבעות ארוכות אל בין רגליי, וטווה את סיפור עונגי:
)