meddle,או בקיצור,כאב בציפורן ../images/Emo19.gif
כן, אני יודע, אני לא היחידי. אני אולי הבנאדם ה100 שכתב משהו בסגנון, אבל לא הכמות אלא איכות לימדו אותי. הכול התחיל בערב אחד. כן, קראתי מאמר של צנעני, וכן, לא הבנתי מה הקשר בין תימן ובין מדל, אבל זרמתי. אחרי כמעט, לא מגזים, חצי שנה של אי שמיעת מדל מתנאים של"אקוסטי" מדי, החלטתי לשים אותו בדיסקמן ולשמוע. אז לחצתי על כפתור פליי...הרוח..לבשתי גופיה כשהתחלתי לשמוע, והרגשתי צמרמורת בעורף...חשבתי שזו תופעת לוואי..הסתובבתי למראה המזגן הדלוק על עוצמה מירבית. טוב חשבתי לעצמי, פינק פלויד עדין לא גרמו להשתגע ולדמיין רוח בווווום...בוווווום....בום בום בום ובםו בום בום, הבאסים הידהדו בראש...אבל רגע, מה אני עושה, אני יושב על כיסא ורואה טלוויזיה, הכיצד אפשר לשמוע כך דיסק ולהתרכז? אז התחלתי לנקות את המיטה המלאת דיסקים וחוברות תווים מצועצעות לכיוון הרצפה. שכבתי, והדלקתי את הדיסקמן מחדש..שוב, אני לא אתאר את הבומים..כאן התחילה ההרפתקאה הכי גדולה שלי בחודשיים האחרונים. איך לתאר, זה מקפיץ...הרגל שלי קפצה ללא הפסקה...אבל אין הרבה מה להגיד פה, חוץ מהגבה שלי שקפצה אחרי המשפט הידוע. ואז אמרתי לעצמי"נתרגל לאקוסטי או לא?הרי אני שומע ג'תרו" והשבתי לעצמי"בוא ננסה"...פילוו אוף ווינדס נכנס...עצמתי עיניים...הסלייד על האקוסטי פשוט מדהים. לרגע חשבתי שאני מרחף מעל המיטה, וברצינות..אבל לא פקחתי עיניים...ישבתי והקשבתי לקול של גילמור...פירלס, השיר הכי אמיץ בדיסק...עם ריף פשוט ומקסים. התחלתי לשמוע אותו...הקול של גילמור, הסילסולים, האוהדים של ליברפול...שיט!!!!מכבי הכניסו גול!!!לפתוח עיניים?לא...הקול של גילמור יותר יפה מאבי נימני...עדין הקול של גילמור מהדהד, כשדלת החדר נפתחת, כן, אבא רוצה מחשב...אבל הוא רואה אותי עם עיניים עצומות...אז יצא לו"אתה מעצבן אותי כשאתה מתנהג כמו מומיה"..אך לא עניתי, התרכזתי בקול של גילמור, והרמתי אצבע מסויימת...ואז הבחנתי במשהו, יש לי כאב מוזר מתחת לציפורן בבוהן ברגל שמאל...פאק!דה ז'ה וו!גם לפני חצי שנה כששמעתי את מדאל היה לי את הכאב...האם להפסיק לשמוע כדי לבדוק מה קורה שם?לא... יש משפט שאומר blood is sweeter than wine...ולתרגום, הכאב יותר מתוק מכל דבר אחר, כשהוא בא ממשהו טוב...אופה בלוזז...סאן טרופז, תמיד אהבתי את השיר הזה...התרכזתי בסולו פסנתר קל כש"אורייי רוצה שוקווווו" הגיע מהמטבח..אבל לא עניתי, כי היתי רחוק כמה אלפי קילומטרים מרחוב המעיין בראשון לציון..היתי בסאן טרופז, עיר יפה וציורית לדבריו של ווטרס...וואב וואב, ישר התמלאתי פחד..כלבים לא יעשו, ולא עשו, ולא עושים לי את זה אף פעם...אבל בלוז כן...אני היתי במטבח כששימוס הכלב היה בחוץ! משפט שאני אנצור לעולמי עולמיא. מתאר את האישיות ואת הפחדים שלי במילים כל כך פשוטות...בתור שמן שמפחד מכלבים.לקראת סוף השיר, יש הפסקה של 10 שניות...לא תאמינו , אבל אפשר להירדם ל10 שניות..מן הכנה לגן עדן, 10 שניות של גאולה לפני הבום הגדול..."תןןןן" עולה הקול של הפסנתר...עכשיו הבנתי מדוע קוראים לשיר אקוס...ההד הרגשי שההד של הפסנתר עושה לך, גורם לך להדים בקול הגוף...כמה הדים...אני שוקע בתוך עצמי, עכשיו שום אמא שום מכבי ושום אבא לא יפריעו לי, אני בימי קדם, דינוזאורים ואלבטרוסים מרחפים מעלי, אני רואה אגם, אני יושב בתוך עשב ענקי, וטירנוזאורוס רקס עובר מעלי..ואז הקול של רייט, באוזניה הימנית, גורם לי לפתוח ת'עיניים בטראנס ענק...הוא צריך להיות הסולן, אכן כן...סולו גיטרה קל, גורם לרוח לנשוף בעורפך, וזה לא המזגן...גורם לצמחיה לגדול, ולאבן להיזרק למים ולהשמיע הידהוד אינסופי של מיליוני שנות אבולוציה, כפי שמתואר באקוס...הבנתי את פירוש העטיפה, שבעבר נראתה לי כמו זוג אשכים תבולים במים...בום, חלק מגניב...התפתחנו באבולוציה, קצבי, מרענן, מקפיץ גבה ורגל, ושקט...רוח...האלבטרוס צורח, אך יש תקווה לעולם...כי גילמור מהדהד במיתר שישי...כן, המילה הידהוד חוזרת הרבה..גיטרה חשמלית , תופים ,גיטרה, ריק רייט שר...את גילמור שמעתי מספיק, בואו נתרכז ברייט...ואז לקראת הסוף, לא הרגשתי ת'רגליים, ולא בגלל אי זרימת דם, פשוט הם היו קרות כמו קרח...ואז התחלתי להרגיש זרמים, בקצב המוזיקה, והשיערות מתחילות לעמוד...אמא נכנסת לחדר בסוף האלבום ושואלת"מתי העמדת קוצים ברגליים"...פתחתי את עיני אני עדין בראשון לציון, לא בעידן הדינוזאורים ולא בסן טרופז..אני לא חותך אנשים, אני לא יושן על רוח, לא מטפס על הרים , ועדין מפחד מכלבים... אבל לפחות הכאב ברגל נשאר...שיזכיר לי את הפעם הבאה שאני אשמע את מדל ובהודעה, הבאה, מסקנות!!!
כן, אני יודע, אני לא היחידי. אני אולי הבנאדם ה100 שכתב משהו בסגנון, אבל לא הכמות אלא איכות לימדו אותי. הכול התחיל בערב אחד. כן, קראתי מאמר של צנעני, וכן, לא הבנתי מה הקשר בין תימן ובין מדל, אבל זרמתי. אחרי כמעט, לא מגזים, חצי שנה של אי שמיעת מדל מתנאים של"אקוסטי" מדי, החלטתי לשים אותו בדיסקמן ולשמוע. אז לחצתי על כפתור פליי...הרוח..לבשתי גופיה כשהתחלתי לשמוע, והרגשתי צמרמורת בעורף...חשבתי שזו תופעת לוואי..הסתובבתי למראה המזגן הדלוק על עוצמה מירבית. טוב חשבתי לעצמי, פינק פלויד עדין לא גרמו להשתגע ולדמיין רוח בווווום...בוווווום....בום בום בום ובםו בום בום, הבאסים הידהדו בראש...אבל רגע, מה אני עושה, אני יושב על כיסא ורואה טלוויזיה, הכיצד אפשר לשמוע כך דיסק ולהתרכז? אז התחלתי לנקות את המיטה המלאת דיסקים וחוברות תווים מצועצעות לכיוון הרצפה. שכבתי, והדלקתי את הדיסקמן מחדש..שוב, אני לא אתאר את הבומים..כאן התחילה ההרפתקאה הכי גדולה שלי בחודשיים האחרונים. איך לתאר, זה מקפיץ...הרגל שלי קפצה ללא הפסקה...אבל אין הרבה מה להגיד פה, חוץ מהגבה שלי שקפצה אחרי המשפט הידוע. ואז אמרתי לעצמי"נתרגל לאקוסטי או לא?הרי אני שומע ג'תרו" והשבתי לעצמי"בוא ננסה"...פילוו אוף ווינדס נכנס...עצמתי עיניים...הסלייד על האקוסטי פשוט מדהים. לרגע חשבתי שאני מרחף מעל המיטה, וברצינות..אבל לא פקחתי עיניים...ישבתי והקשבתי לקול של גילמור...פירלס, השיר הכי אמיץ בדיסק...עם ריף פשוט ומקסים. התחלתי לשמוע אותו...הקול של גילמור, הסילסולים, האוהדים של ליברפול...שיט!!!!מכבי הכניסו גול!!!לפתוח עיניים?לא...הקול של גילמור יותר יפה מאבי נימני...עדין הקול של גילמור מהדהד, כשדלת החדר נפתחת, כן, אבא רוצה מחשב...אבל הוא רואה אותי עם עיניים עצומות...אז יצא לו"אתה מעצבן אותי כשאתה מתנהג כמו מומיה"..אך לא עניתי, התרכזתי בקול של גילמור, והרמתי אצבע מסויימת...ואז הבחנתי במשהו, יש לי כאב מוזר מתחת לציפורן בבוהן ברגל שמאל...פאק!דה ז'ה וו!גם לפני חצי שנה כששמעתי את מדאל היה לי את הכאב...האם להפסיק לשמוע כדי לבדוק מה קורה שם?לא... יש משפט שאומר blood is sweeter than wine...ולתרגום, הכאב יותר מתוק מכל דבר אחר, כשהוא בא ממשהו טוב...אופה בלוזז...סאן טרופז, תמיד אהבתי את השיר הזה...התרכזתי בסולו פסנתר קל כש"אורייי רוצה שוקווווו" הגיע מהמטבח..אבל לא עניתי, כי היתי רחוק כמה אלפי קילומטרים מרחוב המעיין בראשון לציון..היתי בסאן טרופז, עיר יפה וציורית לדבריו של ווטרס...וואב וואב, ישר התמלאתי פחד..כלבים לא יעשו, ולא עשו, ולא עושים לי את זה אף פעם...אבל בלוז כן...אני היתי במטבח כששימוס הכלב היה בחוץ! משפט שאני אנצור לעולמי עולמיא. מתאר את האישיות ואת הפחדים שלי במילים כל כך פשוטות...בתור שמן שמפחד מכלבים.לקראת סוף השיר, יש הפסקה של 10 שניות...לא תאמינו , אבל אפשר להירדם ל10 שניות..מן הכנה לגן עדן, 10 שניות של גאולה לפני הבום הגדול..."תןןןן" עולה הקול של הפסנתר...עכשיו הבנתי מדוע קוראים לשיר אקוס...ההד הרגשי שההד של הפסנתר עושה לך, גורם לך להדים בקול הגוף...כמה הדים...אני שוקע בתוך עצמי, עכשיו שום אמא שום מכבי ושום אבא לא יפריעו לי, אני בימי קדם, דינוזאורים ואלבטרוסים מרחפים מעלי, אני רואה אגם, אני יושב בתוך עשב ענקי, וטירנוזאורוס רקס עובר מעלי..ואז הקול של רייט, באוזניה הימנית, גורם לי לפתוח ת'עיניים בטראנס ענק...הוא צריך להיות הסולן, אכן כן...סולו גיטרה קל, גורם לרוח לנשוף בעורפך, וזה לא המזגן...גורם לצמחיה לגדול, ולאבן להיזרק למים ולהשמיע הידהוד אינסופי של מיליוני שנות אבולוציה, כפי שמתואר באקוס...הבנתי את פירוש העטיפה, שבעבר נראתה לי כמו זוג אשכים תבולים במים...בום, חלק מגניב...התפתחנו באבולוציה, קצבי, מרענן, מקפיץ גבה ורגל, ושקט...רוח...האלבטרוס צורח, אך יש תקווה לעולם...כי גילמור מהדהד במיתר שישי...כן, המילה הידהוד חוזרת הרבה..גיטרה חשמלית , תופים ,גיטרה, ריק רייט שר...את גילמור שמעתי מספיק, בואו נתרכז ברייט...ואז לקראת הסוף, לא הרגשתי ת'רגליים, ולא בגלל אי זרימת דם, פשוט הם היו קרות כמו קרח...ואז התחלתי להרגיש זרמים, בקצב המוזיקה, והשיערות מתחילות לעמוד...אמא נכנסת לחדר בסוף האלבום ושואלת"מתי העמדת קוצים ברגליים"...פתחתי את עיני אני עדין בראשון לציון, לא בעידן הדינוזאורים ולא בסן טרופז..אני לא חותך אנשים, אני לא יושן על רוח, לא מטפס על הרים , ועדין מפחד מכלבים... אבל לפחות הכאב ברגל נשאר...שיזכיר לי את הפעם הבאה שאני אשמע את מדל ובהודעה, הבאה, מסקנות!!!
