OCD אצל ילדה בת 13

[mvp82]

OCD אצל ילדה בת 13

שלום, הופניתי לכאן מפורום OCD. אצל אחותי אובחן OCD ע"י פסיכיאטר ונתנו לה לקחת כל יום פריזמה. את כל עניין ה-OCD התחלנו לראות לפני אולי חצי שנה אבל זה לא היה נראה משהו בריאותי ולא היה נראה לעין ממש, ובחודשיים האחרונים (אחרי המלחמה בערך) זה נורא החמיר וכך הגענו לפסיכיאטר.. זה מפריע לה בחיי היום-יום והיא לא יכולה להתרכז בבי"ס (טלוויזיה היא יכולה לראות), היא אומרת שהיא תתאבד, וכל היום צועקת וצורחת בבית, המון התקפי זעם. ה-OCD הוא מחשבתי (אין קטע של ניקוי ידיים) אבל לא רק. היא צריכה לעשות דברים במספר זוגי ובאותו מצב שזה קרה בהתחלה (אם מישהו נגע בה מצד מסוים אז צריך "לבטל" את זה, וצריך שמי שהיה נוכח בחדר יהיה נוכח גם בביטול). אם היא שמעה מתג נדלק אז צריך שוב, לפתוח ולסגור את הדלת ושב ושוב, לקום ולשבת, אם היא הסתכלה "לא טוב" על משהו אז יש מזל רע, אמא שלי אומרת לה משהו מעבר לדלת החדר שלה והיא מתחילה לצרוח על למה היא דברה איתה, והיא מבקשת מבני הבית לעשות דברים שוב. היא אומרת לאמא שלי בעיקר להדליק אור ולכבות, לחזור על דברים, לפתוח/לסגור דלתות, להגיד את המילה "ביטול" כל הזמן... איך עלינו, בני המשפחה, להתנהג בבית? האם לעשות מה שהיא מבקשת? מה עושים כשיש התקף זעם? האם הטיפול בפריזנה מספיק? תודה מראש..

 

[טלי גולן]

טיפול ב-OCD

לגבי הטיפול, אני חושבת שכדאי מאוד לשלב את הטיפול בפריזמה עם טיפול פסיכולוגי שעובד בשיטה קוגניטיבית-התנהגותית. זה טיפול שנחשב יעיל מאוד ל-OCD, ומלמדים בו כל מיני טכניקות איך להתגבר על החרדה, על המחשבות ועל הטקסים. שילוב של טיפול כזה עם טיפול תרופתי, כמו שאחותך התחילה, נחשב נורא יעיל. יש כל מיני מקומות שבהם יש טיפול קוגניטיבי-התנהגותי. אם אתם לא מכירים וצריכים המלצות, תכתבו... לגבי השאלה איך צריך להתנהג והאם לעשות מה שהיא מבקשת, אין לי ממש תשובה חד משמעית. באופן עקרוני, הדרך לנצח את ה-OCD היא ללמוד ללכת נגד החרדות ולא לעשות את הטקסים והביטולים. אבל מדובר בתהליך הדרגתי שלוקח זמן, ואי-אפשר לוותר על כל הטקסים בבת אחת, כי החרדה גדולה מידח. באופן עקואני כדאי להשתדל למצוא איזון. לנסות לא לשתף פעולה עם הטקסים, אבל במידה שהיא מסוגלת לשאת. אני יודעת שזה גבול דק, ושנורא קשה למצוא אותו. זה גם נורא קשה לא לעשות מה שהיא מבקשת כי זה יכול לגרור גם סבל גדול מצידה וגם התקפות זעם. תנסו להיות שם בשבילה, לתמוך בה ולהבין כמה קשה לה, ובמידת האפשר להסביר לה שאתם לא רוצים לשתף פעולה עם כל הטקסים כי זה רק מחזק אותם וזה לא טוב בשבילה, אבל תזכרו שיש גם דברים שכרגע קשים מידחי בשבילה והיא עדיין לא מסוגלת להתמודד איתם. אני חושבת שגם בהקשר הזה נורא כדאי לפנות לטיפול, ולבקש מהמטפל גם הדרכה וליווי בשבילכם, המשפחה, כדי שתדעו איך נכון להגיב. המטפל יעבוד עם אחותך בצורה הדרגתית על טכניקות שיעזרו לה להפחית את עומצת המחשבות ולהתנגד לצורך לעשות את כל הטקסים האלה, ויוכל להדריך אתכם לאיך להתנהג איתה בבית, בצורה שתהיה מתאימה לקצב ההתקדמות בטיפול. אם יש לך עוד שאלות או שאת רוצה לשתף, תכתבי...אנחנו כאן

 

[סמייייייל]

סמייל היא בתי ויש לה ocd.

בתי אובחנה לפני כשנה וחצי ומאז היא מטופלת בתרופות שונות וטיפול התנהגותי. כשטופלה בפריזמה וטיפול התנהגותי היה שיפור אדיר אך לא מוחלט. כשהוסיף הפסיכיאטר מינון של פריזמה היתה תופעה של היי מוגזם והתנהגות של עליזות והיפר מוגזמות. התרופה הוחלפה ללוסטרל והיתה הפסקה בטיפול ההתנהגותי.אז באה הנפילה וההחמרה והעלנו לוסטרל ל 150 מ"ג וחזדנו לטיפול התנהגותי. השיפור הדרגתי ואיטי בעיקר כתוצאה מהטיפול ההתנהגותי.הבעיה שבהשואה לפריזמה הילדה פחות ערנית יותר עצבנית לא מסוגלת ללמוד כלום היא בת 16 ויש לפניה בגרויות ולא תוכל לעבור אותן. מבחינת הטיפול התרופתי אין לי ספק שהוא לא מתאים אך נמאס לי לנדנד לפסיכיאטר.אולי הציפיות שלי גבוהות וצריך זמן לכל תרופה.חודש היא מקבלת לוסטרל 150מג והילדה טוענת שאין לה כח להלחם ושהמוח שלה סתום וריק.יש לציין שאחרי חודש ללא שינה היא נרדמת וישנה טוב יותר אך קשה לה ללמוד והיא כבר לא לומדת אלה רק הולכת למגמה שהיא אוהבת וכותבת שירים ולומדת תופים וזה עושה לה טוב.האם כדאי לחזור לפריזמה ולנדנד שוב לפסיכיאטר.

 

[טלי גולן]

לאמא של סמייל... ../images/Emo140.gif

יש הרבה תרופות שמתאימות לטיפול ב-OCD, וחשוב למצוא את התרופה שגם תעזור וגם לא תגרום לתופעות לוואי רציניות. אני חושבת שמאוד כדאי לפנות לפסיכיאטר. את לא צריכה להרגיש שאת מנדנדת לו. זה התפקיד שלו, בתור רופא הוא צריך לעקוב אחרי הטיפול התרופתי שהוא נותן ולהיות זמין לכן לכל קודי ובעיה. את מספרת שהיא כבר חודש וחצי עם התרופה וזה לא טוב. נורא חשוב שתחזרו לפסיכיאטר, אולי צריך לשנות מינון או לשנות תרופה (חזרה לפריזמה או לתרופה אחרת בכלל). תתייעצי עם הרופא, אין סיבה שסמייל תמשיך עם תרופה שלךא מתאימה לה. לגבי הטיפול ההתנהגותי, אני חושבת שזה מאוד חשוב להמשיך איתו במקביל לתרופות. הבנתי שהיא כרגע בטיפול. איך זה בשבילה עכשיו?

 

[סמייייייל]

לטלי גולן

תודה שענית לי אני ממש שמחה שאפשר לדבר עם מישהו ולהתיעץ.לשאלתך היא התחילה סידרה חדשה של טיפולים כרגע היא בשישי בערך.אין לי ספק שזהזו התקוה היחידה ולא התרופות. בזכות הטיפולים היא מקבלת כח להלחם אך המלחמה מתישה ויש ימי שבירה.אולי צריך לתת עוד זמן לתרוםה לוסטרל 150מ"ג.כי הפסיכיאטר טוען ש המדד הוא אחרי 8 שבועות ואנחנו ב 4.5 שבועות.האמת שחוץ מקצת ריחוף ואפטיות וחוסר יכולת ללמוד סה"כ היא מתפקדת .חשוב שתבריא ותרגיש טוב ואולי הלימודים כרגע בעדיפות נמוכה למרות שיש בגרויות.עוד 3 שבועות אלך לפסיכיאטר ואולי נשקול להחליף תרופה שוב.אין לי ספק שהטיפול עוזר יותר והרצון של סמייל ושלנו שנוכל להוריד את המינון הגבוה הזה שבטוח פוגע בה. דרכ אגב ידוע לך על קבוצות תמיכה להורים?

 

[טלי גולן]

לאמא של סמייל

אני שמחה לשמוע שסמייל הולכת לטיפול. אין ספק שטיפול שבו ילמדו אותה טכניקות להתמודד עם המחשבות והחרדות הוא מאוד מאוד חשוב. הטיפול נותן כוח להלחם, וטכניקות שמלמדות איך להלחם. ונכון, המלחמה קשה ומתישה, ויש ימי שבירה. אני מתארת לעצמי שהם קשים ומתסכלים מאוד. אבל לאט לאט עם ההתמדה בטיפול, זה יהיה קל יותר. ואחרי שבירה, באה העלייה ועוד התמודדות. וגם ברגעי השבירה ובכל הרגעים של המלחמה הקשה מול החרדה והפחד הנוראי, אני חושבת שזה נורא נורא חשוב ועוזר לסמייל שיש לה את התמיכה שלך

. אני מאוד מסכימה איתך, שעם כל הכבוד ללימודים,מה שהכי חשוב עכשיו זה שסמייל תבריא ותרגיש טוב. לגבי התרופה, תתייעצו באמת עם הפסיכיאטר. בכל מקרה, התרופות לא מסוכנות או פוגעות, ואין מה לחשוש מעליה במינון אם זה בהמלצת הפסיכיאטר. אם זה מדאיג אותך, תדברי על זה איתו, ותבקשי שיסביר לך עך התרופה... לגבי קבוצות תמיכה להורים, אני חוןשבת שזה באמת משהו נורא חשוב. נורא קשה לראות את הילד שלך סובל כל-כך ולפעמים להרגיש נורא חסר אונים, במיוחד כשרואים עד כמה החרדות גורמות סבל ומצוקה, ועד כמה קשה מולן. אני חושבת שלדבר עם עוד אנשים שבמצב דומה, לשתף, לשמוע, ולהתייעץ גם עם אנשי מקצוע יכול מאוד לעזור. אני חושבת שבמרפאת החרדה בשניידר יש ערבי הורים, אבל אני לא בטוחה. אני אברר מחר לגבי זה, ואכתוב לך. בינתיים, לילה טוב

 

[סמייייייל]

תודה על

התמיכה שלך. אשמח אם תבררי לי לגבי קבוצות תמיכה. אין לך מושג כמה חיי השתנו מיום שפרצה התסמונת, כל כוחותיי ותקוותיי מופנים לעזרה לסמייל ביתי המקסימותק חח.... ילדה מוכשרת, וחכמה שבשיא פריחתה בגיל ההתבגרות פרץ האוסידי האכזרי הזה. אשמח אם תעזרי ותבררי מה שאת יכולה לברר, מאד מודה לך אם תשמרי על קשר זה יעזור לי, אז לילה טוב לך ושוב תודה, אמא של סמיייייל

 

[סמייייייל]

? טלי?

 

[טלי גולן]

קבוצות תמיכה להורים

היי, במרפאת חרדה בבי"ח שניידר יש ערב הורים שמתקיים אחת לחודש. למפגש מגיעים פסיכולוגים מהמרפאה שמתמחים בחרדות בילדים ונוער וההורים יכולים להעלות שאלות ולהתייעץ. ברגע שאני אדע מתי הפגישה הקרובה (אני מקווה שכבר ביום ראשון אני אדע), אני אודיע לך. לגבי קבוצת תמיכה ממש שנפגשת כל שבוע אני לא יודעת, אבל תנסי לחפש באינטרנט. יש גם פורום ל-OCD (הפרעה טורדנית כפייתית), הוא לא ספציפי לנוער, אבל אןלי שם ידעו משהו על קבוצות תמיכה). לגבי במרפאה בשניידר, ואני מתארת לעצמי שגם במקומות אחרים, אם סמייל נמצאת בטיפול, גם את יכולה לקבל הדרכה מפסיכולוג, שיעזור לך להתמודד. איך זה אצל הפסיכולוגית שמטפלת בסמייל? את יכולה לבקש ממנה הדרכה? ועוד דבר: יש במרפאה בשניידר קבוצה שנקראת ארגון הידידים. זו קבוצת הורים שמעורבים בפעילות המרפאה ושפעילים למען הורים לילדים שסובלים מחרדה, ולמען ילדים עם חרדה. אם את רוצה להיות פעילה או לראות איך פועלים למען ילדים אלו, את מוזמנת להצטרף. אם נראה לך שזה משהו שיכול לעניין אותך, ותרצי עוד פרטים, תכתבי לי. בינתיים, תהיי חזקה

לילה טוב

, טלי

 

[טלי גולן]

ערב הורים

היי, ערב ההורים בשניידר יתקיים ביום רביעי, ה-24.1, בשעה 20:30. זה בחדר בקומה 5, שנקרא סמינריון 5. יש שילוט מהכניסה לשניידר. עלות ההשתתפות היא 10 ש"ח. אם יש לך שאלות, תכתבי. מקווה שסמייל מרגישה יותר טוב. לילה טוב

טלי

 

[חסרת נפש]

בתור אחות עם OCD..

אני יודעת שהתמיכה של המשפחה היא אחד המרכיבים הכי חשובים בהיתגברות על המחלה. אני ביקשתי ועדיין מבקשת מאמי לעשות דברים בשבילי שאני לא יכולה. לפעמים זה מגיע למצבים משפילים עד כדי רצון למות. אבל העובדה שהיא עוזרת לי מפחיתה לי את הצורך לעשות שוב ושוב ושוב את אותם הדברים. לדעתי זה חשוב מאוד לעזור. גם למי שיש את המחלה אין ממש למי לספר.. ואני יודעת שבכמה מצבים אם אמא שלי לא הייתה עוזרת לי, הייתי עומדת במקום ולא זזה ימים. בהצלחה, חסרת נפש

 

[טלי גולן]

היי ../images/Emo201.gif

אני חושבת שהפחד הכל-כך גדול שמרגישים יכול להיות נורא משתק, ושלפעמים אם מישהו אחר לא עושה את הדברים בשבילך, אתה פשוט לא מסוגל לעשות אותם. כתבת שיש מצבים שאם אמא שלך לא היתה עוזרת לך, היית פשוט עומדת במקום ולא זזה. אני נורא מבינה את זה. אני חושבת שזה הפחד הנוראי הזה שהופך אותך למשותק, ואת הדברים לכל כך מפחידים ובלתי אפשריים. אני גם נורא מבינה את ההרגשה שאם אמא שלך עוזרת לך, זה יכול להקל מאוד, כי אז את לא חייבת לחזור שוב ושוב על הטקסים הבלתי נסבלים, שגורמים לך סבל נוראי. זה באמת נורא מעייף לחזור שוב ושוב על הטקסים ולהרגיש שאי-אפשר להפסיק, אפילו שנורא רוצים. הבעיה היחידה היא שאם אתה נשאר במצב שבו אתה מבקש מאחרים שיעשו את מה שמפחיד מידי עבורך לעשות, זה אולי מקל באותו הרגע, אבל בטווח הרחוק, החרדה ממשיכה להתקיים. ככה, בפעם הבאה שתצטרכי לעשות את אותו הדבר, הוא יראה עדיין מפחיד ובלתי נסבל, ושוב יהיה צריך להמנע מלעשות אותו ולבקש ממישהו... אני חושבת שזה שנמנעים מהדברים שגורמים חרדה זה נורא מובן, בגלל שהבסל הפחד גדולים כל-כך, אבל הדרך לנצח את ה-OCD היא ללכת נגד החרדות, ועשות את הדברים המפחידים למרות הפחד. אני יודעת שלפעמים נזה נראה בלתי אפשרי, אבל אם הולכים בהדרגה, מתחילים עם דברים שפחות קשים ורק כשאלו נעשים קלים יותר עוברים למשהו יותר קשה, זה אפשרי. זה נורא קשה ללכת נגד החרדה, אבל זה גם נורא קשה לחיות עם החרדה. ובסופו של דבר, אם הולכים נגדה ומתמודדים איתה, היא הולכת וקטנה ואפשר לנצח אותה. אני חושבת שאולי מה שהכי נכון זה להיות בטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) ואם יש צורך להעזר בתרופות, על מנת שאפשר יהיה להתמודד עם החרדה וללכת נגדה. עם זאת, אני מאוד מסכימה איתך שבדברים שעדיין קשים מידי, נורא חשובה העזרה של האנשים הקרובים (משפחה, חברים...). ושכשהפחד הוא כל כך גדול שאין יכולת ללכת נגדו, נורא צריך את המישהו הזה, שאפשר לשתף אותו, ושיוכל לעשות חלק מהדברים שקשים מידי ולהפוך את זה ליותר נסבל. מה דעתך?