sleeping is givin in
New member
Opened once- (יצא טיפה ארוך...)
המקום היה הומה באנשים. היא עמדה לידי והדליקה סיגריה, בינתיים התכופפתי מעט וחיפשתי דברים בתוך המעיל שלי. כאשר לפתע... חשתי בנוכחות מוכרת בצידי השמאלי. זווית העין קלטה חולצת פסים ארוכה. "אל תרימי את הראש.... בבקשה אל תרימי את הראש." אמרתי בתוכי. הוא השתהה מעט במקום ואחר עזב כלעומת שבא. אפילו כך, מבלי לראות את פניו, מבלי לשמוע את קולו, יכולתי להרגיש בו, קרוב... התרוממתי, היא הביטה בי בעיניה הגדולות, חייכתי ממושכות והמשכתי בשיחה הקולחת. ************** כשאדם מתרומם מהשפל, הוא מבין שהוא איבד כליל את התמימות. אני זוכרת מקום אפל. מסדרון ארוך. בכל בוקר הם היו באים להעיר אותנו, אבל גם ככה בקושי הייתי מצליחה לישון... קמים, מסדרים את המיטות, הולכים לאכול, מנסים להכניס שיגרה למציאות של טירוף. לנסות למצוא חופש נפשי בין דלתות נעולות. לסדר חיים אשר מתנהלים איפשהו, במרחק, לא שם. בערבים הייתי יושבת עם חברה ומשמיעה לה שירים של ג'ף באקלי. הוא תמיד היה המקלט שלי. הדבר הטהור ביותר בחיים שלי. ויכולתי להחזיק אותו בכף ידי, שטוח ועגול, מחכה בקוצר רוח לבואי. "שימי שוב הללויה" הייתה אומרת לי, ובכל פעם, לקראת סוף השיר, יכולתי לראות דמעות עומדות בעיניה. זאת הייתה התפילה הקטנה שלנו. וככה, בעוד השמש שקעה, הייתי מביטה דרך חלון הסורגים ומקשיבה לקול נקי ונעים, פריטות גיטרה עדינות ליטפו את אוזניי ושכחתי. שכחתי שאי פעם הייתי קיימת. ישבנו מתחת לאור החלש של מכוניתך, ידיך היו על ההגה, רחוקות ומנוכרות. פתחתי את התיק, הוצאתי דיסק של ג'ף ושמתי בתוך המערכת, אומנם, ידעתי שאתה לא באמת מקשיב. הצלילים מילאו את כל הריק שהיה בינינו. לחצת על הגז. אתה ידעת לפרוט על המיתרים שלי בעזרת השתיקה שלך. פסקול של אהבה, המוסיקה ניגנה בי. הייתי כמו אוקיינוס שמאוהב בירח הפכפך. כתעתוע זוהר השתקפת בתוכי, אומנם היה זה רק צילך, הזיה אפלולית ושקרית. לא יכולתי לומר דבר, הליריקה דיברה במקומי, רהוטה יותר, יפה יותר, עדינה יותר, כל מילה נוספת הייתה נוטעת בי תחושה של נחיתות. רציתי שתראה אותי, תראה אותי כמו שאני. מעבר למסכות, מעבר למילים, מעבר לחזות הפשוטה והמובכת. אבל מעולם לא הרגשת שאני טובה מספיק. אולי מעולם לא הייתי. אני עומדת במרפסת, גבוה מעל העיר, לוקחת נשימה עמוקה. שרה בשקט, מריצה בראשי זיכרונות רחוקים, תקופות בהן נתתי לעצמי להיות פתוחה, בהן הייתי מוגנת. קרני שמש אחרונות בוקעות מבעד לעננים ואני טובעת בתוכן, נוטשת את גופי הרחק-הרחק... שוכחת, שאי פעם הייתי קיימת. ************** היא יכלה להרגיש שמשהו מטריד אותי, אבל היא רק חייכה אליי בחזרה וליטפה לי את הכתף בעדינות... "אל תדאגי," אמרתי לה, "אלו רק שאריות קטנות מהחיים הקודמים שלי." "את יודעת שאני לא דואגת לך" השיבה, "את יודעת הכי טוב מה נכון בשבילך." ואני ידעתי... ישנה עצבות שנאסר עליה להיאמר. יש אהבות שמתקיימות רק על הנייר. טיפטופים של דיו אדומה נמרחים על כתב כחול, כדם הפורץ מתוך הנימים. קוטע את המחזוריות, חותך את חוט המחשבה. והשפתיים ממלמלות- תפילה חרישית, שאריות קטנות.
המקום היה הומה באנשים. היא עמדה לידי והדליקה סיגריה, בינתיים התכופפתי מעט וחיפשתי דברים בתוך המעיל שלי. כאשר לפתע... חשתי בנוכחות מוכרת בצידי השמאלי. זווית העין קלטה חולצת פסים ארוכה. "אל תרימי את הראש.... בבקשה אל תרימי את הראש." אמרתי בתוכי. הוא השתהה מעט במקום ואחר עזב כלעומת שבא. אפילו כך, מבלי לראות את פניו, מבלי לשמוע את קולו, יכולתי להרגיש בו, קרוב... התרוממתי, היא הביטה בי בעיניה הגדולות, חייכתי ממושכות והמשכתי בשיחה הקולחת. ************** כשאדם מתרומם מהשפל, הוא מבין שהוא איבד כליל את התמימות. אני זוכרת מקום אפל. מסדרון ארוך. בכל בוקר הם היו באים להעיר אותנו, אבל גם ככה בקושי הייתי מצליחה לישון... קמים, מסדרים את המיטות, הולכים לאכול, מנסים להכניס שיגרה למציאות של טירוף. לנסות למצוא חופש נפשי בין דלתות נעולות. לסדר חיים אשר מתנהלים איפשהו, במרחק, לא שם. בערבים הייתי יושבת עם חברה ומשמיעה לה שירים של ג'ף באקלי. הוא תמיד היה המקלט שלי. הדבר הטהור ביותר בחיים שלי. ויכולתי להחזיק אותו בכף ידי, שטוח ועגול, מחכה בקוצר רוח לבואי. "שימי שוב הללויה" הייתה אומרת לי, ובכל פעם, לקראת סוף השיר, יכולתי לראות דמעות עומדות בעיניה. זאת הייתה התפילה הקטנה שלנו. וככה, בעוד השמש שקעה, הייתי מביטה דרך חלון הסורגים ומקשיבה לקול נקי ונעים, פריטות גיטרה עדינות ליטפו את אוזניי ושכחתי. שכחתי שאי פעם הייתי קיימת. ישבנו מתחת לאור החלש של מכוניתך, ידיך היו על ההגה, רחוקות ומנוכרות. פתחתי את התיק, הוצאתי דיסק של ג'ף ושמתי בתוך המערכת, אומנם, ידעתי שאתה לא באמת מקשיב. הצלילים מילאו את כל הריק שהיה בינינו. לחצת על הגז. אתה ידעת לפרוט על המיתרים שלי בעזרת השתיקה שלך. פסקול של אהבה, המוסיקה ניגנה בי. הייתי כמו אוקיינוס שמאוהב בירח הפכפך. כתעתוע זוהר השתקפת בתוכי, אומנם היה זה רק צילך, הזיה אפלולית ושקרית. לא יכולתי לומר דבר, הליריקה דיברה במקומי, רהוטה יותר, יפה יותר, עדינה יותר, כל מילה נוספת הייתה נוטעת בי תחושה של נחיתות. רציתי שתראה אותי, תראה אותי כמו שאני. מעבר למסכות, מעבר למילים, מעבר לחזות הפשוטה והמובכת. אבל מעולם לא הרגשת שאני טובה מספיק. אולי מעולם לא הייתי. אני עומדת במרפסת, גבוה מעל העיר, לוקחת נשימה עמוקה. שרה בשקט, מריצה בראשי זיכרונות רחוקים, תקופות בהן נתתי לעצמי להיות פתוחה, בהן הייתי מוגנת. קרני שמש אחרונות בוקעות מבעד לעננים ואני טובעת בתוכן, נוטשת את גופי הרחק-הרחק... שוכחת, שאי פעם הייתי קיימת. ************** היא יכלה להרגיש שמשהו מטריד אותי, אבל היא רק חייכה אליי בחזרה וליטפה לי את הכתף בעדינות... "אל תדאגי," אמרתי לה, "אלו רק שאריות קטנות מהחיים הקודמים שלי." "את יודעת שאני לא דואגת לך" השיבה, "את יודעת הכי טוב מה נכון בשבילך." ואני ידעתי... ישנה עצבות שנאסר עליה להיאמר. יש אהבות שמתקיימות רק על הנייר. טיפטופים של דיו אדומה נמרחים על כתב כחול, כדם הפורץ מתוך הנימים. קוטע את המחזוריות, חותך את חוט המחשבה. והשפתיים ממלמלות- תפילה חרישית, שאריות קטנות.