לאורנה נסיכת קלינסטי
New member
panny lane\סיפור קצר../images/Emo72.gif../images/Emo113.gif
נכתב בעקבות תרגום חופשי מאד לפזמון השיר. ~~ קמתי בבוקר מתוך הערפל, ניערתי כוכבים מעלי ולקחתי גם ילקוט איתי. יצאתי יחד עם הכלב והדיסקמן. תן לי לקחת אותך למטה, כי אני הולך לשדות התות. כבר תקופה שאני רואה דברים מוזרים, צורות וצבעים שלא ראיתי קודם. יש לי הזיות וצחקוקים בלתי נשלטים ואורות זוהרים שמרצדים פתאום בגלגלי העיניים שלי. סיפרתי על זה לאמא, והיא שאלה מיד "לקחת איזה משהו מסוכן? מישהו הציע לך משהו בבית הספר?" עניתי שלא, ושלא תדאג, אבל היא המשיכה להמטיר עלי נאומים. "אף פעם לא שמעתי על דבר כזה, את חייבת ללכת להיבדק, אני אתקשר לדוקטור, רגע." היא תמיד אמרה 'דוקטור' ולא סתם 'רופא'. אולי זיכרון מאירופה. היא נולדה שם. ביום ראשון גררה אותי אמא ל'דוקטור'. עמדנו בתור עם ריח של תרופות וקירות בצבע ירוק של בית חולים. היו שם כמה זקנות שהתאוננו על כאבי גב, ילד שלא שמע טוב, אשה שהיתה לה מחלת עור קשה. אבל אף אחד לא עם מחלה דומה לשלי. מעניין מה זה. "בואי, ילדה." הרופא - איש גבוה ושמן, בעל עיניים ריקניות ושפתיים משורבטות, נטל את ידי והוביל אותי למיטה מכוסה בניירות. שכבתי שם, והוא הסתכל לי בעיניים ובאוזניים, ושאל את אמי כמה שאלות. הוא לא שאל אותי. מוזר. נדמה לי, שאני זו שאמורה לדעת על המחלה שלי יותר מאמא. אבל אם הרופא אמר.. "אני חושד שיש לה מוטרבניה דפוריסה," אמר הרופא לבסוף. קולו היה מודאג וחלול, כאילו כפה על עצמו הבעת רגש. "מה זה?" שאלה מיד אמי בחרדה. "יש לה כמה תסמינים. צחקוקים, אורות. אני לא בטוח במאה אחוזים. תצטרכי לשלוח אותה לרופא נוסף." נראה לי שהוא סתם אמר את זה כדי לסחוט מאמא כסף, אבל היא פתחה את ארנקה והושיטה את הכרטיס הנכסף אל ידו המגויידת של הרופא. הוא העביר אותו בחמדנות במקום המיועד לכך, הדפיס כמה טפסים וקרא לבא אחרינו. הסתלקנו משם כשזנבינו בין רגלינו. הרופא השני היה אדם רזה מאד, וראו לו את כל העצמות, אפילו מבעד לחלוק שלבש. הוא הרכיב משקפיים ענקיות ונראה כמו שפירית מגודלת. הוא בדק אותי, וקבע ש"אין לה שום מוטרבוניה דפוריסה. היא פשוט לא רואה טוב." ורשם לי משקפיים. אולי רצה שאהיה שותפה לצרתו. לא חשבתי ככה. ראיתי בחדות כמו כל אחד אחר. פשוט היו לי מין הארות כאלה לפעמים. יצאנו וראיתי מכונית מבריקה של כבאים. התקרבתי, מעבירה את אצבעותי על הצבע האדום המבהיק כמו דובדבני בוסר חמצמצים של קיץ. השתקפותי השתכפלה שם, על הכבאית. אני אראה מוזר עם משקפיים. עברנו בדרך על פני מספרה. אמא נכנסה והתבוננה בקטלוגים המצולמים מפריז. חשבתי שאני יודעת במה אני חולה. יש לי פני ליין בעיניים ובאוזניים. אני לא מכירה הרבה אנשים שיש להם את זה, אבל הרי לפול יש את אותה מחלה. ולא היו לו משקפיים. הסברתי את זה לאמא, אבל היא לא הבינה, והתעקשה ללכת לאופטיקאי. נאלצתי להיכנע לה. אמא שלי הייתה אישה עקשנית ודאגנית מאד. בשבוע לאחר מכן כבר מדדתי משקפיים בחנות "איך זה?" הושיטה לי המוכרת, הממושקפת בעצמה, זוג עם מסגרת פלסטיק אדומה. "זה המוני מדי." עניתי ללא היסוס. "וזה?" ניסיתי מסגרת ירוקה דקה. "מכוער." המוכרת נראתה נעלבת. "נסי את זה." כנראה מתוך נקמנות היא הושיטה לי את הדגם הכי מכוער בחנות. לא טרחתי למדוד אותו. הרכבתי עוד מאה זוגות משקפיים לפחות, אבל אף אחד מהם לא התאים לי. ביקשתי רשות ושוטטתי לבדי בחנות, בוחנת את המבחר. על מדף מאובק, נשכח, נח זוג יחיד בתוך קופסאת גפרורים. "אני רוצה את זה." המוכרת ואמא הסתכלו בי בהפתעה. לא נראה שהם רואים שיש שם משקפיים. אבל התעקשתי, ואמא מחתה את הזיעה ממצחה וקנתה את המשקפיים שהיא לא הייתה מסוגלת לראות. וכך יצאתי מהחנות, מרכיבה את משקפיי הנעלמים. אלו המשקפיים היחידים שהתאימו לי. קנו לי משקפיים עם עדשות קליידוסקופ.
נכתב בעקבות תרגום חופשי מאד לפזמון השיר. ~~ קמתי בבוקר מתוך הערפל, ניערתי כוכבים מעלי ולקחתי גם ילקוט איתי. יצאתי יחד עם הכלב והדיסקמן. תן לי לקחת אותך למטה, כי אני הולך לשדות התות. כבר תקופה שאני רואה דברים מוזרים, צורות וצבעים שלא ראיתי קודם. יש לי הזיות וצחקוקים בלתי נשלטים ואורות זוהרים שמרצדים פתאום בגלגלי העיניים שלי. סיפרתי על זה לאמא, והיא שאלה מיד "לקחת איזה משהו מסוכן? מישהו הציע לך משהו בבית הספר?" עניתי שלא, ושלא תדאג, אבל היא המשיכה להמטיר עלי נאומים. "אף פעם לא שמעתי על דבר כזה, את חייבת ללכת להיבדק, אני אתקשר לדוקטור, רגע." היא תמיד אמרה 'דוקטור' ולא סתם 'רופא'. אולי זיכרון מאירופה. היא נולדה שם. ביום ראשון גררה אותי אמא ל'דוקטור'. עמדנו בתור עם ריח של תרופות וקירות בצבע ירוק של בית חולים. היו שם כמה זקנות שהתאוננו על כאבי גב, ילד שלא שמע טוב, אשה שהיתה לה מחלת עור קשה. אבל אף אחד לא עם מחלה דומה לשלי. מעניין מה זה. "בואי, ילדה." הרופא - איש גבוה ושמן, בעל עיניים ריקניות ושפתיים משורבטות, נטל את ידי והוביל אותי למיטה מכוסה בניירות. שכבתי שם, והוא הסתכל לי בעיניים ובאוזניים, ושאל את אמי כמה שאלות. הוא לא שאל אותי. מוזר. נדמה לי, שאני זו שאמורה לדעת על המחלה שלי יותר מאמא. אבל אם הרופא אמר.. "אני חושד שיש לה מוטרבניה דפוריסה," אמר הרופא לבסוף. קולו היה מודאג וחלול, כאילו כפה על עצמו הבעת רגש. "מה זה?" שאלה מיד אמי בחרדה. "יש לה כמה תסמינים. צחקוקים, אורות. אני לא בטוח במאה אחוזים. תצטרכי לשלוח אותה לרופא נוסף." נראה לי שהוא סתם אמר את זה כדי לסחוט מאמא כסף, אבל היא פתחה את ארנקה והושיטה את הכרטיס הנכסף אל ידו המגויידת של הרופא. הוא העביר אותו בחמדנות במקום המיועד לכך, הדפיס כמה טפסים וקרא לבא אחרינו. הסתלקנו משם כשזנבינו בין רגלינו. הרופא השני היה אדם רזה מאד, וראו לו את כל העצמות, אפילו מבעד לחלוק שלבש. הוא הרכיב משקפיים ענקיות ונראה כמו שפירית מגודלת. הוא בדק אותי, וקבע ש"אין לה שום מוטרבוניה דפוריסה. היא פשוט לא רואה טוב." ורשם לי משקפיים. אולי רצה שאהיה שותפה לצרתו. לא חשבתי ככה. ראיתי בחדות כמו כל אחד אחר. פשוט היו לי מין הארות כאלה לפעמים. יצאנו וראיתי מכונית מבריקה של כבאים. התקרבתי, מעבירה את אצבעותי על הצבע האדום המבהיק כמו דובדבני בוסר חמצמצים של קיץ. השתקפותי השתכפלה שם, על הכבאית. אני אראה מוזר עם משקפיים. עברנו בדרך על פני מספרה. אמא נכנסה והתבוננה בקטלוגים המצולמים מפריז. חשבתי שאני יודעת במה אני חולה. יש לי פני ליין בעיניים ובאוזניים. אני לא מכירה הרבה אנשים שיש להם את זה, אבל הרי לפול יש את אותה מחלה. ולא היו לו משקפיים. הסברתי את זה לאמא, אבל היא לא הבינה, והתעקשה ללכת לאופטיקאי. נאלצתי להיכנע לה. אמא שלי הייתה אישה עקשנית ודאגנית מאד. בשבוע לאחר מכן כבר מדדתי משקפיים בחנות "איך זה?" הושיטה לי המוכרת, הממושקפת בעצמה, זוג עם מסגרת פלסטיק אדומה. "זה המוני מדי." עניתי ללא היסוס. "וזה?" ניסיתי מסגרת ירוקה דקה. "מכוער." המוכרת נראתה נעלבת. "נסי את זה." כנראה מתוך נקמנות היא הושיטה לי את הדגם הכי מכוער בחנות. לא טרחתי למדוד אותו. הרכבתי עוד מאה זוגות משקפיים לפחות, אבל אף אחד מהם לא התאים לי. ביקשתי רשות ושוטטתי לבדי בחנות, בוחנת את המבחר. על מדף מאובק, נשכח, נח זוג יחיד בתוך קופסאת גפרורים. "אני רוצה את זה." המוכרת ואמא הסתכלו בי בהפתעה. לא נראה שהם רואים שיש שם משקפיים. אבל התעקשתי, ואמא מחתה את הזיעה ממצחה וקנתה את המשקפיים שהיא לא הייתה מסוגלת לראות. וכך יצאתי מהחנות, מרכיבה את משקפיי הנעלמים. אלו המשקפיים היחידים שהתאימו לי. קנו לי משקפיים עם עדשות קליידוסקופ.
)