Pink Floyd The Wall
מטורף אחד ואמא שלו - סקירת אלבום
בראשית ברא אלוהים את השמיים, ואז את הארץ, ואז את האדם ואשתו – ואז איך לא, את הטינאייג'ר. נדמה כי "החומה" הוא ה-אלבום לבני נוער, וכמה יומרני מצדי להתייחס אליו ככה, בתור בת 15. תתמודדו עם זה. ולמה בעצם האלבום הזה הוא כל כך לצעירים מרדניים? מדברים פה דווקא על כמה נושאים מאוד רציניים, שגעון למשל. כנראה שהתשובה נמצאת איפהשהוא בין "הימים המאושרים בחיינו" ו"אמא", אני מתכוונת כמובן להמנון טקסי הסיום מספר אחד – "עוד לבנה בחומה (חלק שני)". כי הדבר הכי טוב שיש למורים זה לגרום לנו להרגיש כמו בורג קטן במערכת בשביל משכורת מינימליסטית. ברור. אז בואו נעזוב שנייה את הגישה הילדותית-משהו שכולם נגדי וזהו, סוף פסוק, לא שומע אותך!, ונסתכל על האלבום (ולא הסרט!) כיצירה מוסיקלית, יאללה? החלק הראשון, או הדיסק הראשון, או התקליט הראשון למי שהתמזל מזלו לחיות אז, מספר על "בניית החומה" של מר פינק פלויד, אבל לא לפני הקדמה אופטימית וכייפית במיוחד, משהו על קרח שנשבר ובורג שאתם עלולים לאבד בכל רגע נתון של החיים המודרניים והבוגרים. אנחנו ממשיכים ולומדים על משפחתו האוהבת (מדי) של פינק, על המורים המתעללים, המלחמה שלקחה לו את אבא (איזה קטע, גם אבא של ווטרס נהרג במלחמה. מקריות?
), האישה הנוראה שמשום מה מאסה בחוסר שיתוף הפעולה והטירוף של פינק ובגדה בו. ובתוך כל סערת הרגשות הזאת, הארגון וההגיון הכרונולוגי (?) בא בצורת שיר שחולק לשלושה חלקים, השיר היחיד שאנשים טורחים רק על חלקו האמצעי כאילו האחרים לא משהו – "עוד לבנה בחומה". מבחינת ליריקס, החלק הזה של האלבום פשוט למדי. לא פשוט מבחינת תחכום, חס וחלילן בשערי (ע"ע וואלה שופס), אלא מבחינת הבנה, לא צריך להתעמק מדי בשביל לקלוט מה ווטרס רוצה ממך. מוסיקלית, יש פה כמה יציאות עם הלחנה גאונית ממש, וזו כבר סיבה להתעלם לרגע מהסיפור הלא ברור והלא בוגר ולחוות דעה אמיתית. בגלל "אין דה פלאש?" המאיים, בגלל ההמנון הנצחי שכבר עלה במאמר לפחות פעמיים אז אני לא אעז להגיד שמו שוב, בגלל "מאת'ר" שמתחלק ל-מוזר, ועוד יותר מוזר, ובכל זאת אני לא מסוגלת שלא לחזור ולשמוע אותו שוב ושוב. בגלל "גודביי בלו סקיי" הדרמטי. אולי היו להם יציאות יותר טובות, אבל זה אחד מהשירים שיותר אהבתי באלבום. בגלל "יאנג לאסט" שגאדדמיט, זה פשוט שיר מגניב! מלוכלך, שטחי (לירית) אבל הדרך שבה גילמור שר את הקטע הנ"ל... פשוט מגניב!! בגלל "וואן אופ מיי טרנס" השנוי במחלוקת – מצד אחד מפחיד, מטורף, משוגע; מצד שני מוסיקה כייפית וקלילה... שילוב מעניין שיצא במקרה הזה שיר לא רע בכלל. וכן, אני יודעת שפיספסתי כמה שירים. בכוונה. החלק השני... אופ, החלק השני. מוזר יותר מכלב עם ניטים, מטורף יותר מאשר להיתלות באמצע לונדון בלי אוכל למשך חודש וחצי, ובכל זאת מכיל כמה מהשירים הטובים ביותר באלבום, אם לא ברפרטואר המרשים של פינק פלויד בכלל. "היי יו" זה פשוט שיר יפה, ו"קאמפרטבלי נאמב" שכולנו מודים עד היום על כך שהוא לא הוכנס בסוף לאלבום הסולו של דיוויד גילמור, מה היינו עושים בלעדיו ביצירה הזו. באמצע יש גם את "איז דר אניבאדי אאוט דר", שיר קצר ואינסטרומטלי (לא, השורה הבתחלה לא נחשבת) שהוא גם אחד הראשונים שלהם שאני ובערך כל העולם למד לנגן. "ורה" ו"ברינג דה בויז בק הום" אומנם קצת תקועים באמצע – אבל מי מבזבז הזדמנות טובה להזכיר עד כמה נוראה המלחמה?? שני אלו הם שירים שלא הייתי אבלה מדי אם לא היו באלבום, לעומת "ראן לייק הל" למשל. "אין דה פלאש" השני מזכיר לנו בדיוק איפה אנחנו, ולמה הובילו כל ההתעללויות בנפשו העדינה של פינק, והוא שיר טוב בדיוק כמו הראשון. "וואיטינג פור דה וורמס" מעלה לכולנו תמונות מהסרט, ואז מהשואה, וזה לא בטעות. את השיר עצמו פחות אהבתי, אבל אין ספק שהאפקט שהוא גורם לו חזק מאוד. גם בלי הסרט. "מחכים, לשחורים ולאדומים וליהודים..." ובאמצע השגעון הזה, הכוחניות של פינק הפשיסט המניאק מול העולם המסכן, כי הוא סוף סוף קיבל שליטה לאחר שנים ארוכות ששלטו בו והכתיבו לו מי להיות – הוא עוצר לכמה רגעים. "אני חייב לדעת, האם הייתי אשם כל הזמן?" הוא תוהה. ובהתאם, גם המנגינה שקטנה פתאום ורגועה בניגוד מוחלט לשירים שקדמו לה. והקטע הקצרצר והמתנצל הזה מוביל אותנו ישר לקטע הלפני-אחרון באלבום, אולי הקטע החזק בכל האלבום, קטע שמסכם את מה שהיה בנתיים, כל יצור רע מנסה להדגים למה עשה את הדבר הנכון ובין לבין פינק מנסה לטעון לאי-שפיות כללית... "משוגע, מעבר לקשת, אני משוגע!". וכל זה בעטיפה צבעונית של תזמורת, שיר קלאסי ממש, שאני לא יודעת מה איתכם אבל אני תמיד חוזרת לשמוע אותו פעם שנייה לאחר סיום האלבום. ואז בא השופט, ואיתו הריפרייז המיליון של "עוד לבנה בחומה" שהוא לא במקרה החזק ביותר, והשיר לוקח תפנית דרמטית עוד יותר משהיה קודם. פינק יקירי, לא עזרו לך טיעוני אי השפיות, וגזר הדין הוא לתת לכל העולם מסביבך לראות מי אתה באמת, על שהזקת כל כך לאשה והאמא המעולות. אחח איזה שיר. ואז בא שיר קטן ושקט ואפילו מעודד אם מסתכלים עליו בצורה מסוימת. גם הליריקס, בהקשר של שאר האלבום, מדגימים בעצם שאולי החיים לא כל כך נוראיים, ואולי, רק אולי, יש אנשים שם בשבילך. והמעטפת של המוסיקה השקטה וההד של הזמרות מול הדקלום של ווטרס רק מחזקת אצלי את הרעיון. זו פרשנות אחת, מי יודע אם הנכונה. וכך עברו להן שעה וחצי מחייכם, ופתאום אתם מתעוררים... צריך לחזור לעולם האמיתי... לעבודה, ולצבא, או לבית הספר במקרה שלי. אההה, מי בכלל צריך חינוך.
ככה זה תמיד, המרעריצים שיודעים מ מ ש הכל על להקה מסוימת ומסורים לה בערך כל החיים, בדרך כלל ללא יאהבו את ההצלחות המסחריות של הלהקה, אין לי מושג אם זה תת מודע או מבחירה, אבל שימו לב לזה כל פעם.. ודרך אגב...אני לא בא לתקוף פה אף אחד..
