PLEASE WAKE ME (או אלבום השבוע)
Pink Floyd - More לפני שאני אספר לכם מה אני חושב (או יותר נכון – מרגיש) ביחס לאלבום הזה, אני רק אומר: כן, אני יודע שבעיני הרוב זה לא נחשב לאחד מאלבומי המופת של הפלויד, וכן, אני יודע שיש פה אנשים שנמאס להם לדוש בפינק פלויד. אבל מה לעשות, אין פסייק בריטי ללא פלויד, ומה לעשות שהאלבום הזה הוא הפלויד האהוב עלי... ( אם נתעלם מפייפר – שהוא לגבי הפלויד האולטימטיבי – אלא שבשבילי אישית הוא הרכב "אחר") בואו ונראה לרגע את ההסתייגויות שיש לנו לגבי כל פסקולי הסרטים שהם גם אלבומים: 1. אלבום של פסקול יכיל כמעט תמיד רצועות של מוסיקה שמבחינה פונקציונלית אמורה לתמוך בנעשה על המסך, וללא סרט ברקע – ייתכן ורצועות אלו יעבדו פחות טוב. 2. אלבום של פסקול יהיה מן הסתם יותר FRAGMENTED. כלומר – הקשר בין המרכיבים השונים שלו עשוי להיות רופף. קראו לזה 'נחיתות בגיבוש' אם תרצו. כמו כל פסקול אחר, גם MORE 'סובל' במידת מה משני המגבלות הללו. עד כמה (ואם בכלל) זה מוריד מערכו כאלבום רוק פסיכדלי קלאסי של סוף הסיקסטיז – זו כבר שאלה אחרת. אני אישית חי טוב עם ה 'מגבלות הפסקוליות' של MORE, אולי בגלל שאני אישית משוכנע שעודפי הקסם שיש לאורך כל האלבום הזה מחפים בהצלחה על חוסר השלמות הנובע מסעיפי הליקוי האופיניים לפסקולים שהיו לאלבומים. יש MAGIC. וזה שם לכל אורך האלבום. זה לא מפסיק להיות מן הרגע שהאלבום הזה מתחיל, ועד שהוא מסתיים. מן חוט אניגמאטי שכזה, אשר מעיד בבירור שהאנשים שעשו את המוסיקה היו (לפחות בזמן העשייה) בעלי השראה וגדלות רוח. אני לא יודע כלום על תהליך העשייה, האנשים המעורבים (מלבד פלויד עצמם), מערכות היחסים בלהקה, ענייני הפקה, הביזנס, מעורבות חברת התקליטים וכו'. לא יודע ולא רוצה לדעת. אין לי חשק לקלקל עם TECHINACALITIES את ההשראה שהאלבום הזה נתן לי אישית, כאדם וכמוסיקאי. מבחינתי האנשים שאמרו בביטול (והיו כאלה) שזה אלבום מעבר 'לא שלם' – היו חרשים. יהיו הנימוקים שלהם אשר יהיו, אני יודע שהם לא נתנו ל MAGIC לחלחל. נקודה. צריך לחיות עם אהבה בשביל להעריך קסם, ובשירים כמו GREEN IS THE COLOR ו CYMBALINE יש טונות מן המצרך הזה. אהבה למוסיקה, אהבת אנוש, אהבה לכלי הנגינה, אהבה למאזין. Heavy hung the canopy blue Shade my eyes and I can see you White is the light that shines Thru the dress you wore She lay in the shadow of a wave Hazy were the visions over played Sunlight in her eyes But moonshine made her cry ev'ry time Green is the colour of her kind Quickness of the eye decieves the mind Envy is the bond between The hopeful and the damned שימו לב.... תמלילים כאלו לא נכתבים ללא השראה אמיתית. זו פסיכדליה לירית מן המעלה הראשונה, אלו מילים של תובנה, של INSIGHT. ENVY IS THE BOND BETWEEN THE HOPEFUL AND THE DAMNED לבדו זורק אותי לאורביט בתוך INTERSTELLAR SPACE. והפואטיקה הפלוידיאנית ממשיכה גם ב CYMBALINE The lines converging where you stand They must have moved the picture plane The leaves are heavy round your feet You hear the thunder of the train Suddenly it strikes you that they're moving into range And Dr. Strange is always changing size ואכן, דר. סטריינג' ממשיך לשנות צבע וצורה לאורך כל האלבום הזה. וכשאני מקשיב לשני שירי ה ACID PUNK של MORE (ואנא אל תכעסו עלי כשאני מכנה אותם כך) הלב שלי הולם כמו פטיש 5 קילו, מכה בכוח על הסלע שמתמוסס לו לנגד עיני אל תוך עננה הרמונית מתמשכת. קשה להאמין שלרעש כל כך חזק יש ריצפה כל כך יציבה של שקט. לכתוב על אלבום שכזה, זו לא רק זכות... זו גם אחריות. ואני לא רוצה לומר יותר, כי אני פוחד שאני אקלקל. יש משהו בפסיכדליה שעשוי להעלות אותך מדרגה, אם רק תסכים. יש אנשים שקוראים לזה HIGH. זה לא ממש אמיתי, אלא אם אתה ממש שם. נוכח. אנחנו כן בני חלוף, אבל למה לא לתת לך את האשליה שהקיום שלך באותו הרגע חורג אל מעבר ומעל לעליבות הקיום היומיומית... המטאפיסיקה של הפסיכדליה מלאה באשליות. ואני בכלל לא יודע מה זה, אבל אני יכול לחוש את זה. אונה אחת של המוח שלי טוענת בתוקף שבאיזשהו מקום צריך שיהיה לינק בין החוויה לבין ההסבר שלה, ואין לי מושג איפה המקום הזה, כי יש משהו בהשפעה של אלבומים כמו MORE שקורא תיגר על חוקי ניוטון, מהתל בגרביטציה. לרגע אני עומד על גדות הנילוס, העיניים שלי ממוקדות בנקודה בלתי נראית אי שם באוויר, וכהרף עין אני יושב על עלה מוקף באדי אתר סגלגלים, שם למעלה, רחוק, מסתכל מטה ורואה את עצמי על גדות הנחל, מוקף בגחליליות מהבהבות, והן בוכות ובוכות.
Pink Floyd - More לפני שאני אספר לכם מה אני חושב (או יותר נכון – מרגיש) ביחס לאלבום הזה, אני רק אומר: כן, אני יודע שבעיני הרוב זה לא נחשב לאחד מאלבומי המופת של הפלויד, וכן, אני יודע שיש פה אנשים שנמאס להם לדוש בפינק פלויד. אבל מה לעשות, אין פסייק בריטי ללא פלויד, ומה לעשות שהאלבום הזה הוא הפלויד האהוב עלי... ( אם נתעלם מפייפר – שהוא לגבי הפלויד האולטימטיבי – אלא שבשבילי אישית הוא הרכב "אחר") בואו ונראה לרגע את ההסתייגויות שיש לנו לגבי כל פסקולי הסרטים שהם גם אלבומים: 1. אלבום של פסקול יכיל כמעט תמיד רצועות של מוסיקה שמבחינה פונקציונלית אמורה לתמוך בנעשה על המסך, וללא סרט ברקע – ייתכן ורצועות אלו יעבדו פחות טוב. 2. אלבום של פסקול יהיה מן הסתם יותר FRAGMENTED. כלומר – הקשר בין המרכיבים השונים שלו עשוי להיות רופף. קראו לזה 'נחיתות בגיבוש' אם תרצו. כמו כל פסקול אחר, גם MORE 'סובל' במידת מה משני המגבלות הללו. עד כמה (ואם בכלל) זה מוריד מערכו כאלבום רוק פסיכדלי קלאסי של סוף הסיקסטיז – זו כבר שאלה אחרת. אני אישית חי טוב עם ה 'מגבלות הפסקוליות' של MORE, אולי בגלל שאני אישית משוכנע שעודפי הקסם שיש לאורך כל האלבום הזה מחפים בהצלחה על חוסר השלמות הנובע מסעיפי הליקוי האופיניים לפסקולים שהיו לאלבומים. יש MAGIC. וזה שם לכל אורך האלבום. זה לא מפסיק להיות מן הרגע שהאלבום הזה מתחיל, ועד שהוא מסתיים. מן חוט אניגמאטי שכזה, אשר מעיד בבירור שהאנשים שעשו את המוסיקה היו (לפחות בזמן העשייה) בעלי השראה וגדלות רוח. אני לא יודע כלום על תהליך העשייה, האנשים המעורבים (מלבד פלויד עצמם), מערכות היחסים בלהקה, ענייני הפקה, הביזנס, מעורבות חברת התקליטים וכו'. לא יודע ולא רוצה לדעת. אין לי חשק לקלקל עם TECHINACALITIES את ההשראה שהאלבום הזה נתן לי אישית, כאדם וכמוסיקאי. מבחינתי האנשים שאמרו בביטול (והיו כאלה) שזה אלבום מעבר 'לא שלם' – היו חרשים. יהיו הנימוקים שלהם אשר יהיו, אני יודע שהם לא נתנו ל MAGIC לחלחל. נקודה. צריך לחיות עם אהבה בשביל להעריך קסם, ובשירים כמו GREEN IS THE COLOR ו CYMBALINE יש טונות מן המצרך הזה. אהבה למוסיקה, אהבת אנוש, אהבה לכלי הנגינה, אהבה למאזין. Heavy hung the canopy blue Shade my eyes and I can see you White is the light that shines Thru the dress you wore She lay in the shadow of a wave Hazy were the visions over played Sunlight in her eyes But moonshine made her cry ev'ry time Green is the colour of her kind Quickness of the eye decieves the mind Envy is the bond between The hopeful and the damned שימו לב.... תמלילים כאלו לא נכתבים ללא השראה אמיתית. זו פסיכדליה לירית מן המעלה הראשונה, אלו מילים של תובנה, של INSIGHT. ENVY IS THE BOND BETWEEN THE HOPEFUL AND THE DAMNED לבדו זורק אותי לאורביט בתוך INTERSTELLAR SPACE. והפואטיקה הפלוידיאנית ממשיכה גם ב CYMBALINE The lines converging where you stand They must have moved the picture plane The leaves are heavy round your feet You hear the thunder of the train Suddenly it strikes you that they're moving into range And Dr. Strange is always changing size ואכן, דר. סטריינג' ממשיך לשנות צבע וצורה לאורך כל האלבום הזה. וכשאני מקשיב לשני שירי ה ACID PUNK של MORE (ואנא אל תכעסו עלי כשאני מכנה אותם כך) הלב שלי הולם כמו פטיש 5 קילו, מכה בכוח על הסלע שמתמוסס לו לנגד עיני אל תוך עננה הרמונית מתמשכת. קשה להאמין שלרעש כל כך חזק יש ריצפה כל כך יציבה של שקט. לכתוב על אלבום שכזה, זו לא רק זכות... זו גם אחריות. ואני לא רוצה לומר יותר, כי אני פוחד שאני אקלקל. יש משהו בפסיכדליה שעשוי להעלות אותך מדרגה, אם רק תסכים. יש אנשים שקוראים לזה HIGH. זה לא ממש אמיתי, אלא אם אתה ממש שם. נוכח. אנחנו כן בני חלוף, אבל למה לא לתת לך את האשליה שהקיום שלך באותו הרגע חורג אל מעבר ומעל לעליבות הקיום היומיומית... המטאפיסיקה של הפסיכדליה מלאה באשליות. ואני בכלל לא יודע מה זה, אבל אני יכול לחוש את זה. אונה אחת של המוח שלי טוענת בתוקף שבאיזשהו מקום צריך שיהיה לינק בין החוויה לבין ההסבר שלה, ואין לי מושג איפה המקום הזה, כי יש משהו בהשפעה של אלבומים כמו MORE שקורא תיגר על חוקי ניוטון, מהתל בגרביטציה. לרגע אני עומד על גדות הנילוס, העיניים שלי ממוקדות בנקודה בלתי נראית אי שם באוויר, וכהרף עין אני יושב על עלה מוקף באדי אתר סגלגלים, שם למעלה, רחוק, מסתכל מטה ורואה את עצמי על גדות הנחל, מוקף בגחליליות מהבהבות, והן בוכות ובוכות.
