Lihi Rimon
New member
POV UP - סיפור.
(סליחה על הכותרת, לא היה לי מושג מה לרשום).
אממ, טוב. אחרי שיכנועים רבים במיוחד. אני פרסמת כאן חח.
זה עלילה שבא לי בחלום בהקיץ, מספר פעמים במספר ימים. הכל התגבש לצורה ולפני כמה שעות החלטתי להתחיל לכתוב.
תוך כדי הכתיבה, צירפתי את חברתי הטובה והחלטנו להפוך אותו למין סיפור שרשור משתי נקודות מבט שונות וקשורות.
אז... הכל מתגבש לאט-לאט. עוד פרטים היו בהמשך, אולי גם שם בטעות חח. תהנו... אם צריך תקציר אני ארכיב משהו מהיר.
ביקורות בכיף, רק תהיו עדינים, יצאתי מאשפוז של שבועים ואני עדין רגישה ומבולבלת חחח.
פרק 1.
אוסטין - POV.
חבשתי את הקסדה על הראש, בודק שכל המגנים מונחים היטב על גופי והבטתי לתהום. לא מאמין שאני סוף סוף עושה זאת. לשמחתי אחד מחבריי התחיל לעבוד כאן, כך שהצלחתי לשכנע עוד חבר לעשות את זה.
עברנו הדרכה של מספר ימים, מי היה מאמין. הסיכון לתמותה בספורט האקסטרים הזה גדולה מהסיכון בכל ספורט אקסטרים אחר. אני כמעט בטוח שזה מה שהלהיט אותי אף יותר.
הלבישו אותנו בחליפה מגוחכת, מלפפים סביבנו חבלים וקושרים הכל היטב, בודקים שהכל תקין. אפילו ביקשו שנעשה תנועות כמו תרנגול שמנסה לעוף ללא הצלחה. לאחר שסיימנו עם כל ההכנות, הרכבתי את המצלמה שלי על הקסדה. אין מצב שאני לא מתעד את זה. את האמת, אני מתעד את רוב חיי. לא את הכל, רק מה שמעניין, בעיקר את עצמי.
אחרי שעת הדרכה נוספת וחוסר סבלנות עצבני במיוחד, לבסוף התקרבנו לקצה. היינו מוכנים לצאת לדרך. הגובה היה היסטרי. אם לא היה בי כל כך הרבה אדרנלין, ממזמן הייתי משתין על עצמי. הכל ירוק, שדות פתוחים, מרחבים עצומים, יכולתי לראות מרחוק את חוף הים. לוקיישן מטורף. בלי לחשוב יותר מידי לקחתי תנופה ורצתי לתהום, נותן את קפיצת חיי ופורש את ידיי. הבדים נפתחו מיד, פיסקתי את רגליי, נותן לכל בד לעשות את עבודתו, להחזיק אותי באוויר. צעקתי פילחה את השמיים, לא יכולתי להתרכז בכמה שגבהים מרעידים את עצמותיי, זה היה פשוט מדהים. כאילו שנולדתי מחדש מהאפר. אי אפשר לתאר את ההרגשה הזו, זה מטורף לחלוטין - טעות אחת ואתה מת.
הבטתי מטה, סוקר את השדות, כל כך הרבה מחשבות רצו במוחי. רצה בעיקר קללה אחת, שהיא לא באמת קללה, לעבר אבי. הצמדתי את איבריי לגופי, מסתובב בספירלה, לא יכול לשתוק מצעקות של הנאה, פתחתי מיד את ידיי חזרה, נותן לרוח לעצור את נפילתי ומכוון היישר לעבר החוף, נע במהירות מטורפת. את האמת, לא היה אכפת לי למות, ומצד שני… אני לא אתן לו את התענוג הזה.
שמתי לב שעברתי את מקום הנחיתה, הייתי כמעט בטוח שראיתי את החברים שלי מחכים למטה, צועקים לי שאני מטורף ולאן אני ממשיך, רצים אחריי. אבל לא היה לי אכפת, התענגתי על כל רגע, יהיה מה שיהיה.
הגעתי לעבר החוף, מחויך בטיפשות מהמרץ, כמעט ונוגע במי הים. ידעתי שאני לא בטוח איך אני רוצה להתרסק. הסתובבתי עם גופי הצידה, נמוך כמעט עד לנפילה, ממשיך לעבר החוף ומתרסק בחול, בין האנשים. לא יכולתי שלא לצחוק, זה היה משעשע, יכול להיות שאני מטורף, אבל, זה היה פשוט מדהים.
התרוממתי וניערתי את החול משערי השחור, מתחיל להוריד את החליפה מגופי, מרגיש חפץ זר תקוע בזרועי ופשוט הורדתי אותו, לא היה לי אכפת, בעיקר כשהוא לא היה עמוק. קצת דם לא הרג אף פעם. התעלמתי מהמבטים מצידי ומצעקות שהולכות ומתקרבות. הורדתי את בגדיי, נשאר בבוקסר ופשוט רצתי לים, שוטף את כולי בכיף.
"אתה חתיכת מטורף מטומטם!" רון צעק בדיוק שיצאתי מהמים והגעתי לאזור ההתרסקות הקטנה שלי. "אתה רוצה שיפטרו אותי?! מה נראה לך שאתה עושה? יכולת למות! מי עושה דברים כאלה?!" רון השתגע ואני גיחכתי, הוא כמובן גיחך אחריי. זה לא שהוא יכל לעשות משהו אחר, הם מכירים אותי מספיק טוב.
"אין, אוסטין. אתה מטורף. אתה פשוט נהנה להגיע לסוף, ואז לעבוד על כולנו ולהישאר בחיים, דביל". אריק, חברי הטוב ביותר, אמר, שדרך אגב, עשה את זה ביחד איתי. צבע עורו השחום הפך לסיד. אני עדיין לא מאמין שהוא הסכים לעשות את זה בעצמו, הפחדן הזה.
"אני בחיים, לא? אז מה אתם כאלה לחוצים?" אמרתי והרמתי את הקסדה, מנתק את המצלמה הקטנה שלי ושם בתיק שרון הביא לי. אריק לקח את החולצה שלי וקרע אותה, חובש לי את הזרוע כדי שהדימום יפסיק. לבשתי את הג'ינס והנעליים, מתחילים ללכת לכיוון המכונית.
"ניסע לבית חולים ואז תלך הביתה, מטורף". רון החליט בזמן שנכנסנו.
"בשביל מה? זה רק חתך קטן, זה שום דבר". מלמלתי מאחורה, לוקח קשת שחורה ודקה ואוסף את שערי אחורנית.
רון התחיל להשמיע קולות של עוף מת ותקע בי מבט, ממלמל לעצמו משהו ונוסע לכיוון בית החולים.
ממש לא היה לי כוח לזה, עוד הייתי מלא באדרנלין. "אולי נלך לחווה? אני גם ככה צריך לרכוב היום". אמרתי, מכבה את הרדיו.
"נראה לך? ושתבוא מת להופעה היום בערב? גם ככה אתה מאבד דם ומלכלך לרון את המכונית". אריק אמר, קצת משועשע.
"מה?! אתה משלם לי על שטיפה אחר כך, אוסטין! המכונית שלי זה לא בית תמחוי!" רון צעק, מביט אחורה ורואה שהכל נקי. צחקנו וזרקנו עליו קש שהיה על הרצפה. לא אמרתי שהמכונית עצמה נקייה, מה שבטוח היא הייתה נקייה מדם.
"בסדר, בסדר. אני אלך מחר, גם ככה זה כמה שירים בבר המקומי. מה אתם מתרגשים, אנחנו כמעט כל יום שם". התלוננתי, מנסה להירגע קצת, מכווץ את אגרופי ומשחרר. התרגיל הזה תמיד הרגיע אותי כשהיה לי מזג חם. הגענו לבית חולים, זה לא לקח הרבה זמן, בעיקר כי לא שיתפתי פעולה, אז פשוט ניגשנו לאחות. חמישה תפרים ושחררו אותנו הביתה. רון הקפיץ אותי לדירה ומשם הם המשיכו. נכנסתי, ישר הולך להתקלח ולנוח מעט, למרות שממש עצבן אותי לבזבז את הזמן במנוחה. תמיד יש כל כך הרבה דברים להספיק.
שפשפתי את עיניי למשמע השעון המעורר, זורק לכיוונו נעל ומתהפך במיטה. התפרים מעט שרפו לי ואת האמת… הייתי כל כך תשוש, שנזכרתי שלא אכלתי דבר.
קמתי בלית ברירה, מתהלך כמה צעדים ומגיע למטבחון שלי. הכנתי לי כריך חביב וקפה שחור, יושב ואוכל. הבטתי בדירה שלי; הכל היה מבולגן לגמרי. הסלון מלא כוסות שתייה וחטיפים, בדלי ג'וינטים זרוקים על הרצפה. כזאת צחנה. קמתי והלכתי לנקות מעט, מסדר את שלטי הפלייסטיישן במקום, שואב קצת אבק ומנקה את הספות. העברתי סמרטוט בסלון ובמטבח, ניגש לשרותים ואז לסדר את חדרי.
לא הייתה לי דירה גדולה מדי. היא הייתה מעין דירת סטודיו - היה לי חדר עם כלי נגינה, בתוספת אביזרי חווה ואביזרי מחשוב לעריכה. לשם אף אחד לא נכנס מלבדי. אני גר פה מגיל שמונה עשרה ואת האמת… אין לי הרבה תלונות. דירה מצועצעת של בחור בן עשרים וחמש. את האמת, כרגע גם לא רציתי יותר. הספקתי די הרבה, עם עזרה כמובן. מי אנחנו בלי מעט עזרה?
אומנם אני עדין בחיתוליי בכל מה שקשור בחברה שלי, אבל הכל מתפתח נהדר. כרגע אני בעיקר אוסף אותם מהרחוב, או מכל סיטואציה שלא נראית לי נכונה מהסביבה. אולי אני קצת חי בסרט, אבל זה משהו… שלעולם לא אוותר עליו, ואלחם עליו. לא אכפת לי להיות חוצפן בשביל שכל אחד ירגיש מוגן בביתו.
הזמן עבר, כבר היה שבע בערב. לבשתי מכנס ג'ינס כהה, חולצה טי מקושקשת, נעלי אוקספורד. לקחתי מעיל עור ויצאתי, מזמין מונית. ידעתי שאני הולך לשתות הערב, והרבה. לא שאני אובדני או משהו כזה, אבל החתך פתאום מזכיר לי את אבא, וזה ממש לא עושה לי טוב. בדרך כלל זה לא משפיע עליי אבל… יש ימים. ואני מעדיף לשכוח מאשר לפתוח.
הגעתי תוך עשר דקות, הבר השכונתי ממש. מאז שהתחלנו לנגן אני נמצא שם, מגיל שמונה עשרה אני והחברה מתנחלים במקום. זה גם מה שעזר לנו לשכנע את בעל המקום לתת לנו את הבמה מדי פעם, ללא תשלום ולקבל טיפים על זה. כסף מהצד תמיד עוזר.
נכנסתי לבר, מנופף לבוריס, בעל המקום. ניגשתי לחדר האחורי, היו לנו כלי נגינה קבועים פה. לקחתי את הגיטרה, מכוון אותה ושם על הבמה, כרגיל הגעתי ראשון, ניצלתי את הרגע והתיישבתי על הבר, מזמין שוט.
(סליחה על הכותרת, לא היה לי מושג מה לרשום).
אממ, טוב. אחרי שיכנועים רבים במיוחד. אני פרסמת כאן חח.
זה עלילה שבא לי בחלום בהקיץ, מספר פעמים במספר ימים. הכל התגבש לצורה ולפני כמה שעות החלטתי להתחיל לכתוב.
תוך כדי הכתיבה, צירפתי את חברתי הטובה והחלטנו להפוך אותו למין סיפור שרשור משתי נקודות מבט שונות וקשורות.
אז... הכל מתגבש לאט-לאט. עוד פרטים היו בהמשך, אולי גם שם בטעות חח. תהנו... אם צריך תקציר אני ארכיב משהו מהיר.
ביקורות בכיף, רק תהיו עדינים, יצאתי מאשפוז של שבועים ואני עדין רגישה ומבולבלת חחח.
פרק 1.
אוסטין - POV.
חבשתי את הקסדה על הראש, בודק שכל המגנים מונחים היטב על גופי והבטתי לתהום. לא מאמין שאני סוף סוף עושה זאת. לשמחתי אחד מחבריי התחיל לעבוד כאן, כך שהצלחתי לשכנע עוד חבר לעשות את זה.
עברנו הדרכה של מספר ימים, מי היה מאמין. הסיכון לתמותה בספורט האקסטרים הזה גדולה מהסיכון בכל ספורט אקסטרים אחר. אני כמעט בטוח שזה מה שהלהיט אותי אף יותר.
הלבישו אותנו בחליפה מגוחכת, מלפפים סביבנו חבלים וקושרים הכל היטב, בודקים שהכל תקין. אפילו ביקשו שנעשה תנועות כמו תרנגול שמנסה לעוף ללא הצלחה. לאחר שסיימנו עם כל ההכנות, הרכבתי את המצלמה שלי על הקסדה. אין מצב שאני לא מתעד את זה. את האמת, אני מתעד את רוב חיי. לא את הכל, רק מה שמעניין, בעיקר את עצמי.
אחרי שעת הדרכה נוספת וחוסר סבלנות עצבני במיוחד, לבסוף התקרבנו לקצה. היינו מוכנים לצאת לדרך. הגובה היה היסטרי. אם לא היה בי כל כך הרבה אדרנלין, ממזמן הייתי משתין על עצמי. הכל ירוק, שדות פתוחים, מרחבים עצומים, יכולתי לראות מרחוק את חוף הים. לוקיישן מטורף. בלי לחשוב יותר מידי לקחתי תנופה ורצתי לתהום, נותן את קפיצת חיי ופורש את ידיי. הבדים נפתחו מיד, פיסקתי את רגליי, נותן לכל בד לעשות את עבודתו, להחזיק אותי באוויר. צעקתי פילחה את השמיים, לא יכולתי להתרכז בכמה שגבהים מרעידים את עצמותיי, זה היה פשוט מדהים. כאילו שנולדתי מחדש מהאפר. אי אפשר לתאר את ההרגשה הזו, זה מטורף לחלוטין - טעות אחת ואתה מת.
הבטתי מטה, סוקר את השדות, כל כך הרבה מחשבות רצו במוחי. רצה בעיקר קללה אחת, שהיא לא באמת קללה, לעבר אבי. הצמדתי את איבריי לגופי, מסתובב בספירלה, לא יכול לשתוק מצעקות של הנאה, פתחתי מיד את ידיי חזרה, נותן לרוח לעצור את נפילתי ומכוון היישר לעבר החוף, נע במהירות מטורפת. את האמת, לא היה אכפת לי למות, ומצד שני… אני לא אתן לו את התענוג הזה.
שמתי לב שעברתי את מקום הנחיתה, הייתי כמעט בטוח שראיתי את החברים שלי מחכים למטה, צועקים לי שאני מטורף ולאן אני ממשיך, רצים אחריי. אבל לא היה לי אכפת, התענגתי על כל רגע, יהיה מה שיהיה.
הגעתי לעבר החוף, מחויך בטיפשות מהמרץ, כמעט ונוגע במי הים. ידעתי שאני לא בטוח איך אני רוצה להתרסק. הסתובבתי עם גופי הצידה, נמוך כמעט עד לנפילה, ממשיך לעבר החוף ומתרסק בחול, בין האנשים. לא יכולתי שלא לצחוק, זה היה משעשע, יכול להיות שאני מטורף, אבל, זה היה פשוט מדהים.
התרוממתי וניערתי את החול משערי השחור, מתחיל להוריד את החליפה מגופי, מרגיש חפץ זר תקוע בזרועי ופשוט הורדתי אותו, לא היה לי אכפת, בעיקר כשהוא לא היה עמוק. קצת דם לא הרג אף פעם. התעלמתי מהמבטים מצידי ומצעקות שהולכות ומתקרבות. הורדתי את בגדיי, נשאר בבוקסר ופשוט רצתי לים, שוטף את כולי בכיף.
"אתה חתיכת מטורף מטומטם!" רון צעק בדיוק שיצאתי מהמים והגעתי לאזור ההתרסקות הקטנה שלי. "אתה רוצה שיפטרו אותי?! מה נראה לך שאתה עושה? יכולת למות! מי עושה דברים כאלה?!" רון השתגע ואני גיחכתי, הוא כמובן גיחך אחריי. זה לא שהוא יכל לעשות משהו אחר, הם מכירים אותי מספיק טוב.
"אין, אוסטין. אתה מטורף. אתה פשוט נהנה להגיע לסוף, ואז לעבוד על כולנו ולהישאר בחיים, דביל". אריק, חברי הטוב ביותר, אמר, שדרך אגב, עשה את זה ביחד איתי. צבע עורו השחום הפך לסיד. אני עדיין לא מאמין שהוא הסכים לעשות את זה בעצמו, הפחדן הזה.
"אני בחיים, לא? אז מה אתם כאלה לחוצים?" אמרתי והרמתי את הקסדה, מנתק את המצלמה הקטנה שלי ושם בתיק שרון הביא לי. אריק לקח את החולצה שלי וקרע אותה, חובש לי את הזרוע כדי שהדימום יפסיק. לבשתי את הג'ינס והנעליים, מתחילים ללכת לכיוון המכונית.
"ניסע לבית חולים ואז תלך הביתה, מטורף". רון החליט בזמן שנכנסנו.
"בשביל מה? זה רק חתך קטן, זה שום דבר". מלמלתי מאחורה, לוקח קשת שחורה ודקה ואוסף את שערי אחורנית.
רון התחיל להשמיע קולות של עוף מת ותקע בי מבט, ממלמל לעצמו משהו ונוסע לכיוון בית החולים.
ממש לא היה לי כוח לזה, עוד הייתי מלא באדרנלין. "אולי נלך לחווה? אני גם ככה צריך לרכוב היום". אמרתי, מכבה את הרדיו.
"נראה לך? ושתבוא מת להופעה היום בערב? גם ככה אתה מאבד דם ומלכלך לרון את המכונית". אריק אמר, קצת משועשע.
"מה?! אתה משלם לי על שטיפה אחר כך, אוסטין! המכונית שלי זה לא בית תמחוי!" רון צעק, מביט אחורה ורואה שהכל נקי. צחקנו וזרקנו עליו קש שהיה על הרצפה. לא אמרתי שהמכונית עצמה נקייה, מה שבטוח היא הייתה נקייה מדם.
"בסדר, בסדר. אני אלך מחר, גם ככה זה כמה שירים בבר המקומי. מה אתם מתרגשים, אנחנו כמעט כל יום שם". התלוננתי, מנסה להירגע קצת, מכווץ את אגרופי ומשחרר. התרגיל הזה תמיד הרגיע אותי כשהיה לי מזג חם. הגענו לבית חולים, זה לא לקח הרבה זמן, בעיקר כי לא שיתפתי פעולה, אז פשוט ניגשנו לאחות. חמישה תפרים ושחררו אותנו הביתה. רון הקפיץ אותי לדירה ומשם הם המשיכו. נכנסתי, ישר הולך להתקלח ולנוח מעט, למרות שממש עצבן אותי לבזבז את הזמן במנוחה. תמיד יש כל כך הרבה דברים להספיק.
שפשפתי את עיניי למשמע השעון המעורר, זורק לכיוונו נעל ומתהפך במיטה. התפרים מעט שרפו לי ואת האמת… הייתי כל כך תשוש, שנזכרתי שלא אכלתי דבר.
קמתי בלית ברירה, מתהלך כמה צעדים ומגיע למטבחון שלי. הכנתי לי כריך חביב וקפה שחור, יושב ואוכל. הבטתי בדירה שלי; הכל היה מבולגן לגמרי. הסלון מלא כוסות שתייה וחטיפים, בדלי ג'וינטים זרוקים על הרצפה. כזאת צחנה. קמתי והלכתי לנקות מעט, מסדר את שלטי הפלייסטיישן במקום, שואב קצת אבק ומנקה את הספות. העברתי סמרטוט בסלון ובמטבח, ניגש לשרותים ואז לסדר את חדרי.
לא הייתה לי דירה גדולה מדי. היא הייתה מעין דירת סטודיו - היה לי חדר עם כלי נגינה, בתוספת אביזרי חווה ואביזרי מחשוב לעריכה. לשם אף אחד לא נכנס מלבדי. אני גר פה מגיל שמונה עשרה ואת האמת… אין לי הרבה תלונות. דירה מצועצעת של בחור בן עשרים וחמש. את האמת, כרגע גם לא רציתי יותר. הספקתי די הרבה, עם עזרה כמובן. מי אנחנו בלי מעט עזרה?
אומנם אני עדין בחיתוליי בכל מה שקשור בחברה שלי, אבל הכל מתפתח נהדר. כרגע אני בעיקר אוסף אותם מהרחוב, או מכל סיטואציה שלא נראית לי נכונה מהסביבה. אולי אני קצת חי בסרט, אבל זה משהו… שלעולם לא אוותר עליו, ואלחם עליו. לא אכפת לי להיות חוצפן בשביל שכל אחד ירגיש מוגן בביתו.
הזמן עבר, כבר היה שבע בערב. לבשתי מכנס ג'ינס כהה, חולצה טי מקושקשת, נעלי אוקספורד. לקחתי מעיל עור ויצאתי, מזמין מונית. ידעתי שאני הולך לשתות הערב, והרבה. לא שאני אובדני או משהו כזה, אבל החתך פתאום מזכיר לי את אבא, וזה ממש לא עושה לי טוב. בדרך כלל זה לא משפיע עליי אבל… יש ימים. ואני מעדיף לשכוח מאשר לפתוח.
הגעתי תוך עשר דקות, הבר השכונתי ממש. מאז שהתחלנו לנגן אני נמצא שם, מגיל שמונה עשרה אני והחברה מתנחלים במקום. זה גם מה שעזר לנו לשכנע את בעל המקום לתת לנו את הבמה מדי פעם, ללא תשלום ולקבל טיפים על זה. כסף מהצד תמיד עוזר.
נכנסתי לבר, מנופף לבוריס, בעל המקום. ניגשתי לחדר האחורי, היו לנו כלי נגינה קבועים פה. לקחתי את הגיטרה, מכוון אותה ושם על הבמה, כרגיל הגעתי ראשון, ניצלתי את הרגע והתיישבתי על הבר, מזמין שוט.
