thanks for the fast answer ../images/Emo13.gif
זה התחיל לפני שבועיים,יום שבת, אחרי שבוע חופש שלי הרגשתי מעין מועקה כזאת כל פעם שחשבתי על יום שני שבו הייתי אמורה לחזור לבסיס. לא רציתי לחזור וממש הייתי בדיכאון רק מלחשוב על זה. בכל אופן, קמתי ביום שני בבוקר ועליתי על מדי א` ואיך שהגעתי לתחנה המרכזית הרגשתי ממש לא טוב. חשבתי שזה סתם משהו בגלל שלא אכלתי ארוחת בוקר. באוטובוס (שהיה מפוצץ עד אפס מקום) ראיתי את השותפה שלי לחדר אבל היא לא ממש שמה עליי, בקושי דיברה איתי ובהפסקות שהיו לנו בדרך היא נראתה מאוד מרוחקת אז החלטתי לא להציק לה. איך שהגענו לבסיס (באיחור של שעתיים) קראו לנו לשיחה עם המפל"ג. למי יש כוח לשיחה ארוכה ומייגעת על כמה שלא התנהגנו (היחידה) טוב ובלה בלה בלה אחרי נסיעה ארוכה של 6 שעות? איך שעלינו לחדר המכה נפלה עלינו, השותפות האחרות לחדר החליטו לסדר מחדש את החדר מבלי להתיעץ איתנו. שאלתי את אותה שותפה מהאוטובוס "מה זה" והיא התנפלה עליי.אוקיי, החלטתי להתרחק ממנה, היא במצב רוח רע. עוד לא הספקנו לעלות על מדי ב` הגיע הזמן לעליית משמר. עוד לא הגעתי לרחבה וכבר אחד התנפל עליי בבקשה לקחת לו כוננות. כיוון שאני בן אדם טוב הסכמתי. בזמן המשמרת הלילה הראשונה שלי התחלתי לא להרגיש טוב אבל לא ממש התייחסתי לזה. ווכה עבר עליי היום. למחרת, אחת השותפות שלי לא הרגישה טוב וממש ריחמתי עליה, להיות במקום רחוק מהבית ובלי אמא לידך.. אבל מה יכולתי לעשות? כלום. אז פשוט הנחתי לה לנפשה. במשך היום שמתי לב שמשהו לא כשורה, השותפות שלי נראו מרוחקות, אבל לא ייחסתי לזה הרבה חשיבות. בצהרים, כיוונתי את השעון לעליית משמר ובגלל ששמרתי מרחק מהשותפה (זאת מהאוטובוס) מחשש שתתנפל עליי שוב לא הערתי אותה. היא כעסה עליי בגלל זה. אולי שתחליט מה לעזאזל היא רוצה ממני??? בערב עליתי למשמרת הראשונה שלי, הייתי ממש עייפה אבל כמו חיילת טובה סתמתי את הפה ולא התלוננתי. איך שירדתי והתכוונתי להכנס למיטה לפני המשמרת השנייה שלי הייתה הקפצת אמת. אוקיי, בסדר הבנו, הקפצה אין מה לעשות...מרוב טוב ליבי הסכמתי לסחוב על גבי את המ.ק (כטובה לאחד שכל שנייה התבכיין על זה שהוא צריך לסחוב את זה). איך שכל העסק הסתיים כבר הגיע הזמן לעלות למשמרת השנייה. הזמן לא זז וכשסוף סוף הגיע הזמן לרדת מהעמדה כל כך ציפיתי להכנס למיטה ולעצום עיניים הקפיצו אותי בגלל שמישהו לא הרגיש טוב והייתי צריכה להחליף אותו לשעתיים. סחוטה התהלכתי לחדר ואיך שנכנסתי למיטה ונרדמתי השותפות שלי חזרו לחדר, פתחו את הדלת כך שהשמש נכנסה לי ישר לעיניים, הדליקו את האור, דיברו בקולי קולות ולא היה להן אכפת שאני מנסה לישון. ה10 דקות שהצלחתי לישון לפני שהן הגיעו היו ה10 הדקות היחידות שישנתי באותו יום. כמה שלא ניסיתי לישון פשוט לא הצלחתי להרדם. הסתובבתי מצד לצד ושום דבר לא עזר. והופ, שוב הגיעה השעה לעליית משמר. סחוטה וחסרת כל רצון לדבר עם מישהו פשוט הלכתי לרחבה, בלי לחכות לשותפות שלי. הרגשה של חולי התחילה להופיע אבל לא אמרתי כלום. איך שירדתי מהשמירה הלכתי לישון (יותר נכון ניסיתי) ושוב השותפות שלי לא התחשבו בי. כשביקשתי שיהיו קצת יותר בשקט השותפה (מהאוטובוס) התנפלה עליי. היה לי חם ובאמת לא הרגשתי טוב. עליתי למשמרת סחוטה ובאמצע המשמרת הרגשתי שאני עומדת להתעלף. כל כך רציתי שיעשו ביקורת פתע כדי שיראו אותי סובלת ויורידו אותי מהעמדה אבל כלום!!!! כל האהזהרות של המוקדאים על ביקורות פתע היו סתם!! אפילו בדיקות בקשר בקושי עשו! ירדתי מהעמדה מתנדנדת, הגעתי לפריקת נשקים והודעתי לקצינה התורנית על כך שאני לא מרגישה טוב והיא אמרה לי לגשת למרפאה ושהיא תודיע למוקדאי שאני לא מרגישה טוב. אמרתי בסדר ופניתי למרפאה. החובשת יצאה מהחדר והיה לי קשה להסביר לה מה אני מרגישה (סחרחורת, כאבי שרירים וגב בחילה,כאבי ראש). היא לקחה לי ממצאים (לחץ דם וטמפ`) שהיו תקינים ואמרה לי שכל מה שאני צריכה זה מקלחת קרה ושינה טובה. אמרתי לה שאני לא יכולה לישון כי יש לי עוד משמרת לילה אבל פתאום קפץ לי לראש שהקצינה הודיעה למוקדאי שאני לא מרגישה טוב ובטח הורידו אותי מהשמירה. כואבת ובוכייה עליתי לחדר וישר נכנסתי למיטה. שעתיים אח"כ השותפה שלי נכנסה לחדר והודיעה לי שאני שומרת. הסתכלתי על השעון ולא הבנתי מה קורה. התקשרתי לאמא שלי ב3:40 בבוקר ובכיתי לה על זה שמעלים אותי לשמירה חולה. אבל מה היא יכולה לעשות? ובכן כלום. היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה. ירדתי למוקד ואמרתי למוקדאי שאני לא מרגישה טוב ואני לא כשירה לעלות לעמדה והוא אמר בסדר ואני עשיתי אחורה פנה וחזרתי למיטה. ישנתי 4 שעות נוספות עד שהשותפות שלי חזרו לחדר ושוב כל הסיפור (לא נתנו לי לישון). ברגע שהן התראגנו וסוף סוף השתתקו התחלתי להרגיש שוב לא טוב אז לקחתי 2 כדורים והלכתי לביקור נוסף במרפאה. החובשת שוב לקחה ממצאים שהיו תקינים ושלחה אותי למסדר רופא. הרופא נתן לי כדורים (שגרמו לי להרגיש עוד יותר רע) ושלח אותי לדרכי. מרוב כדורים נרדמתי קצת. בערב שוב עליתי למשמרת ובאמצע הדרך למוקד- לפריקת נשקים המוקדאי עצר אותי ושאל אותי אם לא הרגשתי טוב ולמה הודעתי כמה דקות לפני שהמשמרת שלא הרגשתי טוב.שהייתי אמורה להודיע לפחות 4 שעות לפני... אמרתי לו שכן הודעתי. הודעתי לקצינה התורנית והיא אמרה שהיא תודיע. הוא אמר לי שהיא לא הודיעה. כמה דקות אחרי שהמשמרת התחילה שוב התחלתי להרגיש רע. אבל החלטתי לסיים את המשמרות שלי בלי להתלונן (כי מספיק הקפצתי מישהו יום לפני ולכולם היה יום ארוך...) למחרת ממש הרגשתי רע וכבר בכיתי להורים שלי בטלפון ואמא שלי אמרה לי (יותא נכון ציוותה עליי) ללכת למרפאה. אז כמו בת טובה פניתי למרפאה, החובשת אמרה שהממצאים שלי טובים וכרגע אין רופא ושאחזור מחר למסדר חולים. כועסת כואבת ובוכייה חזרתי לחדר וניסיתי לישון אבל לא הצלחתי להרדם. הכל כאב לי. בנוסף התחילו לי דפיקות לב כל פעם שנשמתי. עליתי למשמרת הראשונה שלי, סיימתי אותה ושוב הודעתי לקצינה התורנית שאני לא כשירה. שאם היה קורה משהו לא הייתי מסוגלת לעמוד בזה. עוד לא סיימתי להגיד את זה ושוב הקפצת אמת. אמרתי למש"ק שאני לא מרגישה טוב ושאני לא כשירה לזה והוא העליב אותי ואמר לי ללכת לשים עליי מ.ק. אחרי ההקפצה שוב העלו אותי לשמירה חולה. הפעם כולם ידעו שאני לא מרגישה טוב אבל אף אחד לא הציע להחליף אותי. בבוקר שלמחרת ביקשתי מאימא שלי שתדבר עם המפקד שלי בנוגע למש"ק. המפקד הזמין את המש"ק ואותי לשיחה ומה שיצא בסוף זה שאני אשמה שלא הודעתי שאני חולה. לא חשבתי שיפילו עליי את האשמה על כך שלא הודעתי. למחרת הגיעו בנות חדשות ונודע לי שהשותפה שלי עוברת לחדר אחר. נורא התעצבנתי על זה כי ביקשתי מהמפקד שלי עוד בתחילת השבוע לעבור לחדר אחר כי כל פעם שאני בבסיס אני לא מקבלת מספיק שינה והוא אמר שאין חדרים פנויים אבל פתאום יש בשביל השותפה שלי? אחרי שבוע שאף אחד לא שם עליי, לא שאל לשלומי (אפילו לא השותפות שלי לחדר) פשוט התפרצתי על המפקד ואמרתי לו שאם היא עוברת לחדר אחר אני רוצה לעבור בסיס והוא אפילו לא עצר כדי לדבר איתי ואמר לי שאני יכולה לעבור, שהוא ממליץ לי לעבור, שאלך למשק"ית ת"ש ולבקש טופס 55. נורא נפגעתי ממנו!!! and now, instead of checking what happened with my room-mates and/or the mashak, he droped the blame on me, told me i´ve changed and demamnded i´ll go see the kaban. now i dont now what will happen!! how people in the base will look at me or i look at myself!!! i´m alone there, and in general i feel i dont have anyone to talk to! my mom believed my commander and not me and after lots of crying she "finally beleieved" me.. what can i do?
