זה היה גימיק כושל של חברת התקליטים
של הפלויד, כאשר רצו לעשות קידום מכירות ל-The Division Bell. ניק מייסון התייחס לזה בפומבי בשנים האחרונות. הרעיון בתחילתו היה לתת "חידת הגיון", נוסח חידות חמיצר, כשהפרס על הפתרון הוא נטיעת עץ על שמו של הזוכה, או משהו דומה לכך. הפלוידים ידעו במעורפל שדבר כזה נעשה. מנהלם דאז, סטיב או'רורק, היה שותף לתוכנית. באותם ימים האינטרנט היה עוד בחיתוליו. היתה קבוצת דיון אחת על הפלויד, ביוזנט. חברת התקליטים העלתה הודעות עלומות לקבוצת הדיון, שהיו אמורות לכלול את אותה חידת הגיון. אבל הגימיק לא נערך בצורה ברורה.לא היה ברור מה צריך לחפש, ואיפה. אוהדי הפלויד התפלגו לשתי קבוצות: מיעוט קטן, שהפך את כל הסיפור לתאוריית קונספירציה/אגדה אורבנית, וחיפש ברצינות "רמזים" ל"פתרון", כאשר התאוריות שהעלו נהיו יותר ויותר הזויות ותלושות. חלקם הרחיקו לכת עד כדי הטרדה של סטורם תורגרסון המסכן, בשיחות טלפוניות בשעות הקטנות של הלילה, וחקירת אנשים נוספים (מארק בריקמן, לדוגמא) בחקירות שהאינקוויזיציה לא היתה מתביישת בהן. מהצד השני, הרוב המוחלט של האוהדים חשבו שמדובר במתיחה גרועה במיוחד, וזעמו עד מאוד. כדרכן של תאוריות קונספירציה, במיוחד בעידן האינטרנט, הסיפור הגיע מהר לתקשורת. עתונים רצינים כתבות על אותם אוהדים המחפשים את ה"פתרון", תוך נסיון פיצוח ה"קוד" של שירי הפלויד, בדומה לפיצוח "קוד התנ"ך" או קוד דה-וינצ'י, או מה שתרצו. כאשר העיתונים פנו לגילמור לקבל את תגובתו, הוא הבין את גודל הברוך. הוא כעס מאוד, וככל הנראה הורה ל-EMI לרדת מהסיפור, ומיד. וכך אכן קרה. לדברי ניק מייסון, הגימיק נזנח, עוד באמצע הטור של PULSE.
