"החיים בעולם האחר" סיפור
סיפור אמיתי או פנטזיה דמיונית ? אתם תחליטו.
*******************************************************
~ "החיים בעולם האחר" ~
הייתי בן 74 כאשר טיפת החמצן האחרונה אזלה מריאותי.
האירוע ,התרחש כחודש לאחר שאובחנה אצלי, אי ספיקת דם במוח.
הובהלתי לבי"ח תל השומר,שם נקבע נזק בלתי הפיך למערכות הדם והנשימה.
הועברתי למח' טיפול נמרץ נשימתי, שם גם נקבע לאחר זמן , מותי.
מן הידע שהיה קיים בתודעתי, הייתי אמור להיכנס ברגע זה למצב של חוסר הכרה ,חוסר נשימה, ובקיצור מוות !
ולא כך !!!
אכן, החמצן אינו בנימצא, איני נושם, איני רואה, איני שומע,
אבל , אני ... מרגיש !!!
אני חש בנעשה סביבי לפרטי הפרטים. הרופאים, אינם מרוצים. הם חושבים שהיה ניתן להאריך את חיי. ביחוד ד"ר רון. איש נחמד ורופא מצוין. הרגע הביפר שלו ציפצף הוא נקרא בדחיפות לחדר הטראומה. הוא יתגבר.
לעומתו, משפחתי לקחה את מותי קשה מאד. אישתי לא נטשה את מיטתי לרגע, אפילו עתה היא עדיין כאן , בוכה .
אומרים שהיינו זוג נהדר. 40 שנה ביחד. נו נו...
זזים ! העמיסו אותי על עגלה, ומובילים אל המרתף, לפתולוגית.
טוב שאישתי ביקשה לוותר על הניתוח שלאחר המוות, כך אקבר , לפחות בחתיכה אחת.
כבר 24 שעות במקרר . בהחלט, לא קר !
הנה מוציאים אותי למכונית של החברא קדישה. נוסעים לכוון הרצליה.
גם זו כנראה לבקשת אישתי. היא רוצה לרכז את כל המשפחה בבית קברות אחד ,ליד הבית, שיהיה נוח לבקר. הרכב עוצר. לרדת, תחנה סופית. הרבה קהל. היחידים שמענין אותם
מה קורה - אישתי וילדי. הם ממררים בבכי, כל היתר עסוקים בעצמם.
הטקס הסתיים .אנשים עוזבים לאיטם את המקום.
השאירו אותי בעומק 7 אמות , תחת ערימת עפר טרי, כמה זרי פרחים ושלט פח קטן: פ.נ. וכו'.
חשיכה אופפת את בית הקברות . הירח עלה ומטיל אור אפרורי ,עמום.
רוגע . שקט מוחלט . שלווה .
איני חש ברעב או צמא .לא בחום או קור, אין לא טלפונים ולא דאגות.
כשאני מבקש להתרגע ולהפיק מהמצב החדש, את המירב האפשרי,
חשתי בשינוי מתרחש !
איני לבד !!!
ממש ליד חלקתי, הופיעו בחור ובחורה,צעירים,יפהפיים, לבושים בביגדי תחרה לבנים. הם , משוחחים ביניהם, מבלי לדבר.
המפליא הוא שאני קולט ומבין את שיחתם. זו כנראה איזו סוג של טלפטיה. הם דנים ביניהם כיצד יבצעו בצורה הטובה ביותר את השליחות שהוטלה עליהם להעביר אותי.
לאן ?
אולי אתם יודעים. אני,ודאי שלא. אני מעט נבוך. מי הזוג ? מה קורה ? האם זה המוות ?
עודני הופך בדעתי, וזוג הצעירים מתייצב משני צדדי. הם משדרים גלים, ההופכים לאנרגיה החודרת לתוכי ומציפה אותי בחמימות.
אני חש כאילו הועליתי על מסוק, הנוטש את הקרקע ופונה לכוון הרקיע.
הצעירים, תומכים בי משני צידי, וכך , כשלישית אווזי בר, שלושתינו
דואים בעזרת רוח ערבית נעימה וטובה ונוסקים ,
מעלה מעלה .
גדעון גלינר אי שם בקוסמוס.
סיפור אמיתי או פנטזיה דמיונית ? אתם תחליטו.
*******************************************************
~ "החיים בעולם האחר" ~
הייתי בן 74 כאשר טיפת החמצן האחרונה אזלה מריאותי.
האירוע ,התרחש כחודש לאחר שאובחנה אצלי, אי ספיקת דם במוח.
הובהלתי לבי"ח תל השומר,שם נקבע נזק בלתי הפיך למערכות הדם והנשימה.
הועברתי למח' טיפול נמרץ נשימתי, שם גם נקבע לאחר זמן , מותי.
מן הידע שהיה קיים בתודעתי, הייתי אמור להיכנס ברגע זה למצב של חוסר הכרה ,חוסר נשימה, ובקיצור מוות !
ולא כך !!!
אכן, החמצן אינו בנימצא, איני נושם, איני רואה, איני שומע,
אבל , אני ... מרגיש !!!
אני חש בנעשה סביבי לפרטי הפרטים. הרופאים, אינם מרוצים. הם חושבים שהיה ניתן להאריך את חיי. ביחוד ד"ר רון. איש נחמד ורופא מצוין. הרגע הביפר שלו ציפצף הוא נקרא בדחיפות לחדר הטראומה. הוא יתגבר.
לעומתו, משפחתי לקחה את מותי קשה מאד. אישתי לא נטשה את מיטתי לרגע, אפילו עתה היא עדיין כאן , בוכה .
אומרים שהיינו זוג נהדר. 40 שנה ביחד. נו נו...
זזים ! העמיסו אותי על עגלה, ומובילים אל המרתף, לפתולוגית.
טוב שאישתי ביקשה לוותר על הניתוח שלאחר המוות, כך אקבר , לפחות בחתיכה אחת.
כבר 24 שעות במקרר . בהחלט, לא קר !
הנה מוציאים אותי למכונית של החברא קדישה. נוסעים לכוון הרצליה.
גם זו כנראה לבקשת אישתי. היא רוצה לרכז את כל המשפחה בבית קברות אחד ,ליד הבית, שיהיה נוח לבקר. הרכב עוצר. לרדת, תחנה סופית. הרבה קהל. היחידים שמענין אותם
מה קורה - אישתי וילדי. הם ממררים בבכי, כל היתר עסוקים בעצמם.
הטקס הסתיים .אנשים עוזבים לאיטם את המקום.
השאירו אותי בעומק 7 אמות , תחת ערימת עפר טרי, כמה זרי פרחים ושלט פח קטן: פ.נ. וכו'.
חשיכה אופפת את בית הקברות . הירח עלה ומטיל אור אפרורי ,עמום.
רוגע . שקט מוחלט . שלווה .
איני חש ברעב או צמא .לא בחום או קור, אין לא טלפונים ולא דאגות.
כשאני מבקש להתרגע ולהפיק מהמצב החדש, את המירב האפשרי,
חשתי בשינוי מתרחש !
איני לבד !!!
ממש ליד חלקתי, הופיעו בחור ובחורה,צעירים,יפהפיים, לבושים בביגדי תחרה לבנים. הם , משוחחים ביניהם, מבלי לדבר.
המפליא הוא שאני קולט ומבין את שיחתם. זו כנראה איזו סוג של טלפטיה. הם דנים ביניהם כיצד יבצעו בצורה הטובה ביותר את השליחות שהוטלה עליהם להעביר אותי.
לאן ?
אולי אתם יודעים. אני,ודאי שלא. אני מעט נבוך. מי הזוג ? מה קורה ? האם זה המוות ?
עודני הופך בדעתי, וזוג הצעירים מתייצב משני צדדי. הם משדרים גלים, ההופכים לאנרגיה החודרת לתוכי ומציפה אותי בחמימות.
אני חש כאילו הועליתי על מסוק, הנוטש את הקרקע ופונה לכוון הרקיע.
הצעירים, תומכים בי משני צידי, וכך , כשלישית אווזי בר, שלושתינו
דואים בעזרת רוח ערבית נעימה וטובה ונוסקים ,
מעלה מעלה .
גדעון גלינר אי שם בקוסמוס.
