pretty flower
New member
Remembering Good Friday
שלום לכולם, אתם בטח לא מכירים אותי, אני הילוש הקטנה רק בשם אחר, כדי שלא יהיו יותר מדי פרטים מזהים עלי שאנשים שמכירים אותי אך לא את אמונתי לא יגלו.. רציתי לשתף אתכם בחוויה שהיתה לי היום כשהלכתי לכנסיה. הלכתי אליה ברגל מכיוון שלא היתה לי הסעה, לקח לי בערך שעה וחצי להגיע אליה, וכשהגעתי כפות הרגליים שלי כל כך שרפו שלא יכולתי לעמוד - אכן ויה דולוזה.. לא אכלתי ולא שתיתי כלום מהצהרים, ובמהלך המיסה כמעט והתמוטטתי 3 פעמים. לכנסיה הגיעו המון אנשים, כל כך הרבה שחלק מהם עמדו גם בחוץ. נפגשתי שם עם חבר טוב שידעתי שיבוא ויודע על האמונה שלי. עמדנו כל הזמן ליד אחת הדלתות הצדדיות של הכנסיה כדי שנוכל איכשהו להסתכל פנימה.איכשהו הצלחנו להיכנס קצת אבל בשלב מסויים התחלתי להרגיש שאני נופלת, הוא לקח אותי והושיב אותי מתחת לעץ, וחיכה איתי שאני ארגיש יותר טוב. אחרי 5 דקות הרגשתי קצת יותר טוב אבל נשארנו לעמוד בחוץ. לאט לאט התחלנו שוב לנסות להיכנס, ואני שוב התחלתי להרגיש רע, אז יצאתי וישבתי על הרצפה בחוץ. בחוץ היו כל הילדים, שני בנים קטנים רצו אחד אחרי השני והקיפו אותי במעגלים, זה היה חמוד. אחרי זה ילדה קטנה שכנראה התעייפה מלעמוד התישבה לידי. משום מה הרגשתי חזקה יותר פתאום, ילדים הם כמו כדורי אנרגיה.. נכנסתי שוב לעמוד עם החבר הטוב, עמדנו יחד עד הסוף, ואז עשו את ההקפות עם הארון. הקיפו את חצר הכנסיה פעמיים, בפעם הראשונה הלכנו עם כולם, ובפעם השניה חיכינו קרוב לכנסיה כדי לראות את הכל מהצד. היו שם צופים שתופפו, יחד עם קולות הפעמונים הם יצרו סוג של מארש-אשכבה, משהו חזק ביותר. לי ואני מאמינה שלכל מי שהיה שם היו צמרמורות בכל הגוף, מלשמוע את קולות התופים ופעמוני הכנסיה, ולראות את אנשי הכמורה עם הארון מכוסה בפרחים, והאנשים שזורקים עליו עוד פרחים והולכים אחריו. נכנסנו לתוך הכנסיה, וממש לקראת סיום התפילה הרגשתי מסוחררת והייתי חייבת לשבת שוב, ואפילו שהכנסיה היתה צפופה ביותר אישה אחת נחמדה פינתה לי מקום כדי לשבת ושאלה את חברי הטוב מה קרה לי והאם אני בסדר. אחרי התפילה האנשים החלו לגשת לארון, לקחת פרחים וללכת. אני הגעתי בסוף, לאחר שכמעט כל הפרחים נלקחו, חוץ מאחד קטן ומוסתר, שלקחתי אותו אני. יצאנו מהכנסיה, ופגשנו את אמו של החבר הטוב, שהיתה מופתעת לראות אותי שם, הרי הוא לא סיפר לה שאני באה, והיא (כמו כמעט כל האנשים שמכירים אותי) בכלל גם לא יודעת שלמרות שנולדתי למשפחה יהודיה שומרת מסורת, מצאתי את הדרך הנכונה בשבילי באמצעות ישוע המשיח. ישוע, מלשון ישועה, ישועה שלא נותנת לאנשים המאמינים ליפול. 3 פעמים יכולתי לקום וללכת, אבל 3 פעמים לא עשיתי זאת. הלכתי ברגל למרות שרגלי שרפו ולא הפסקתי רק בשביל לשמוע את התפילה ודרכה להתפלל גם אני. אומרים שצום הארבעים הוא תקופה של התחזקות האמונה, ככל שיותר קרובים לפסחא האמונה גדלה. אני חושבת שזה נכון. אני מאחלת לכולם פה בפורום חג שמח, שהאמונה תדבוק בכם ואתם בה, ושיבוא שלום על כולם במהרה.
שלום לכולם, אתם בטח לא מכירים אותי, אני הילוש הקטנה רק בשם אחר, כדי שלא יהיו יותר מדי פרטים מזהים עלי שאנשים שמכירים אותי אך לא את אמונתי לא יגלו.. רציתי לשתף אתכם בחוויה שהיתה לי היום כשהלכתי לכנסיה. הלכתי אליה ברגל מכיוון שלא היתה לי הסעה, לקח לי בערך שעה וחצי להגיע אליה, וכשהגעתי כפות הרגליים שלי כל כך שרפו שלא יכולתי לעמוד - אכן ויה דולוזה.. לא אכלתי ולא שתיתי כלום מהצהרים, ובמהלך המיסה כמעט והתמוטטתי 3 פעמים. לכנסיה הגיעו המון אנשים, כל כך הרבה שחלק מהם עמדו גם בחוץ. נפגשתי שם עם חבר טוב שידעתי שיבוא ויודע על האמונה שלי. עמדנו כל הזמן ליד אחת הדלתות הצדדיות של הכנסיה כדי שנוכל איכשהו להסתכל פנימה.איכשהו הצלחנו להיכנס קצת אבל בשלב מסויים התחלתי להרגיש שאני נופלת, הוא לקח אותי והושיב אותי מתחת לעץ, וחיכה איתי שאני ארגיש יותר טוב. אחרי 5 דקות הרגשתי קצת יותר טוב אבל נשארנו לעמוד בחוץ. לאט לאט התחלנו שוב לנסות להיכנס, ואני שוב התחלתי להרגיש רע, אז יצאתי וישבתי על הרצפה בחוץ. בחוץ היו כל הילדים, שני בנים קטנים רצו אחד אחרי השני והקיפו אותי במעגלים, זה היה חמוד. אחרי זה ילדה קטנה שכנראה התעייפה מלעמוד התישבה לידי. משום מה הרגשתי חזקה יותר פתאום, ילדים הם כמו כדורי אנרגיה.. נכנסתי שוב לעמוד עם החבר הטוב, עמדנו יחד עד הסוף, ואז עשו את ההקפות עם הארון. הקיפו את חצר הכנסיה פעמיים, בפעם הראשונה הלכנו עם כולם, ובפעם השניה חיכינו קרוב לכנסיה כדי לראות את הכל מהצד. היו שם צופים שתופפו, יחד עם קולות הפעמונים הם יצרו סוג של מארש-אשכבה, משהו חזק ביותר. לי ואני מאמינה שלכל מי שהיה שם היו צמרמורות בכל הגוף, מלשמוע את קולות התופים ופעמוני הכנסיה, ולראות את אנשי הכמורה עם הארון מכוסה בפרחים, והאנשים שזורקים עליו עוד פרחים והולכים אחריו. נכנסנו לתוך הכנסיה, וממש לקראת סיום התפילה הרגשתי מסוחררת והייתי חייבת לשבת שוב, ואפילו שהכנסיה היתה צפופה ביותר אישה אחת נחמדה פינתה לי מקום כדי לשבת ושאלה את חברי הטוב מה קרה לי והאם אני בסדר. אחרי התפילה האנשים החלו לגשת לארון, לקחת פרחים וללכת. אני הגעתי בסוף, לאחר שכמעט כל הפרחים נלקחו, חוץ מאחד קטן ומוסתר, שלקחתי אותו אני. יצאנו מהכנסיה, ופגשנו את אמו של החבר הטוב, שהיתה מופתעת לראות אותי שם, הרי הוא לא סיפר לה שאני באה, והיא (כמו כמעט כל האנשים שמכירים אותי) בכלל גם לא יודעת שלמרות שנולדתי למשפחה יהודיה שומרת מסורת, מצאתי את הדרך הנכונה בשבילי באמצעות ישוע המשיח. ישוע, מלשון ישועה, ישועה שלא נותנת לאנשים המאמינים ליפול. 3 פעמים יכולתי לקום וללכת, אבל 3 פעמים לא עשיתי זאת. הלכתי ברגל למרות שרגלי שרפו ולא הפסקתי רק בשביל לשמוע את התפילה ודרכה להתפלל גם אני. אומרים שצום הארבעים הוא תקופה של התחזקות האמונה, ככל שיותר קרובים לפסחא האמונה גדלה. אני חושבת שזה נכון. אני מאחלת לכולם פה בפורום חג שמח, שהאמונה תדבוק בכם ואתם בה, ושיבוא שלום על כולם במהרה.
