....
האכזבה בלגלות דברים שהם כמו שהם, בלי כלום מעבר. לפעמים העיניים נפקחות למציאות כמו שהיא, בלי הציורים שאנחנו מוסיפים בצד או הצבע שאנחנו בוחרים לצבוע, וזה מכאיב לראות אותה ככה, כשהזרקור לא עלינו יותר, הוא על מישהו אחר ואנחנו נשארים עם המצמוצים והעיניים הכואבות. את ידעת ולא רצית, ולא תמיד זה מספיק, לדעת ולא לרצות, וזה כואב אפילו יותר, כי ידעת, ולא רצית, אבל מה יכול לעשות? ההרגשה הזאת, של חוסר אונים, יכולה לשרוף יותר מהפחד שזה יקרה. שלום חנוך כתב ש"שירים לא יגידו כלום", ודווקא בשורה הזאת אני הכי נשברת, כי שומעים את הכאב בזה שהשירים לא יכולים להשתוות או להסביר מה הוא מרגיש, אבל הוא לא יכול להתנתק מהם כי הם מה שנשאר לו, כי זה מה שהוא, מי שהוא. והוא יושב שם, וכותב כמה שהוא אוהב. וזה נשמע שזה מכרסם בך, הכאב הזה, האכזבה הזאת, חוסר האונים. שאת לא יודעת להרחיק את זה ממך, שהדבר היחיד שאת יכולה לעשות זה לא לייחס משמעות נוספת לכל מה שהיה פעם עמוק יותר, להשאיר את זה ב-surface כי אין לך כוח להכיל. ואולי את באמת לא צריכה כרגע, מספיק לך הכאב שלך מהגילוי, ממה שהכה בך ככה. ואולי זה יחזור ויחלחל בך שוב, לאט, בקצב שלך. קחי את הזמן שלך.
