למיכל
גם לך יש לילה "לבן"? באותו "מילון קלישאות ששלחת לי, מספר חגי על הריק הגדול בחייו לאחר מותו של אחיו. והוא נגרם לא מצער על האובדן, הגעגועים אלא על הפספוס את אחיו, על כך שאין זכרונות בדיוק כשהתהפכתי במיטתי לפני שהבנתי שבזמן הקרוב לא ארדם, חשבתי שבעוד זמן לא מאוד ארוך, אני אהיה "בלי" בדיוק כמו הזמן שהכרתי אותו. אני לא יודעת היום מה יותר קשה לי, ההתמודדות עם מה שהיה, או המאבק על מה שיהיה ברגעים אני חושבת שהכעס והכאב והאשמה והתיסכול על המעשה שלו עבר, וההשלמה היא חלק ממני. ופתאום אני רואה בטלוויזיה את ה"סופראנוס" וטוני סופראנו (הרוצח שלמדתי לחבב) מתחבק עם שתי אחיותיו, ואני מרגישה את המכה בבטן ונזכרת שזה לא טבעי שאנחנו שני אחים, למרות שהתרגלתי, ושהינו שלושה.. ולמדתי לקבל ולהשלים את הצורה החדשה-כבר ישנה, של משפחתי ה"ביחד-לא ביחד" שלנו וברגעים אני שוב מרגישה את אותה צעקה אני חושבת שלהתעסק במה שיהיה זה טוב, זה תקווה אבל גם פה החרדות גדולות מה בתי חווה ממני? איך להסביר יום אחד, האם זה יכול לקרות גם לה? אני מתלבטת כל הזמן, אני חושבת שמי שכמונו חווה את האבל, השכול יודע שזה חלק מההוויה שלנו, ממה שאנחנו אבל איך לחיות את ההוויה הזו? משהו נמשך לפורום הזה, ולפורום משפחות של מתאבדים, אבל מבקש באותה מידה לברוח, להשאב בחזרה ל"חיים" לאלה שחיהם אינם רדופים כל כך (למרות שעם הזמן אני לומדת שכמעט ואין כאלה- או שאני מתחברת בטיבעיות עם אלו שאלו הם חייהם) האם להשאב לחיי הפורום: העיסוק המתמיד זה מרגיע וממכר, אבל גם גורם לי למתח והתעסקות מחודשת כשהכל נרגע אני לא חושבת שיש בידי מישהו את התשובה SAD, אבל לא תמיד..
