חווית השמיעה הראשונה
לצערי, את הפעם הראשונה שהתוודעתי לפינק פלויד בכלל לא אוכל לשחזר, כיוון שזה היה לפני אי אלו שנים (סוף השמונים? תחילת התשעים?). ולכן גם את עוצמת החוויה יהיה קשה לשחזר. אבל, וזה הכי חשוב, אחרי ששמעתי את PIPER ואת SECRETS לא השתנתה אצלי הדעה שפינק פלויד היא עדיין הלהקה האהובה עלי... מה שבעיקר קרה היה שנפתחתי לעוד סגנון. השמיעה הראשונה של PIPER לא נתנה לי תחושה של משהו מיוחד, אבל זה דווקא עודד אותי. עדיף להיכנס לזה לאט, כיוון ש"מה שעולה מהר- גם יורד מהר". אחר כך נשאבתי לתוך הילדותיות הזו של סיד, ואל הרצון הכל כך בולט של כל החבורה הצעירה ההיא ליצור מוסיקה, ליצור משהו חדש, לייצר "משהו משלהם". ברור לחלוטין שהם שמעו הרבה ביטלס בתקופה ההיא (מי לא?) וברור לחלוטין שסיד בארט הוא לא רוג'ר ווטרס. כל כך מעניין לדעת לאן פינק פלויד הייתה מתפתחת עם בארט, אבל את זה לא נדע... בכל מקרה- זה עדיין היה "פינק פלויד", זה לא שזה נשמע לי משהו אחר לגמרי, זה עדיין היה במסגרת של פינק פלויד. זה היה כל כך מצחיק לשמוע אותם בגיל ההוא, ולראות את התמונות בחוברת הדיסק. רק זה היה שווה... אז מה קרה בעצם בחודש פלוס האחרון? בערך שבועיים לפני הלייב 8 חזרתי לשמוע יותר באינטנסיביות את הפלויד האהובים עלי (בעיקר THE WALL ו-ANIMALS), ואז, אחרי המופע החלטתי להשלים את החוסרים שלי, עם שני הראשונים. הסקרנות לא נגמרה בזה, ועכשיו אני הבעלים הגאה של THE MADCAP... בכל זאת, אם רוצים להבין את התקופה ואת הנפשות הפועלות אז עד הסוף... אגב, ב-MADCAP שמעתי את שיר מספר 5, DARK GLOVE והוא נשמע לי מוכר. אימצתי את המחשבה שעה, ואז פישפשתי באוסף המוסיקה שלי, עד שמצאתי סינגל ישן של REM שבו ישנה גירסה שלהם לשיר הזה. זה קטע מדהים, וזה ממש מצמרר לשמוע את בארט שר אותו. מעגלים נסגרים לבסוף... בקיצור- אני מזמזמם לעצמי את BIKE כבר חמישה ימים לפחות (ווטרס היה כותב דבר כזה? בארט המפונק והמסומם...), וקורא הרבה מלל על הפלויד של אמצע וסוף שנות השישים. אפילו התחברתי לאיזה פורום בריטי של רוג'ר ווטרס באינטרנט, ומאז הפיגועים בלונדון אני שותף שם לכל מיני דיונים חשובים על עתיד האנושות ומה לדעתנו חושב רוג'ר על כל מה שקורה. אז בשורה התחתונה- האפקט של הפעם הראשונה בה שמעתי את הפלויידים הראשונים הוא שאני רק אוהב אותם יותר. הם (אפילו) יותר מגוונים בעיני, ויש לי עוד פלויידים חדשים ללטף בהם את אוזניי (למרות שאנימלס והחומה עדיין יישארו, לדעתי, האלבומים האהובים עלי ביותר). לו רק יכולתי לגלות עוד פלויידים שאני לא מכיר...
