Simple heuristics that make us smart
לקבל החלטות. בניגוד לספרי האבולוציה והפסיכולוגיה האבולוציונית, אני חושב (ואולי אני טועה...) שרובכם לא קראתם את הספר, ולכן אני אכתוב כאן מדי פעם על הדברים המעניינים שקראתי שם. בעבר, ההנחה המקובלת בקרב פסיכולוגים וכלכלנים, דיברה על האדם הרציונלי. המודלים שנלמדים עד היום בקורסי המבוא לכלכלה מדברים על אנשים בעלי מידע בלתי מוגבל, זמן בלתי מוגבל לקבל החלטות, ומוח שמבצע אופטימיזציה תחת אילוצים של האפשרויות העומדות לפניו. בסופו של דבר החוקרים ידעו שאנשים אינם בדיוק כאלה, אבל על מנת לפשט את המודלים זאת הייתה ההנחה. דניאל כהנמן (ישראלי זוכה פרס נובל לכלכלה) ועמוס טרבסקי (שזכה יחד איתו אבל אני לא בטוח שהוא ישראלי לכן זה לא נחשב...), הראו בשנות השמונים והתשעים איך אנשים נכשלים במבחנים שונים הקשורים לביצוע עסקאות כלכליות, לסטטיסטיקה, להערכות שלהם לגבי עצמם, ועוד. הם לא ממש דיברו על המוח החושב, וגם לא על אבולוציה, והתמקדו בעיקר בטעויות עצמן, ובסיווגן. לדוגמא – אדם שבבעלותו בקבוק יין ישן מסרב למכור אותו תמורת 500 ₪ לסוחר המעוניין ביין. מצד שני, אם יישבר הבקבוק, האדם הזה לא יהיה מוכן לשלם תמורתו אפילו 300 ₪. הם פיתחו תורת ערך שמתארת את פונקציות התועלת של האנשים ולמה הם מחליטים את ההחלטות האלו, אבל הסתפקו בסופו של דבר בלתאר את המצב הקיים ולא שאלו "למה?" ברמה הבסיסית יותר, ברמה האבולוציונית. הספר Simple heuristics that make us smart מסתכל על הדברים מנקודת מבט אחרת. הספר מתאר מאמץ של קבוצה גדולה של חוקרים – בינם אנשי מחשבים, אינטיליגנציה מלאכותית, כלכלנים, ביולוגים, פסיכולוגים, מתמטיקאים, ועוד – שמנסים למפות את דרך החשיבה המובילה לתוצאות שדניאל כהנמן ראה. הם מתארים את המוח כמן ארגז כלים, שפותחו בתהליך אבולוציוני של התאמה לסביבה, ומראים איך הכלים האלה מפיקים לעיתים תוצאות טובות הרבה יותר מאשר שיטות סטטיסטיות מתקדמות, כשמדובר בנתונים מהעולם האמיתי ולא תוצאות מעבדה. הכלים הללו הם היוריסטיקות די פשוטות, כמעט מטופשות, והסיבה שהן מצליחות יותר מאשר שיטות סטטיסטיות נעוצה בין השאר ברובסטיות שלהן, ובמה שנקרא over-fitting (מודל סטטיסטי המתאים לנתונים שעל פיהם הוא נבנה, אך לא לנתונים חדשים ושונים).
לקבל החלטות. בניגוד לספרי האבולוציה והפסיכולוגיה האבולוציונית, אני חושב (ואולי אני טועה...) שרובכם לא קראתם את הספר, ולכן אני אכתוב כאן מדי פעם על הדברים המעניינים שקראתי שם. בעבר, ההנחה המקובלת בקרב פסיכולוגים וכלכלנים, דיברה על האדם הרציונלי. המודלים שנלמדים עד היום בקורסי המבוא לכלכלה מדברים על אנשים בעלי מידע בלתי מוגבל, זמן בלתי מוגבל לקבל החלטות, ומוח שמבצע אופטימיזציה תחת אילוצים של האפשרויות העומדות לפניו. בסופו של דבר החוקרים ידעו שאנשים אינם בדיוק כאלה, אבל על מנת לפשט את המודלים זאת הייתה ההנחה. דניאל כהנמן (ישראלי זוכה פרס נובל לכלכלה) ועמוס טרבסקי (שזכה יחד איתו אבל אני לא בטוח שהוא ישראלי לכן זה לא נחשב...), הראו בשנות השמונים והתשעים איך אנשים נכשלים במבחנים שונים הקשורים לביצוע עסקאות כלכליות, לסטטיסטיקה, להערכות שלהם לגבי עצמם, ועוד. הם לא ממש דיברו על המוח החושב, וגם לא על אבולוציה, והתמקדו בעיקר בטעויות עצמן, ובסיווגן. לדוגמא – אדם שבבעלותו בקבוק יין ישן מסרב למכור אותו תמורת 500 ₪ לסוחר המעוניין ביין. מצד שני, אם יישבר הבקבוק, האדם הזה לא יהיה מוכן לשלם תמורתו אפילו 300 ₪. הם פיתחו תורת ערך שמתארת את פונקציות התועלת של האנשים ולמה הם מחליטים את ההחלטות האלו, אבל הסתפקו בסופו של דבר בלתאר את המצב הקיים ולא שאלו "למה?" ברמה הבסיסית יותר, ברמה האבולוציונית. הספר Simple heuristics that make us smart מסתכל על הדברים מנקודת מבט אחרת. הספר מתאר מאמץ של קבוצה גדולה של חוקרים – בינם אנשי מחשבים, אינטיליגנציה מלאכותית, כלכלנים, ביולוגים, פסיכולוגים, מתמטיקאים, ועוד – שמנסים למפות את דרך החשיבה המובילה לתוצאות שדניאל כהנמן ראה. הם מתארים את המוח כמן ארגז כלים, שפותחו בתהליך אבולוציוני של התאמה לסביבה, ומראים איך הכלים האלה מפיקים לעיתים תוצאות טובות הרבה יותר מאשר שיטות סטטיסטיות מתקדמות, כשמדובר בנתונים מהעולם האמיתי ולא תוצאות מעבדה. הכלים הללו הם היוריסטיקות די פשוטות, כמעט מטופשות, והסיבה שהן מצליחות יותר מאשר שיטות סטטיסטיות נעוצה בין השאר ברובסטיות שלהן, ובמה שנקרא over-fitting (מודל סטטיסטי המתאים לנתונים שעל פיהם הוא נבנה, אך לא לנתונים חדשים ושונים).