Stay.
הוא היה גאה בזה. אני פחות. מנופח. כמה שיותר. יותר גבוה, יותר מהר, יותר עמוק יותר חזק!. זה לא יותר עמוק [החיוך שלו היה הורס אותי], למה את תמיד חושבת בקונוטציות כאלו? [הנה אנחנו מתחילים שוב] כן, זו הייתה רוטינה. כל פעם שהוא היה רוצה משהו בכיוון המיטה הוא היה מוצא מילה שיכולה להתפרש בקונוטציות של ערוצים חסומים לילדים בשעות מסויימות ואז הייתה מתחילה השירה של 'אבל לא אני חשבתי בדרך הזו, אתה זה שאמרת את המילה!, לא, זו את!' והלאה והלאה והלאה. ולמה שירה? כי במיטה אנחנו קונצרט בסראונד. ואני? אל תראו אותי ככה, אני אומנם מזדיינת טוב אבל זה לא כל מה שאני עושה. שרית אומרת שאני לא צריכה להתנצל על זה. היכולות שלך עוד יביאו אותך רחוק. אבל שרית במוסד ואני פה. כן, Boo Hoo, גדלתי במוסד, נזרקתי ממקום למקום, יש לי צלקות ומחסומים וחומות ולה לה לה, ממש סיפור מרגש. קורע לב. כאילו שאין מיליון ילדים כאלו בארץ הזו. בעולם הזה. אותי פשוט אסף מישהו. מנופח. הוא רוצה להיות מר עולם. וזה קצת מצחיק אותי לחשוב שמישהו ירצה להיות מר בעולם כזה מסריח, אבל זה מה שהוא רוצה. עשיתי לו מבחנים, אני לא הולכת עם כל מי שבא. אל תראו אותי ככה, כבר אמרתי לכם, מזדיינת מזדיינת אבל יודעת לזיין את הצורה. אז שאלתי אותו מה יקרה אם אני אצטרך מישהו שיציל אותי. מישהו להשען עליו. מישהו שלא ילך, לא משנה מה אני אעשה או מה אני אגיד. חום עמוק כזה, כמו הערבוב של השוקולד בקופסא של השחר, היישיר מבט אליי ואמר 'אין לי בעיה עם זה'. זה רק חידד אותי יותר. מה זאת אומרת אין לך בעיה? זה שיטחי מדיי, קטן מדיי, אפסי מדיי. אתה יכול ללכת. אבל הוא נשאר, כן כמו באגדות, כמו בהקאה שעוד שניה תבוא ממני מהקיטש הדביק הזה. הוא נשאר שם. אני לא עובדת. אני גונבת. זה לא מוצא חן בעיניו, אל תראו אותו ככה. זה שהוא אסף אותי לא אומר שהוא מקבל את כל התחלואים שנדבקו אליי במשך שנות הישרדותי בעולם הזה, השרדות השרדות אבל בשביל לחיות צריך לעבוד, הוא אומר. ואני?צריכה להתאפק ממש חזק בשביל לעמוד על שלי ולא למות במקום מהאהבה שלו. כן, אהבה. זו מילה גדולה. מנוכרת וזרה ורחוקה מדיי בשבילי. אני משתדלת לא לדבר עליה הרבה, למרות שהוא משתמש בה כמה שיותר. אני לא ילדת מוסדות כמו שרואים בסרטים של הולמרק שאם יגידו לה חמישים מיליון פעם ביום שאוהבים אותה היא תהפוך לנסיכה, אני אומרת לו. נסיכה את כבר, הוא אומר בשקט, אני פשוט רוצה שתזכרי את זה כל יום מחדש. והימים? קשים לי. הלילות שלי מסוייטים, מקלט הזרועות שלו לא מצליח להבריח את החושך של המפלצות שלי אפילו ש - מילה שלי - בולדוזר לא יכול לפרוץ את השרירים האלו. אני אומרת לכם, מנופח. הפעמים היחידות שאני מוצאת נחמה זה בשקע שלו. זה שנמצא בין הכתף לתחילת הצוואר. אני מתכרבלת שם, כמה עגול שאני יכולה, והוא מניח את הראש קרוב מה שיוצר קו אווירי ישיר לשפתיים שלו ללחוש מילים, שילטפו ויערסלו וישמרו. שרית לא מאמינה. שרית, בכללי, היא לא בנאדם מאמין. מה את צריכה אותו, אני שומעת כל בועה מתפצפצת לי באוזן מהמסטיק שלה, מנופח כזה ואפילו לא גורם לך לישון טוב בלילה. אבל הוא שם, הוא לא הולך, אני אומרת לה, לא משנה מה אני עושה ומה אני אומרת. עזבי אותך נשמה שלי, קחי בזוקה, זה יעשה לך יותר מתוק ממה שהבבון הזה אי פעם יוכל. אנחנו נפרדות מהר מהרגיל כי הביאו שומרת חדשה. אחת כזו שרק סיימה לימודי פסיכולוגיה. נו אתם מכירים את אלו, חושבים שהם יצילו את העולם. כבר שמונה בערב ושרית מציעה לה מוחטה בטעם בזוקה במקום המסטיק שהיא ביקשה. אני שולחת לה נשיקה באוויר ושומעת את הצרחה שלה מלווה אותי 'תזכרי שאמרתי שאני לא מאמינה'. ~*~*~*~*~ שנתיים אחרי *~*~*~*~*~ היא עדיין עובדת פה. ואללה, לא הייתי מאמינה. היא כבר לא חושבת שהיא תוכל לשנות את העולם, אולי רק את הפרטי שלה. בכל זאת, המשכורת פה טובה. לא לא, אני יודעת מה אתם חושבים. אל תגידו ש-שרית צדקה, חזרתי למוסד ואי אפשר להאמין. בלה בלה בלה. אז כן, אני פה בחזרה. נו, מה חדש?, הסיפור סינדרלה שלי התנפץ לכם מול העיניים? האמנתם שלעולם יש פינות טובות ואם אנשים אוספים אתכם ולא הולכים אז בסופו של דבר אתם יכולים להיות נסיכים?. גם אני. בסופו של דבר גם אני האמנתי. והאמונה הזו, שהייתה שזורה בשקעים שלו ובנשימות שלו, לקחה אותי ללמוד עבודה סוציאלית, הייתם מאמינים? ולא רק ללמוד, אפילו להגיע לשנה לפני האחרונה, בהצטיינות. נסיכה או לא נסיכה? ולעבוד. ממש עבודת שיקום מאסיבית מהמנופח שהציל אותי. ולהתקדם, ולנשום, ולפקוח את העיניים בבוקר. אבל הדובדבן שבקצפת? הצלחתי לישון. בלילות. אז מה אני עושה במוסד אתם שואלים? המנופח הלך. נעלם. התנדף. לא, לא ממני. מהחיים בכלל. בנתיחה לאחר המוות התגלתה כמות סטרואידים מאסיבית. והלך. ואתם יודעים מה הכי מצחיק בסיפור?, הם לא היו שלו. הוא לא לקח אותם. הכניסו לו אותם. באוכל, בשתייה, בכל חור ומקום שהיו יכולים למצוא דרך אל השפתיים שלו, אל הנשימות שהנשימו אותי. ובסופו של דבר, גוועו. מתחרים, שרצו את התואר הנכסף. הכניסו לכל מקום. אה ואני?, פשוט לקחתי סכין ותקעתי בדיוק בעוקר הראשי. לא שלי, שלהם. עד שגם הם הלכו. משם ההליכה שלי למוסד הייתה קצרה ביותר. איזה מצחיק זה הא?, הוא רצה להיות מר עולם. ואני תמיד אמרתי לו, מי רוצה להיות מר של עולם כ"כ מסריח.
הוא היה גאה בזה. אני פחות. מנופח. כמה שיותר. יותר גבוה, יותר מהר, יותר עמוק יותר חזק!. זה לא יותר עמוק [החיוך שלו היה הורס אותי], למה את תמיד חושבת בקונוטציות כאלו? [הנה אנחנו מתחילים שוב] כן, זו הייתה רוטינה. כל פעם שהוא היה רוצה משהו בכיוון המיטה הוא היה מוצא מילה שיכולה להתפרש בקונוטציות של ערוצים חסומים לילדים בשעות מסויימות ואז הייתה מתחילה השירה של 'אבל לא אני חשבתי בדרך הזו, אתה זה שאמרת את המילה!, לא, זו את!' והלאה והלאה והלאה. ולמה שירה? כי במיטה אנחנו קונצרט בסראונד. ואני? אל תראו אותי ככה, אני אומנם מזדיינת טוב אבל זה לא כל מה שאני עושה. שרית אומרת שאני לא צריכה להתנצל על זה. היכולות שלך עוד יביאו אותך רחוק. אבל שרית במוסד ואני פה. כן, Boo Hoo, גדלתי במוסד, נזרקתי ממקום למקום, יש לי צלקות ומחסומים וחומות ולה לה לה, ממש סיפור מרגש. קורע לב. כאילו שאין מיליון ילדים כאלו בארץ הזו. בעולם הזה. אותי פשוט אסף מישהו. מנופח. הוא רוצה להיות מר עולם. וזה קצת מצחיק אותי לחשוב שמישהו ירצה להיות מר בעולם כזה מסריח, אבל זה מה שהוא רוצה. עשיתי לו מבחנים, אני לא הולכת עם כל מי שבא. אל תראו אותי ככה, כבר אמרתי לכם, מזדיינת מזדיינת אבל יודעת לזיין את הצורה. אז שאלתי אותו מה יקרה אם אני אצטרך מישהו שיציל אותי. מישהו להשען עליו. מישהו שלא ילך, לא משנה מה אני אעשה או מה אני אגיד. חום עמוק כזה, כמו הערבוב של השוקולד בקופסא של השחר, היישיר מבט אליי ואמר 'אין לי בעיה עם זה'. זה רק חידד אותי יותר. מה זאת אומרת אין לך בעיה? זה שיטחי מדיי, קטן מדיי, אפסי מדיי. אתה יכול ללכת. אבל הוא נשאר, כן כמו באגדות, כמו בהקאה שעוד שניה תבוא ממני מהקיטש הדביק הזה. הוא נשאר שם. אני לא עובדת. אני גונבת. זה לא מוצא חן בעיניו, אל תראו אותו ככה. זה שהוא אסף אותי לא אומר שהוא מקבל את כל התחלואים שנדבקו אליי במשך שנות הישרדותי בעולם הזה, השרדות השרדות אבל בשביל לחיות צריך לעבוד, הוא אומר. ואני?צריכה להתאפק ממש חזק בשביל לעמוד על שלי ולא למות במקום מהאהבה שלו. כן, אהבה. זו מילה גדולה. מנוכרת וזרה ורחוקה מדיי בשבילי. אני משתדלת לא לדבר עליה הרבה, למרות שהוא משתמש בה כמה שיותר. אני לא ילדת מוסדות כמו שרואים בסרטים של הולמרק שאם יגידו לה חמישים מיליון פעם ביום שאוהבים אותה היא תהפוך לנסיכה, אני אומרת לו. נסיכה את כבר, הוא אומר בשקט, אני פשוט רוצה שתזכרי את זה כל יום מחדש. והימים? קשים לי. הלילות שלי מסוייטים, מקלט הזרועות שלו לא מצליח להבריח את החושך של המפלצות שלי אפילו ש - מילה שלי - בולדוזר לא יכול לפרוץ את השרירים האלו. אני אומרת לכם, מנופח. הפעמים היחידות שאני מוצאת נחמה זה בשקע שלו. זה שנמצא בין הכתף לתחילת הצוואר. אני מתכרבלת שם, כמה עגול שאני יכולה, והוא מניח את הראש קרוב מה שיוצר קו אווירי ישיר לשפתיים שלו ללחוש מילים, שילטפו ויערסלו וישמרו. שרית לא מאמינה. שרית, בכללי, היא לא בנאדם מאמין. מה את צריכה אותו, אני שומעת כל בועה מתפצפצת לי באוזן מהמסטיק שלה, מנופח כזה ואפילו לא גורם לך לישון טוב בלילה. אבל הוא שם, הוא לא הולך, אני אומרת לה, לא משנה מה אני עושה ומה אני אומרת. עזבי אותך נשמה שלי, קחי בזוקה, זה יעשה לך יותר מתוק ממה שהבבון הזה אי פעם יוכל. אנחנו נפרדות מהר מהרגיל כי הביאו שומרת חדשה. אחת כזו שרק סיימה לימודי פסיכולוגיה. נו אתם מכירים את אלו, חושבים שהם יצילו את העולם. כבר שמונה בערב ושרית מציעה לה מוחטה בטעם בזוקה במקום המסטיק שהיא ביקשה. אני שולחת לה נשיקה באוויר ושומעת את הצרחה שלה מלווה אותי 'תזכרי שאמרתי שאני לא מאמינה'. ~*~*~*~*~ שנתיים אחרי *~*~*~*~*~ היא עדיין עובדת פה. ואללה, לא הייתי מאמינה. היא כבר לא חושבת שהיא תוכל לשנות את העולם, אולי רק את הפרטי שלה. בכל זאת, המשכורת פה טובה. לא לא, אני יודעת מה אתם חושבים. אל תגידו ש-שרית צדקה, חזרתי למוסד ואי אפשר להאמין. בלה בלה בלה. אז כן, אני פה בחזרה. נו, מה חדש?, הסיפור סינדרלה שלי התנפץ לכם מול העיניים? האמנתם שלעולם יש פינות טובות ואם אנשים אוספים אתכם ולא הולכים אז בסופו של דבר אתם יכולים להיות נסיכים?. גם אני. בסופו של דבר גם אני האמנתי. והאמונה הזו, שהייתה שזורה בשקעים שלו ובנשימות שלו, לקחה אותי ללמוד עבודה סוציאלית, הייתם מאמינים? ולא רק ללמוד, אפילו להגיע לשנה לפני האחרונה, בהצטיינות. נסיכה או לא נסיכה? ולעבוד. ממש עבודת שיקום מאסיבית מהמנופח שהציל אותי. ולהתקדם, ולנשום, ולפקוח את העיניים בבוקר. אבל הדובדבן שבקצפת? הצלחתי לישון. בלילות. אז מה אני עושה במוסד אתם שואלים? המנופח הלך. נעלם. התנדף. לא, לא ממני. מהחיים בכלל. בנתיחה לאחר המוות התגלתה כמות סטרואידים מאסיבית. והלך. ואתם יודעים מה הכי מצחיק בסיפור?, הם לא היו שלו. הוא לא לקח אותם. הכניסו לו אותם. באוכל, בשתייה, בכל חור ומקום שהיו יכולים למצוא דרך אל השפתיים שלו, אל הנשימות שהנשימו אותי. ובסופו של דבר, גוועו. מתחרים, שרצו את התואר הנכסף. הכניסו לכל מקום. אה ואני?, פשוט לקחתי סכין ותקעתי בדיוק בעוקר הראשי. לא שלי, שלהם. עד שגם הם הלכו. משם ההליכה שלי למוסד הייתה קצרה ביותר. איזה מצחיק זה הא?, הוא רצה להיות מר עולם. ואני תמיד אמרתי לו, מי רוצה להיות מר של עולם כ"כ מסריח.
