story of my life
טוב אז נתחיל מזה שבחיים לא עשיתי את זה(לא פתחתי את זה בעיני אף אחד).
אני מיטל בת 22 ובצבא הובחנתי כסובלת מדיסטמיה, שכללה גם בעיות הירדמות קשות, פשוט היה לוקח לי שעות להירדם.
בהתחלה די הזנחתי את העניין אבל בשנתי השנייה בצבא החלטתי לפנות לפסיכיאטר ולבקש טיפול תרופתי.
בהתחלה קיבלתי רסיטל, זה היה כדור"מעורר", אני חיפשתי כדור "מרדים" ובבעיות שינה זה לא טיפל, אז החליפו לי את זה למירו. עכשיו אני כבר שנתיים לוקחת מירו, מיותר לציין שהביאו לי במקביל למירו עוד כדור"מעורר" שאני אמורה לנטול בבוקר ואז בלילה את המירו. מעולם לא לקחתי אותו. ובפעם הראשונה בחיים הרגשתי מה זה לישון, היום אני מסוגלת לישון מעל 18 שעות מה שפעם לא הייתי מסוגלת לעשות, הייתי ישנה בסביבות ה5 שעות.
הבעיה היא שיצאתי לאזרחות ופשוט פניתי לרופא משפחה שישר נתן לי מרשם, בלי בדיקות בלי כלום, אפילו בלי להפנות אותי לפסיכיאטר, ואם הייתי סתם נרקומן תרופות? השאלה היא אם מפגש עם פסיכיאטר בחות נרשם בתיק הרפואי? אם כל רופא שיפתח לי את התיק יראה את זה?
האמת היא שאני לא מרגישה שמחה יותר מאז שהתחלתי לקחת את המירו, אני די נהייתי סוג של רובוט, אני לא מרגישה כעס, שמחה או מאוהבת, גם דחף מיני אין לי, אבל אולי זה מהדיסטמיה. האם אני צריכה להחליף תרופה?
בדבר היחידי שזה באמת הועיל מלבד השינה, היתה לי נטייה לחתוך את עצמי בכל פעם שהרגשתי שהעולם מתמוטט סביבי. זה התחיל עוד בתיכון. היום אני יותר לא מרגישה צורך לעשות את זה.
חוץ מזה שבכל פעם שאני הולכת לבית מרקחת לקחת את המירו, הרוקחים תמיד זורקים הערה מיותרת "תרגישי טוב". כאילו פאק, באמת?
היום סיפרתי הכל לסבתא שלי, את האמת שתמיד הסתרתי את זה, אבל היום שאלתי אותה פעם ראשונה:"סבתא איך זה שכל השנים האלה פשוט שתקת, שראית שמשהו לא בסדר אצלי". היא פשוט שתקה.
תמיד הייתי מהמוזרים האלה, שמסוגלים לשבת שעות בלי לדבר,לא צוחקים, אפילו לא מחייכים. בהפסקה הם לבד. לפעמים הייתי "מתחבאת" בהפסקות בשירותים. באירועים משפחתיים תמיד הייתי יושבת לבד. אף אחד לא פנה אלי, לא בא לשבת איתי. וגם לא הייתי יוצאת מהבית אחרי שעות הלימודים, ובחופשים הגדולים, יכולתי לספור את הפעמים שיצאתי מהבית על יד אחת. ואלה היו פעמים שאמא שלי הכריחה אותי לקנות לה משהו מהמכולת. או סתם הייתי יוצאת איתם לקניות, בשביל ממתקים כמובן.
מאז עשיתי שינוי של 180 מעלות.
אחרי צבא ישר ירדתי לאילת, והתחלתי לצאת למועדונים, שלפני כן בחיים לא הייתי יוצאת. למרות שאני לא נהנית במועדונים, ואני מעדיפה פשוט לשבת ולהקשיב למוסיקה. התחלתי לעבוד בפעם הראשונה, ולגור עם שותפות,התחלתי לאכול כמו בן אדם(עליתי 17 קילו), וכמובן, לגלות את בני המין השני.
הבעיה היא שאני עדיין עם אותו הראש כמו של פעם, לא מחייכת, לא שמחה. פרצוף תשעה באב כמו שזה נקרא.
בחודש האחרון התפטרתי מהעבודה, וכרגע אני כבר חודש בבית. זה לא שאני עושה משהו אני כל היום בבית, או על המחשב או על הטלוויזיה.
איך לומדים לחייך לעולם?
טוב אז נתחיל מזה שבחיים לא עשיתי את זה(לא פתחתי את זה בעיני אף אחד).
אני מיטל בת 22 ובצבא הובחנתי כסובלת מדיסטמיה, שכללה גם בעיות הירדמות קשות, פשוט היה לוקח לי שעות להירדם.
בהתחלה די הזנחתי את העניין אבל בשנתי השנייה בצבא החלטתי לפנות לפסיכיאטר ולבקש טיפול תרופתי.
בהתחלה קיבלתי רסיטל, זה היה כדור"מעורר", אני חיפשתי כדור "מרדים" ובבעיות שינה זה לא טיפל, אז החליפו לי את זה למירו. עכשיו אני כבר שנתיים לוקחת מירו, מיותר לציין שהביאו לי במקביל למירו עוד כדור"מעורר" שאני אמורה לנטול בבוקר ואז בלילה את המירו. מעולם לא לקחתי אותו. ובפעם הראשונה בחיים הרגשתי מה זה לישון, היום אני מסוגלת לישון מעל 18 שעות מה שפעם לא הייתי מסוגלת לעשות, הייתי ישנה בסביבות ה5 שעות.
הבעיה היא שיצאתי לאזרחות ופשוט פניתי לרופא משפחה שישר נתן לי מרשם, בלי בדיקות בלי כלום, אפילו בלי להפנות אותי לפסיכיאטר, ואם הייתי סתם נרקומן תרופות? השאלה היא אם מפגש עם פסיכיאטר בחות נרשם בתיק הרפואי? אם כל רופא שיפתח לי את התיק יראה את זה?
האמת היא שאני לא מרגישה שמחה יותר מאז שהתחלתי לקחת את המירו, אני די נהייתי סוג של רובוט, אני לא מרגישה כעס, שמחה או מאוהבת, גם דחף מיני אין לי, אבל אולי זה מהדיסטמיה. האם אני צריכה להחליף תרופה?
בדבר היחידי שזה באמת הועיל מלבד השינה, היתה לי נטייה לחתוך את עצמי בכל פעם שהרגשתי שהעולם מתמוטט סביבי. זה התחיל עוד בתיכון. היום אני יותר לא מרגישה צורך לעשות את זה.
חוץ מזה שבכל פעם שאני הולכת לבית מרקחת לקחת את המירו, הרוקחים תמיד זורקים הערה מיותרת "תרגישי טוב". כאילו פאק, באמת?
היום סיפרתי הכל לסבתא שלי, את האמת שתמיד הסתרתי את זה, אבל היום שאלתי אותה פעם ראשונה:"סבתא איך זה שכל השנים האלה פשוט שתקת, שראית שמשהו לא בסדר אצלי". היא פשוט שתקה.
תמיד הייתי מהמוזרים האלה, שמסוגלים לשבת שעות בלי לדבר,לא צוחקים, אפילו לא מחייכים. בהפסקה הם לבד. לפעמים הייתי "מתחבאת" בהפסקות בשירותים. באירועים משפחתיים תמיד הייתי יושבת לבד. אף אחד לא פנה אלי, לא בא לשבת איתי. וגם לא הייתי יוצאת מהבית אחרי שעות הלימודים, ובחופשים הגדולים, יכולתי לספור את הפעמים שיצאתי מהבית על יד אחת. ואלה היו פעמים שאמא שלי הכריחה אותי לקנות לה משהו מהמכולת. או סתם הייתי יוצאת איתם לקניות, בשביל ממתקים כמובן.
מאז עשיתי שינוי של 180 מעלות.
אחרי צבא ישר ירדתי לאילת, והתחלתי לצאת למועדונים, שלפני כן בחיים לא הייתי יוצאת. למרות שאני לא נהנית במועדונים, ואני מעדיפה פשוט לשבת ולהקשיב למוסיקה. התחלתי לעבוד בפעם הראשונה, ולגור עם שותפות,התחלתי לאכול כמו בן אדם(עליתי 17 קילו), וכמובן, לגלות את בני המין השני.
הבעיה היא שאני עדיין עם אותו הראש כמו של פעם, לא מחייכת, לא שמחה. פרצוף תשעה באב כמו שזה נקרא.
בחודש האחרון התפטרתי מהעבודה, וכרגע אני כבר חודש בבית. זה לא שאני עושה משהו אני כל היום בבית, או על המחשב או על הטלוויזיה.
איך לומדים לחייך לעולם?
