Suspension of Disbelief

[Radagast The Brown]

Suspension of Disbelief

Suspension of Disbelief, או בקיצור SOD, היא העיקרון המסייע לשחקן להאמין במשחק ולהשאר במסגרת התפקיד שלו. העיקרון מבוסס על טענה, שכל משחק מגיע לסיומו בנקודה כש"שברו את הכלים ולא משחקים". זה קורה כאשר השחקנים במשחק לא מוכנים להאמין יותר במשחק - בדרך כלל בעקבות אכזבה, עימות, או אי בהירות לגבי מציאות המשחק - ומפסיקים את משחקם. ה-SOD הוא השהיית הרגע הזה, השעייה המסייעת להמשך המשחק. מה חשוב יותר ל-SOD? תחת אילו תנאים הוא מתקיים? (או בעברית פשוטה: מה גורם לך כשחקן להכנס למשחק, ומה מוציא אותך ממנו?) לכל אחד יש את ה-HotSpot שלו.

תחפושות יפות או תחפושות ריאליסטיות?

אביזרים מגניבים או ריאליסטיות האביזרים?

גילום תפקיים? קווסטים? קרבות?

שיטת משחק? כלכלה? קסם? דת?

מרקם אוכלוסייה? עולם אמין? אחר... מה שלך? (

) שימו לב, שזה דיון נפרד מהדיון על ריאליסטיותת מול יופי.

 

[barrow wight]

ובכן...

ה sod הוא פונקציה של כל המשתנים שציינת, אבל יש בהם אחד שהוא "ראשון בין שווים", והוא האמונה בשליט/שליטי המשחק, שמתבטאת באמונה בעולם המשחק. אם יש תפאורה לא אוטנטית, זה פוגע, אבל אפשר להתעלם או "לחפות" על כך (אנחנו אנשים הגיוניים אחרי הכל). אם יש אנשים שנמצאים אאוט פליי, זה פוגע, אבל אפשר להתעלם מהם. אבל אם אתה מרגיש כי העולם לא אמין, או שאינך בוטח בשליטי העולם, המשחק הלך קאפוט!! חוסר אמינות של משחק מתבטא ב.. 1. מצב בו הכל "סגור מראש", ויש דרך קבועה בה עליך ללכת. אם לא תרצה ללכת בה, שליטי המשחק יחייבו אותך ללכת בה (ע"י תמרון העלילה, פיתויים ועונשים, או חסימת "דרכים"). 2. "התעלמות" של קו העלילה ממעשי השחקנים יוצר מצב בו השחקנים אינם מרגישים "הדהוד" של מעשיהם ותוצאותיהם בעולם המשחק, כלומר, העלילה "מתעלמת" ממעשיהם, וממשיכה בשלה. 3. מצב בו שליטי המשחק מקבלים החלטות שרירותיות, שמושפעות משיקולי אוף פליי, ואין להן כל יסוד בעולם המשחק. איך מונעים את זה? פשוט, נותנים לשחקנים "לכתוב" את העלילה, כלומר מעצבים את העלילה כנגזרת של מעללי השחקנים, ונותנים למעשיהם ל"הדהד" בעולם המשחק, כך שתהיה השפעה ומשמעות. והדבר החשוב ביותר הינו "יושר אקדמי", לסובב את העלילה לכיוונים לא מתוכננים, מכיוון שזהו הכיוון אליו היא הולכת עקב מעשי השחקנים. בברכה אריאל

 

[Damian]

לדעתי...

הנקודה בה שחקן לא יכול יותר להעמיד פנים ולהמשיך לשחק, היא הנקודה בה המשחק מדרדר לכאותיות מיליטנטית, או גרוע מכך, עלילתית. בכל משחק בו השתתפתי, או שמעתי עליו, היתה הנקודה בה ניסו דמויות דומיננטיות לתפוס את השליטה על המתרחש במין קווסט אישי להאדרת שמם והעושר של של דמותם. הם שוברים את הכלים ומתחילים לשתול נקודות של אי ודאות. בהמולה ואי הודאות הקיימת בלאו הכי במשחקים שכאלה, אי הודאות מתפשטת כאש בשדה קוצים והופכת לבלבול נוראי. אנשים כבר לא יודעים להיכן הם שייכים, להיכן הם צריכים ללכת, מי חי ומי מת (אחרי כמה שעות משחק, כל הרמאים נשברים ומפסיקים למות). במצב הזה, נכנסת הדמות למצוקה, היא מנסה למצוא את עצמה , ללא הועיל ואז צפה שוב אישיותו של השחקן והוא מתחיל לשוטט ברחבי המשחק ומחפש אנשים שגם הם אוף פליי כדי שלא יהיה משעמם, או בשביל למצוא טרמפ הביתה. אנשים שרואים אנשים באוף פליי, מתחילים לחשוב "מה? נגמר המשחק ואנחנו ממשיכים"? זהו הדמויות מתפוגגות והR בה לסוף.