אלבומי הסולו של בארט ורוברט וויאט
בארט הוציא שני אלבומי סולו לאחר שעזב את הפלויד, שניהם בשנת 1970: The Madcap Laughs ו-Barrett. בשנת 1988 יצא אלבום של outtakes משני אלבומים אלו, בשם Opel. בשנת 1993 הוציאה חברת התקליטים קופסה של שלושת האלבומים הנ"ל + עוד outtakes. יחד עם זאת, אם אתה לא מכיר בכלל את יצירתו של בארט לאחר הפלויד, הייתי דווקא ממליצה על אוסף שיצא לפני שנתיים, בשם Wouldn't You Miss Me, והכולל את מיטב שיריו. אם זה ימצא חן בעיניך, מן הסתם תרצה להשיג גם את השאר (שזה, לצערינו, מעט מאוד). באשר לוויאט, אני מעתיקה לכאן דברים שכתבתי עליו כאן בפורום לפני כחודש וחצי: וויאט הוא מאושיות הרוק הבריטי. הוא החל את דרכו כמתופף של להקת Soft Machine בשנות הששים. ה"משין" היו להקת-הבית השניה של מועדון ה-UFO יחד עם הפלויד, בשנת 1967, ובין שתי הלהקות היו קשרים חברתיים ומקצועיים הדוקים (הם נגנו באלבומי הסולו של סיד בארט, למשל) (וויאט כנראה ניגן אורגן באלבום הסולו הראשון של בארט, The Madcap Laughs. הלהקה לא קיבלה קרדיט ע"ג עטיפת האלבום, מסיבות משפטיות). ה"משין" היו אחת מלהקות הפסיכדליה המרכזיות, אם כי הם לא זכו להצלחה בסדר גודל דומה לפלויד. בהמשך הקריירה שלהם הם עברו לנגן מוסיקה נסיונית/פרוג/ג'ז. וויאט עבר תאונה בשנת 1973 בעקבותיה נשאר משותק ברגליו, והוא נעזר בכסא גלגלים. (בניגוד לאגדה האורבנית בעניין, הוא לא היה תחת השפעת סמים בעת התאונה). הוא פרש מהלהקה בשלב מסויים, והחל להוציא אלבומי-סולו. האלבומים זכו לביקורות נלהבות, וגם נמכרו לא רע (בבריטניה). בשנות השמונים הוא גם זכה להצלחה מסחרית, כאשר הקליט אלבום קאוורים לשירים של אחרים. הגרסה שלו ל-Shipbuilding של אלביס קוסטלו נחשבת לאחד מהשיאים של הפופ הבריטי בשנות השמונים. וויאט הוא אדם אקסצנטרי, כמו אמנים רבים בני דורו. במשך שנים, הוא החזיק באמונות קומוניסטיות אדוקות והביע דעות שנויות-במחלוקת. אבל על כשרונו האמנותי אין חולקים: הוא נחשב, עד היום, לאחת הדמויות הנערצות ביותר ברוק הבריטי, גם בקרב אמנים צעירים. וויאט היה אוצר (בצירה) של פסטיבל מלטדאון לפני שנתיים, והזמין את דייויד גילמור לנגן שם (וראה דיון על ה-DVD של גילמור, מאותו פסטיבל, כאן בסביבה). גילמור גם מנגן באלבומו החדש של וויאט, שיצא זה עתה. בקיצור, הם ידידים משכבר הימים.
