ציףציף1000
New member
the Cuff ../images/Emo32.gif
the Cuff
- פותח הנושא ציףציף1000
- פורסם בתאריך
../images/Emo32.gif שאלה על ספרות מוזיקה
אני יודע שבעברית אין כמעט ספרים על רוק\פופ וכו', אני מחפש ספרים באנגלית בנושא: ביוגרפיות של להקות וזמרים, תרבות הרוק, ביקורות, מאמרים, ניתוחים ובקיצור כל מה שקשור. יש גם הרבה זבל בנושא ולכן אני רוצה לדעת אם מישהו קרא פה משהו רציני שהוא ממליץ עליו וממה כדאי להתחיל.
אני יודע שבעברית אין כמעט ספרים על רוק\פופ וכו', אני מחפש ספרים באנגלית בנושא: ביוגרפיות של להקות וזמרים, תרבות הרוק, ביקורות, מאמרים, ניתוחים ובקיצור כל מה שקשור. יש גם הרבה זבל בנושא ולכן אני רוצה לדעת אם מישהו קרא פה משהו רציני שהוא ממליץ עליו וממה כדאי להתחיל.
HelterSkelter1
New member
דווקא יש בעברית
ישנו ספר של מוטי רגב, בסדרת "מה? דע!" על רוק, מבחינה חברתית בעיקר. ספר חביב, אם כי לא תמצא בו הרבה על פינק פלויד, למשל
זה יותר כללי.
ישנו ספר של מוטי רגב, בסדרת "מה? דע!" על רוק, מבחינה חברתית בעיקר. ספר חביב, אם כי לא תמצא בו הרבה על פינק פלויד, למשל
ציףציף1000
New member
כמה שמות
מכיוון שזה תחום רחב מאוד - אלפי ספרים, מאות מגזינים ומבקרים/עיתונאים - אי אפשר כמובן להקיף את הכל, ואפילו לא לגרד את קצה הקרחון. לכן, אני מעלה רק כמה שמות כדי לתת מושג כללי (ולחלוטין שטחי ולא מעמיק או רחב) ורעיונות מאיפה אפשר להתחיל. עתונים: יש רק שני ירחונים טובים כיום העוסקים ברוק, לדעתי. שניהם בריטיים: Mojo ו-Uncut (שעוסק גם בקולנוע). יש נסיונות בשוליים, פה ושם, וחלקם גם מוצלחים, אבל אני לא מכירה אותם מספיק טוב. בארה"ב יש את Rolling Stone הוותיק, אבל הוא מזמן כבר לא עתון מוסיקה. יש גם את Spin, אבל זה לא הטעם שלי. יש ירחונים הפונים לתתי-קבוצות (אוהדי מטאל, למשל, או ראפ, דאנס וכיו"ב), יש ירחונים הפונים לאספני תקליטים (Record Collector, לדוגמא) וכיו"ב. רובם אינם בעלי השפעה תרבותית כלשהי. בין השבועונים, ככל הנראה עדיין NME הוא הטוב ביותר, למרות שהוא מושמץ תכופות ואיום הסגירה מרחף עליו כבר שנים (כל שאר השבועונים הבריטיים נסגרו מזמן: המלודי מייקר, sounds, וכו'). אבל אני מודה שלא קראתי את השבועון מזה שנים, ואין לי מושג מה מתרחש בו כיום, מלבד האתר הלא-רע שלו ברשת. אין לי כאן מספיק מקום כדי להסביר את ה"מפה" של הכתיבה על הרוק, אבל בקיצור נמרץ מאוד: כל הכתיבה על רוק התחילה בעיתונות (הן בארה"ב והן בבריטניה). מבקרי הרוק היו, כולם, עיתונאים שדיווחו על "חדשות" ועל הופעות וראיינו את האמנים. תור הזהב של עתונות הרוק היתה בשנות השבעים, ולאחר מכן החלה הירידה. בשיאה, לעתונות המוסיקה היה כח עצום - במיוחד בבריטניה - והשפעה מכרעת על תעשיית המוסיקה ועל תרבות הרוק בכלל. עתונאים - שנהפכו בהדרגה למבקרים - היו מוכרים לא פחות (ולעיתים יותר) מהאמנים עליהם כתבו. אנשים קנו את העתונים (בעיקר השבועונים) בשביל לקרוא את המבקר האהוב עליהם, ולא רק כדי לדעת מה חדש ומה מתרחש. כיום עתונות הרוק כפי שהיתה מוכרת, כבר לא קיימת. המבקרים הרציניים כותבים, ברובם, עבור העתונות המיינסטרימית (בטורים אישיים ומדורי מוסיקה), וכן כותבים ספרים. הספרות על הרוק צמחה בעצם במקביל לירידת כוחה של עתונות המוסיקה. ספרים על רוק יצאו כבר בסוף שנות הששים, אבל חוץ מחריגים, היה מדובר או ב-cash-in - ספרים בכריכה רכה על אמני-השעה, שנכתבו ברישול ופורסמו לשם עשיית רווחים בלבד. בשלב מאוחר יותר נכתבו ביוגרפיות סנסציוניות ע"י עתונאים (שלא מתחום המוסיקה) (לדוגמא, Hammer of the Gods, על לד זפלין). הכתיבה הרצינית - הן ביוגרפיות והן ניתוח של המוסיקה ושל תרבות הרוק - החלה בעצם רק באמצע/סוף שנות השמונים (ברובה), והיא עולה ופורחת היום. קל יותר לדבר על מיהם המבקרים החשובים, ודרך זה לתת המלצות על ספרים ספציפיים. מכיוון שיש הבדלים מהותיים בין הכתיבה בארה"ב לזו שבבריטניה - המקבילה להבדלים התרבותיים בין שתי הארצות - אבחין גם בין המבקרים מכאן ומשם. בנוסף להבדל זה, בין האמריקאים לבריטים, חשוב מאוד לזכור שלכל מבקר סגנון ייחודי משלו או שלה, ונקודת מבט שונה מאוד מהאחרים. ונתחיל אם האמריקאים דווקא: המבקר האמריקאי שנחשב לחשוב ביותר מעולם, הוא לסטר באנגס (Lester Bangs). בנגס כתב בשנות השבעים. הוא נפטר בשנת 1982 (או 1983). אוסף של מאמרים פרי עטו ניתן למצוא בספר Psychotic Reactions and Carburetor Dung שיצא לפני כמה שנים, בעריכת גריל מרכוס (ועליו, בהמשך). ספר נוסף עם מאמרים שלו הוא Mainlines, blood feasts and bad taste: a Lester Bangs Reader שגם כן יצא לפני כמה שנים. לאחרונה ראתה אור גם הביוגרפיה של באנגס, שכותרתה Let It Blurt. הביוגרפיה נכתבה ע"י ג'ים דה-רוגטיס (Jim DeRogatis) שהוא בעצמו מבקר אמריקאי ידוע. חפשו ברשת את מאמר הביקורת של באנגס על אלבומו של ואן מוריסון, Astral Weeks, לדוגמא למה האיש היה מסוגל לעשות עם כתיבה על רוק. גריל מרכוס (Greil Marcus) הוא גם מבכירי המבקרים האמריקאים, והוא כותב כבר יותר מ-30 שנה. מרכוס כתב ספרים רבים, שכולם מומלצים, אבל רובם מיועדים רק ל"מתקדמים" ולבעלי סבלנות של פיל, שכן מרכוס הוא אינטלקטואל במובן הקלאסי של המילה. הספר הידוע ביותר שלו - ואחד הספרים החשובים ביותר על רוק אמריקאי שנכתבו אי פעם - הוא Mystery Train: Images of America in Rock’n’roll Music. מי שרוצים להבין מה זה רוק אמריקאי, מה שורשיו, התרבות ממנה צמח (במובן הרחב והעמוק ביותר) - הספר הזה הוא מומלץ ביותר עבורם. מבקר נוסף מהדור של מרכוס הוא דייב מארש (Dave Marsh). מארש היה אחד מהכותבים שהשפיעו עלי ביותר. ולמרות שאני חולקת כיום על חלק מתפישותיו, תפישתו את הרוק עדיין נמצאת איפשהו בבסיס הגישה שלי למוסיקה. בניגוד למרכוס האינטלקטואל, מארש הוא גיבור מעמד הפועלים, שעבורו רוק אינו אמנות גבוהה או עיסוק אינטלקטואלי, אלא ביטוי של אמנות עממית, המשקפת מציאות מעמדית, סוציו-אקונומית, אם תרצו - אך אמנות בסופו של דבר מבטאת את תמצית ההומניזם והחוויה האנושית. הייתי ממליצה על כל ספר שלו (למרות שאיכות ספריו משתנה). הוא כתב ביוגרפיה (בשני חלקים) על ברוס ספרינגסטין, שלמרות מגרעותיה, היא חשובה בכדי להבין את ה"ראש" של מארש. הוא גם כתב ביוגרפיה על הלהקה האהובה עליו, ה"מי" (the Who), בשם Before I get Old, שנחשבת לביוגרפיה הממצה ביותר עליהם, אבל היא לוקה בחסר, לדעתי, בדיוק משום שמארש מתעלם מהצד האינטלקטואלי של הלהקה, ולא נכנס לניתוח השירים. הוא כתב גם ספר מקסים על השיר Louie Louie, דרכו הוא מספר את סיפורו של הרוקנרול האמריקאי, בעצם, והוא גם אחראי לשתי המהדורות של Book of Rock Lists המרתק (המהדורה הראשונה יותר טובה). מבקר נוסף מאותו דור הוא רוברט כריסטגאו (Robert Christgau), הכותב כיום ב-Village Voice כמדומני. יש לו גם אתר טוב ברשת. כריסטגאו נחשב עד היום לאחד המבקרים האמריקאיים המשפיעים ביותר, וספריו - בעיקר ה"מדריכים" שלו לקניית תקליטים - הם ה"תנ"ך" של מבקרים רבים אחרים (שאוהבים להתווכח אתו, גם אם הם מעריצים אותו). בין המבקרים שצמחו בסוף שנות השבעים/תחילת שנות השמונים, ניתן למנות את לגס מק'ניל (Legs McNeil) שהספר שהוציא לא מזמן "Please Kill Me", על סצינת הפאנק בניו יורק באמצע שנות השבעים, זכה לתשבחות מרובות, ונחשב לטוב ביותר שנכתב על תקופה זו. מבקר נוסף הוא דייויד פריק (David Fricke) שהוא יותר "מיינסטרימי" בכתיבתו, אבל אמין מאוד. הוא כותב כמדומני עדיין ב-Rolling Stone. מבקרים נוספים, שאזכיר רק בשם: Richie Unterberger (כל הספרים שלו ככל הנראה טובים), טימותי ווייט (שנפטר בפתאומיות לפני שנה או שנתיים), פיטר גורלניק, ניק טושס (Tosches), ויקטור בוקריס (Bockris) שכתב ביוגרפיה על לו ריד, ואת הביוגרפיה המצויינת על קית' ריצ'רדס. עוד עתונאי מ-Rolling Stone הוא בן פונג-טורס (Fong-Torres), שאף שהוא לא מבריק, הוא אחראי לאחת הביוגרפיות החשובות שנכתבו על אמן אמריקאי, זו של גראם פארסונס, "Hickory Wind" (הספר יוצא במהדורות מעודכנות מדי כמה שנים). בין המבקרים הצעירים יותר, יצויין Greg Kot שכותב ב-Chicago Tribune(?), צ'אק אדי, מייקל אזראד (Michael Azzerrad, או איך שמאייתים את שמו) שכתב את אחת הביוגרפיות הטובות ביותר על נירוונה, "Come As You Are" ולפני שנה הוציא את הספר "Our Band Could Be Your Life: Scenes From the American Underground 1981-1991", הסוקר את הקריירות של להקות פוסט-פאנק והרדקור אמריקאיות משנות השמונים. הספר כבר נחשב לחשוב מאוד בתחומו, ולצערי אין לי אותו עדיין, למרות שזה בהחלט ב"רשימת הקניות" שלי. וכן המבקר הכי שנוי במחלוקת כיום - צ'אק קלוסטרמן (Klosterman). טוב, אני רואה שאצטרך גם חלק ב', ואולי גם חלק ג'. מילא.
מכיוון שזה תחום רחב מאוד - אלפי ספרים, מאות מגזינים ומבקרים/עיתונאים - אי אפשר כמובן להקיף את הכל, ואפילו לא לגרד את קצה הקרחון. לכן, אני מעלה רק כמה שמות כדי לתת מושג כללי (ולחלוטין שטחי ולא מעמיק או רחב) ורעיונות מאיפה אפשר להתחיל. עתונים: יש רק שני ירחונים טובים כיום העוסקים ברוק, לדעתי. שניהם בריטיים: Mojo ו-Uncut (שעוסק גם בקולנוע). יש נסיונות בשוליים, פה ושם, וחלקם גם מוצלחים, אבל אני לא מכירה אותם מספיק טוב. בארה"ב יש את Rolling Stone הוותיק, אבל הוא מזמן כבר לא עתון מוסיקה. יש גם את Spin, אבל זה לא הטעם שלי. יש ירחונים הפונים לתתי-קבוצות (אוהדי מטאל, למשל, או ראפ, דאנס וכיו"ב), יש ירחונים הפונים לאספני תקליטים (Record Collector, לדוגמא) וכיו"ב. רובם אינם בעלי השפעה תרבותית כלשהי. בין השבועונים, ככל הנראה עדיין NME הוא הטוב ביותר, למרות שהוא מושמץ תכופות ואיום הסגירה מרחף עליו כבר שנים (כל שאר השבועונים הבריטיים נסגרו מזמן: המלודי מייקר, sounds, וכו'). אבל אני מודה שלא קראתי את השבועון מזה שנים, ואין לי מושג מה מתרחש בו כיום, מלבד האתר הלא-רע שלו ברשת. אין לי כאן מספיק מקום כדי להסביר את ה"מפה" של הכתיבה על הרוק, אבל בקיצור נמרץ מאוד: כל הכתיבה על רוק התחילה בעיתונות (הן בארה"ב והן בבריטניה). מבקרי הרוק היו, כולם, עיתונאים שדיווחו על "חדשות" ועל הופעות וראיינו את האמנים. תור הזהב של עתונות הרוק היתה בשנות השבעים, ולאחר מכן החלה הירידה. בשיאה, לעתונות המוסיקה היה כח עצום - במיוחד בבריטניה - והשפעה מכרעת על תעשיית המוסיקה ועל תרבות הרוק בכלל. עתונאים - שנהפכו בהדרגה למבקרים - היו מוכרים לא פחות (ולעיתים יותר) מהאמנים עליהם כתבו. אנשים קנו את העתונים (בעיקר השבועונים) בשביל לקרוא את המבקר האהוב עליהם, ולא רק כדי לדעת מה חדש ומה מתרחש. כיום עתונות הרוק כפי שהיתה מוכרת, כבר לא קיימת. המבקרים הרציניים כותבים, ברובם, עבור העתונות המיינסטרימית (בטורים אישיים ומדורי מוסיקה), וכן כותבים ספרים. הספרות על הרוק צמחה בעצם במקביל לירידת כוחה של עתונות המוסיקה. ספרים על רוק יצאו כבר בסוף שנות הששים, אבל חוץ מחריגים, היה מדובר או ב-cash-in - ספרים בכריכה רכה על אמני-השעה, שנכתבו ברישול ופורסמו לשם עשיית רווחים בלבד. בשלב מאוחר יותר נכתבו ביוגרפיות סנסציוניות ע"י עתונאים (שלא מתחום המוסיקה) (לדוגמא, Hammer of the Gods, על לד זפלין). הכתיבה הרצינית - הן ביוגרפיות והן ניתוח של המוסיקה ושל תרבות הרוק - החלה בעצם רק באמצע/סוף שנות השמונים (ברובה), והיא עולה ופורחת היום. קל יותר לדבר על מיהם המבקרים החשובים, ודרך זה לתת המלצות על ספרים ספציפיים. מכיוון שיש הבדלים מהותיים בין הכתיבה בארה"ב לזו שבבריטניה - המקבילה להבדלים התרבותיים בין שתי הארצות - אבחין גם בין המבקרים מכאן ומשם. בנוסף להבדל זה, בין האמריקאים לבריטים, חשוב מאוד לזכור שלכל מבקר סגנון ייחודי משלו או שלה, ונקודת מבט שונה מאוד מהאחרים. ונתחיל אם האמריקאים דווקא: המבקר האמריקאי שנחשב לחשוב ביותר מעולם, הוא לסטר באנגס (Lester Bangs). בנגס כתב בשנות השבעים. הוא נפטר בשנת 1982 (או 1983). אוסף של מאמרים פרי עטו ניתן למצוא בספר Psychotic Reactions and Carburetor Dung שיצא לפני כמה שנים, בעריכת גריל מרכוס (ועליו, בהמשך). ספר נוסף עם מאמרים שלו הוא Mainlines, blood feasts and bad taste: a Lester Bangs Reader שגם כן יצא לפני כמה שנים. לאחרונה ראתה אור גם הביוגרפיה של באנגס, שכותרתה Let It Blurt. הביוגרפיה נכתבה ע"י ג'ים דה-רוגטיס (Jim DeRogatis) שהוא בעצמו מבקר אמריקאי ידוע. חפשו ברשת את מאמר הביקורת של באנגס על אלבומו של ואן מוריסון, Astral Weeks, לדוגמא למה האיש היה מסוגל לעשות עם כתיבה על רוק. גריל מרכוס (Greil Marcus) הוא גם מבכירי המבקרים האמריקאים, והוא כותב כבר יותר מ-30 שנה. מרכוס כתב ספרים רבים, שכולם מומלצים, אבל רובם מיועדים רק ל"מתקדמים" ולבעלי סבלנות של פיל, שכן מרכוס הוא אינטלקטואל במובן הקלאסי של המילה. הספר הידוע ביותר שלו - ואחד הספרים החשובים ביותר על רוק אמריקאי שנכתבו אי פעם - הוא Mystery Train: Images of America in Rock’n’roll Music. מי שרוצים להבין מה זה רוק אמריקאי, מה שורשיו, התרבות ממנה צמח (במובן הרחב והעמוק ביותר) - הספר הזה הוא מומלץ ביותר עבורם. מבקר נוסף מהדור של מרכוס הוא דייב מארש (Dave Marsh). מארש היה אחד מהכותבים שהשפיעו עלי ביותר. ולמרות שאני חולקת כיום על חלק מתפישותיו, תפישתו את הרוק עדיין נמצאת איפשהו בבסיס הגישה שלי למוסיקה. בניגוד למרכוס האינטלקטואל, מארש הוא גיבור מעמד הפועלים, שעבורו רוק אינו אמנות גבוהה או עיסוק אינטלקטואלי, אלא ביטוי של אמנות עממית, המשקפת מציאות מעמדית, סוציו-אקונומית, אם תרצו - אך אמנות בסופו של דבר מבטאת את תמצית ההומניזם והחוויה האנושית. הייתי ממליצה על כל ספר שלו (למרות שאיכות ספריו משתנה). הוא כתב ביוגרפיה (בשני חלקים) על ברוס ספרינגסטין, שלמרות מגרעותיה, היא חשובה בכדי להבין את ה"ראש" של מארש. הוא גם כתב ביוגרפיה על הלהקה האהובה עליו, ה"מי" (the Who), בשם Before I get Old, שנחשבת לביוגרפיה הממצה ביותר עליהם, אבל היא לוקה בחסר, לדעתי, בדיוק משום שמארש מתעלם מהצד האינטלקטואלי של הלהקה, ולא נכנס לניתוח השירים. הוא כתב גם ספר מקסים על השיר Louie Louie, דרכו הוא מספר את סיפורו של הרוקנרול האמריקאי, בעצם, והוא גם אחראי לשתי המהדורות של Book of Rock Lists המרתק (המהדורה הראשונה יותר טובה). מבקר נוסף מאותו דור הוא רוברט כריסטגאו (Robert Christgau), הכותב כיום ב-Village Voice כמדומני. יש לו גם אתר טוב ברשת. כריסטגאו נחשב עד היום לאחד המבקרים האמריקאיים המשפיעים ביותר, וספריו - בעיקר ה"מדריכים" שלו לקניית תקליטים - הם ה"תנ"ך" של מבקרים רבים אחרים (שאוהבים להתווכח אתו, גם אם הם מעריצים אותו). בין המבקרים שצמחו בסוף שנות השבעים/תחילת שנות השמונים, ניתן למנות את לגס מק'ניל (Legs McNeil) שהספר שהוציא לא מזמן "Please Kill Me", על סצינת הפאנק בניו יורק באמצע שנות השבעים, זכה לתשבחות מרובות, ונחשב לטוב ביותר שנכתב על תקופה זו. מבקר נוסף הוא דייויד פריק (David Fricke) שהוא יותר "מיינסטרימי" בכתיבתו, אבל אמין מאוד. הוא כותב כמדומני עדיין ב-Rolling Stone. מבקרים נוספים, שאזכיר רק בשם: Richie Unterberger (כל הספרים שלו ככל הנראה טובים), טימותי ווייט (שנפטר בפתאומיות לפני שנה או שנתיים), פיטר גורלניק, ניק טושס (Tosches), ויקטור בוקריס (Bockris) שכתב ביוגרפיה על לו ריד, ואת הביוגרפיה המצויינת על קית' ריצ'רדס. עוד עתונאי מ-Rolling Stone הוא בן פונג-טורס (Fong-Torres), שאף שהוא לא מבריק, הוא אחראי לאחת הביוגרפיות החשובות שנכתבו על אמן אמריקאי, זו של גראם פארסונס, "Hickory Wind" (הספר יוצא במהדורות מעודכנות מדי כמה שנים). בין המבקרים הצעירים יותר, יצויין Greg Kot שכותב ב-Chicago Tribune(?), צ'אק אדי, מייקל אזראד (Michael Azzerrad, או איך שמאייתים את שמו) שכתב את אחת הביוגרפיות הטובות ביותר על נירוונה, "Come As You Are" ולפני שנה הוציא את הספר "Our Band Could Be Your Life: Scenes From the American Underground 1981-1991", הסוקר את הקריירות של להקות פוסט-פאנק והרדקור אמריקאיות משנות השמונים. הספר כבר נחשב לחשוב מאוד בתחומו, ולצערי אין לי אותו עדיין, למרות שזה בהחלט ב"רשימת הקניות" שלי. וכן המבקר הכי שנוי במחלוקת כיום - צ'אק קלוסטרמן (Klosterman). טוב, אני רואה שאצטרך גם חלק ב', ואולי גם חלק ג'. מילא.
ציףציף1000
New member
כמה שמות - חלק ב'
ונעבור לבריטניה: מבין המבקרים מהדור הישן, של שנות הששים והשבעים, הייתי מציינת את (בארי) מיילס, שהשתייך לקליקה הבוהמיינית של לונדון, והכיר את כל המי ומי. בנוסף לכך, הוא גם עתונאי מוכשר. כתב ספרים רבים. אחד המבקרים הבריטיים החשובים הראשונים, גם כן מאותה תקופה, הנו צ'רלי ג'ילט (Gillette). ג'ילט הוציא את אחד מהספרים הרציניים הראשונים על רוקנרול, בשנת 1969. זו היתה בעצם עבודת הדוקטורט שלו, בה הוא הראה, באמצעות ניתוח של מצעדי הפזמונים האמריקאיים משנות החמישים, כיצד צמח הרוקנרול מה-R&B. זהו ספר יסוד בהבנת הרוק - קל מאוד לקריאה (וגם קצר). התיזה של ג'ילט מקובלת כיום כהנחת יסוד בתולדות הרוק. (הספר נקרא "The Sound of the City"). מבקר נוסף, מאמצע שנות השבעים, הוא ניק קנט (Nick Kent). קנט היה הארכיטיפוס של המבקר הבריטי שהיה "כוכב" לא פחות מהאמנים עליהם כתב, וניסה לחקות את סגנון החיים האקסטרווגנטי והדקדנטי שלהם (וכתוצאה מכך התמכר להרואין, והקריירה שלו נהרסה, לשנים רבות). היו עוד אחרים כמוהו. ספרו "The Dark Stuff" מאגד מאמרי ביקורת שכתב בעיתון NME בשנות השבעים, כאשר עיקר העניין שלו היה באמנים שהלכו "בצד האפל" - סיד בארט, בריאן ווילסון, הניו יורק דולז ועוד. שימו לב, אבל, שהמאמרים בספר הם "משופצים" - היינו, עברו צנזורה מסויימת ואינם זהים למקור. מבקר נוסף מאותה תקופה הוא איאן מקדונלד (MacDonald) ז"ל. פרסומו של מקדונלד בא לו לאחר שעזב את העתונות המודפסת, ועבר לכתיבת ספרים. ספרו הידוע ביותר הוא "Revolution in the Head", שנחשב לספר החשוב ביותר שנכתב על הביטלס - ניתוח של הרקע לכל שיר ושיר של הלהקה. הספר זכה בכמה פרסים, והוא מומלץ ביותר. דעותיו של מקדונלד על מוסיקה ועל העולם בכלל היו שנויות במחלוקת (הוא חשב ששנות השישים היו שיא התרבות האנושית, ולאחר מכן הכל החל להתדרדר; בין השאר, זו היתה הסיבה להתאבדותו לפני מספר חודשים). במיוחד שנויה במחלוקת התיזה שלו, לפיה פול מקרטני היה היוצר החשוב בביטלס, לא ג'ון לנון. מבין המבקרים שצמחו בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים: סיימון פרית', שהוא מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטה, ומנתח את הרוק בכלים סוציולוגיים. כתב ספרים ומאמרים רבים. יש לי את ספרו "Art into Pop" שנכתב יחד עם הווארד הורן. הספר מנתח ומסביר מדוע בתי הספר לאמנות בבריטניה היו בעלי השפעה קריטית על צמיחת הרוק הבריטי, בשנות השישים. ספר מעולה, אבל אני לא יודעת אם הוא עדיין נמכר (קניתי אותו לפני 20 שנה בערך). מבקר הכותב בסגנון אחר לגמרי, שצמח גם הוא באותה תקופה, הוא רוברט מורלי. מורלי אמנם החל את דרכו כאחד ממקדמי הפאנק, אך ברבות הזמן פיתח תיזה, שנשענה על תאוריות ספרותיות פוסט-מודרניות, שהיתה לה השפעה גדולה מאוד על העתונות הבריטית - והפופ הבריטי בכלל - בתחילת שנות השמונים: לפי התיזה של מורלי, הפופ ה"שטחי" לכאורה, הוא המחזיק למעשה ב"נוסחת הקסם", ולא הרוק היותר מצ'ואיסטי. קשה לשחזר היום למה ומדוע תפישתו היתה כה מקובלת (ומשפיעה), אבל עובדה. היא אינה מקובלת כיום, בכל אופן, למרות שיש לו ממשיכי דרך, במידה מסויימת. בד"כ מזכירים יחד עם מורלי את איאן פנמאן (Penman), שאת כתיבתו אני מכירה פחות, אך יודעת שהוא (היה?) מבקר נחשב מאוד. מבקר נוסף, שהחל דרכו באותה תקופה הוא ג'ון סבאג' (Savage). גם הוא, כמו מורלי, החל בכתיבה על הפאנק, והתפתח לכל מיני כיוונים. סאבאג' הוא אחד מהכותבים הראשונים שניתח את הרוק והפופ הבריטי על סמך תאוריות ג'נדריות וקוויריות (בערך). ספרו הידוע ביותר, אולי, הוא "England's Dreaming", בו הוא מנתח את עליית הפאנק, מנקודת מבטו. אוסף של מאמריו הופיע לאחרונה בספר "Time Travel". סאבאג' גם כתב ביוגרפיה על הקינקס, לפני כ-25 שנה, שאני זוכרת שנחשבה לנועזת במיוחד, יחסית לתקופה. לא קראתי את כל ספריו, אבל יצא לי לקרוא ביקורות שלו ב-Time Out וכו' - מבקר מצויין. במחצית הראשונה של שנות השמונים, קם דור חדש של מבקרי מוסיקה, שהורכב בעיקר מבוגרי אוניברסיטאות, בעלי רקע במדעי הרוח ובאמנות - רקע שהשפיע על כתיבתו. בין המבקרים האהובים עלי שכתבו בתקופה זו היה ריצ'רד קוק (Cook) שכותב היום בעיקר על ג'ז; לינדן בארבר (Barber), שכתב ב"מלודי מייקר" והיום הוא מבקר הקולנוע של אחד מהעתונים הגדולים באוסטרליה; אנדי ג'יל (Gill), מאט סנואו (Snow), ובארני הוסקינס (Barney Hoskyns). שלושת האחרונים כתבו בזמנם ב-NME. ג'יל עבר לעתונות המיינסטרימית, סנואו נהיה עורך מגזינים, והוסקינס מוציא ספרים, ונחשב לאחד המבקרים הבריטיים הבכירים כיום. בין ספריו החשובים: "Across the Great Divide", על The Band; הספר "Glam! Bowie, Bolan and the Glitter Rock Revolution", וכן אנתולוגיה שהוציא לאחרונה, של כתיבה על רוק (של עתונאים מבריטניה וארה"ב) בשם The Sound and the Fury: 40 Years of Classic Rock Journalism. טרם השגתי את ספריו; אני מכירה אותו בעיקר מכתיבתו ב-NME ומביקורות שנתן בטלוויזיה. הוא מעולה. לקראת סוף העשור ותחילת שנות התשעים: אברט טרו (Everett True; זה לא שמו האמיתי) שהיה העיתונאי הראשון בבריטניה (ובעצם, בעולם) שפירסם את הגראנג' ואת נירוונה. טרו עשה חזרה, בעצם, לגישה של שנות השבעים: העיתונאי כסלבריטי, או כחבר של סלבריטאים, תוך כתיבה על עצמו יותר מאשר על האמנים שאותם היה אמור לסקר. סיימון רינולדס (Simon Reynolds), שנחשב כיום לאחד המבקרים הבריטים הבכירים. יש לו בלוג נחשב מאוד, ואני ממליצה בחום על ספרו המצויין "The Sex Revolts: Gender, Rebellion and Rock'n'roll" (הספר נכתב יחד עם Joy Press). זהו ספר מעולה, הייתי אומרת אפילו ספר חובה לקוראים ישראליים, שרובם עדיין שבויים בתפישות שמרניות, מיושנות ושוביניסטיות, בנוגע לרוק. לדעתי. הניתוח של ריינולדס ופרס את המוסיקה של פינק פלויד היא, אגב, מאירה עיניים. .. טוב, אז גם חלק ג' יהיה.
ונעבור לבריטניה: מבין המבקרים מהדור הישן, של שנות הששים והשבעים, הייתי מציינת את (בארי) מיילס, שהשתייך לקליקה הבוהמיינית של לונדון, והכיר את כל המי ומי. בנוסף לכך, הוא גם עתונאי מוכשר. כתב ספרים רבים. אחד המבקרים הבריטיים החשובים הראשונים, גם כן מאותה תקופה, הנו צ'רלי ג'ילט (Gillette). ג'ילט הוציא את אחד מהספרים הרציניים הראשונים על רוקנרול, בשנת 1969. זו היתה בעצם עבודת הדוקטורט שלו, בה הוא הראה, באמצעות ניתוח של מצעדי הפזמונים האמריקאיים משנות החמישים, כיצד צמח הרוקנרול מה-R&B. זהו ספר יסוד בהבנת הרוק - קל מאוד לקריאה (וגם קצר). התיזה של ג'ילט מקובלת כיום כהנחת יסוד בתולדות הרוק. (הספר נקרא "The Sound of the City"). מבקר נוסף, מאמצע שנות השבעים, הוא ניק קנט (Nick Kent). קנט היה הארכיטיפוס של המבקר הבריטי שהיה "כוכב" לא פחות מהאמנים עליהם כתב, וניסה לחקות את סגנון החיים האקסטרווגנטי והדקדנטי שלהם (וכתוצאה מכך התמכר להרואין, והקריירה שלו נהרסה, לשנים רבות). היו עוד אחרים כמוהו. ספרו "The Dark Stuff" מאגד מאמרי ביקורת שכתב בעיתון NME בשנות השבעים, כאשר עיקר העניין שלו היה באמנים שהלכו "בצד האפל" - סיד בארט, בריאן ווילסון, הניו יורק דולז ועוד. שימו לב, אבל, שהמאמרים בספר הם "משופצים" - היינו, עברו צנזורה מסויימת ואינם זהים למקור. מבקר נוסף מאותה תקופה הוא איאן מקדונלד (MacDonald) ז"ל. פרסומו של מקדונלד בא לו לאחר שעזב את העתונות המודפסת, ועבר לכתיבת ספרים. ספרו הידוע ביותר הוא "Revolution in the Head", שנחשב לספר החשוב ביותר שנכתב על הביטלס - ניתוח של הרקע לכל שיר ושיר של הלהקה. הספר זכה בכמה פרסים, והוא מומלץ ביותר. דעותיו של מקדונלד על מוסיקה ועל העולם בכלל היו שנויות במחלוקת (הוא חשב ששנות השישים היו שיא התרבות האנושית, ולאחר מכן הכל החל להתדרדר; בין השאר, זו היתה הסיבה להתאבדותו לפני מספר חודשים). במיוחד שנויה במחלוקת התיזה שלו, לפיה פול מקרטני היה היוצר החשוב בביטלס, לא ג'ון לנון. מבין המבקרים שצמחו בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים: סיימון פרית', שהוא מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטה, ומנתח את הרוק בכלים סוציולוגיים. כתב ספרים ומאמרים רבים. יש לי את ספרו "Art into Pop" שנכתב יחד עם הווארד הורן. הספר מנתח ומסביר מדוע בתי הספר לאמנות בבריטניה היו בעלי השפעה קריטית על צמיחת הרוק הבריטי, בשנות השישים. ספר מעולה, אבל אני לא יודעת אם הוא עדיין נמכר (קניתי אותו לפני 20 שנה בערך). מבקר הכותב בסגנון אחר לגמרי, שצמח גם הוא באותה תקופה, הוא רוברט מורלי. מורלי אמנם החל את דרכו כאחד ממקדמי הפאנק, אך ברבות הזמן פיתח תיזה, שנשענה על תאוריות ספרותיות פוסט-מודרניות, שהיתה לה השפעה גדולה מאוד על העתונות הבריטית - והפופ הבריטי בכלל - בתחילת שנות השמונים: לפי התיזה של מורלי, הפופ ה"שטחי" לכאורה, הוא המחזיק למעשה ב"נוסחת הקסם", ולא הרוק היותר מצ'ואיסטי. קשה לשחזר היום למה ומדוע תפישתו היתה כה מקובלת (ומשפיעה), אבל עובדה. היא אינה מקובלת כיום, בכל אופן, למרות שיש לו ממשיכי דרך, במידה מסויימת. בד"כ מזכירים יחד עם מורלי את איאן פנמאן (Penman), שאת כתיבתו אני מכירה פחות, אך יודעת שהוא (היה?) מבקר נחשב מאוד. מבקר נוסף, שהחל דרכו באותה תקופה הוא ג'ון סבאג' (Savage). גם הוא, כמו מורלי, החל בכתיבה על הפאנק, והתפתח לכל מיני כיוונים. סאבאג' הוא אחד מהכותבים הראשונים שניתח את הרוק והפופ הבריטי על סמך תאוריות ג'נדריות וקוויריות (בערך). ספרו הידוע ביותר, אולי, הוא "England's Dreaming", בו הוא מנתח את עליית הפאנק, מנקודת מבטו. אוסף של מאמריו הופיע לאחרונה בספר "Time Travel". סאבאג' גם כתב ביוגרפיה על הקינקס, לפני כ-25 שנה, שאני זוכרת שנחשבה לנועזת במיוחד, יחסית לתקופה. לא קראתי את כל ספריו, אבל יצא לי לקרוא ביקורות שלו ב-Time Out וכו' - מבקר מצויין. במחצית הראשונה של שנות השמונים, קם דור חדש של מבקרי מוסיקה, שהורכב בעיקר מבוגרי אוניברסיטאות, בעלי רקע במדעי הרוח ובאמנות - רקע שהשפיע על כתיבתו. בין המבקרים האהובים עלי שכתבו בתקופה זו היה ריצ'רד קוק (Cook) שכותב היום בעיקר על ג'ז; לינדן בארבר (Barber), שכתב ב"מלודי מייקר" והיום הוא מבקר הקולנוע של אחד מהעתונים הגדולים באוסטרליה; אנדי ג'יל (Gill), מאט סנואו (Snow), ובארני הוסקינס (Barney Hoskyns). שלושת האחרונים כתבו בזמנם ב-NME. ג'יל עבר לעתונות המיינסטרימית, סנואו נהיה עורך מגזינים, והוסקינס מוציא ספרים, ונחשב לאחד המבקרים הבריטיים הבכירים כיום. בין ספריו החשובים: "Across the Great Divide", על The Band; הספר "Glam! Bowie, Bolan and the Glitter Rock Revolution", וכן אנתולוגיה שהוציא לאחרונה, של כתיבה על רוק (של עתונאים מבריטניה וארה"ב) בשם The Sound and the Fury: 40 Years of Classic Rock Journalism. טרם השגתי את ספריו; אני מכירה אותו בעיקר מכתיבתו ב-NME ומביקורות שנתן בטלוויזיה. הוא מעולה. לקראת סוף העשור ותחילת שנות התשעים: אברט טרו (Everett True; זה לא שמו האמיתי) שהיה העיתונאי הראשון בבריטניה (ובעצם, בעולם) שפירסם את הגראנג' ואת נירוונה. טרו עשה חזרה, בעצם, לגישה של שנות השבעים: העיתונאי כסלבריטי, או כחבר של סלבריטאים, תוך כתיבה על עצמו יותר מאשר על האמנים שאותם היה אמור לסקר. סיימון רינולדס (Simon Reynolds), שנחשב כיום לאחד המבקרים הבריטים הבכירים. יש לו בלוג נחשב מאוד, ואני ממליצה בחום על ספרו המצויין "The Sex Revolts: Gender, Rebellion and Rock'n'roll" (הספר נכתב יחד עם Joy Press). זהו ספר מעולה, הייתי אומרת אפילו ספר חובה לקוראים ישראליים, שרובם עדיין שבויים בתפישות שמרניות, מיושנות ושוביניסטיות, בנוגע לרוק. לדעתי. הניתוח של ריינולדס ופרס את המוסיקה של פינק פלויד היא, אגב, מאירה עיניים. .. טוב, אז גם חלק ג' יהיה.
ציףציף1000
New member
כמה שמות - חלק ג'
ובחלק הזה: אנציקלופדיות, צלמים, וביוגרפיות נבחרות. למי שאין להם שום רקע תאורטי בתולדות הרוק וסגנונותיו, הייתי ממליצה ללכת על "אנציקלופדיות", הנותנות תמונה רחבה על המצב, התקופות השונות וכו'. האנציקלופדיה עליה "גדלתי" היא "The NME Encyclopedia of Rock" שיצאה בשנת 1977, ולא ניתנת להשגה עוד.
(כמו כל האנציקלופדיות שיצאו בשנות השבעים). עד היום אני פונה לספר הזה כשאני מחפשת מידע. פשוט גדול. עבורכם, חיפשתי ברשת ומצאתי שתי אופציות שנשמעות לא רע: האנציקלופדיה של All Music Guide, בעריכת Stephen Thomas Erlewine, יצאה בכמה גרסאות (כללית, ספציפית לרוק, בלוז וכו'). האיכות, מן הסתם, זהה לאתר האינטרנטי, היינו גבוהה מאוד. ארלוויין עצמו הוא מבקר מצויין, מה שמבטיח את האיכות. אבל AMG הם אמריקאים, בעיקרם. מהצד הבריטי יש את "The Virgin Encyclopedia", שג"כ מחולקת לכללי/תתי-ז'אנרים וכו'. אני לא יודעת מה איכותה ורמתה. צלמים: צלמי רוק חשובים, שכדאי לחפש ספרים שלהם (למי שיש הרבה $$$$): מיק רוק, ידידו של סיד בארט, היה אחד הצלמים הבריטיים הידועים בתחילת שנות השבעים. הוציא כמה ספרים המאגדים את צילומיו מאותה תקופה, בשנים האחרונות (אחד מהם יצא עם חתימתו של סיד - ה"הופעה" הפומבית היחידה של בארט בשלושים השנים האחרונות); פני סמית (Smith) שנודעה במיוחד בצילומיה של ה-Clash; גרד מנקוביץ (Gered Mankowitz) שנודע כ"צלם הבית" של הסטונס בתחילת דרכם; Anton Corbijn, שעבד בשנות השמונים ב-NME, וידוע כיום יותר כ"צלם הבית" של U2. יש עוד הרבה אבל אני לא זוכרת כרגע. גם צלמים אמריקאיים ספציפיים קשה לי לזכור - אולי כי הם פחות מזיזים לי: לין גולדסמית'? מה-שמה מ-Rolling Stone? ממש לא זוכרת. ביוגרפיות וספרים אחרים: מלבד אלו שהזכרתי בחלקים הקודמים, הייתי מציינת את הספרים הבאים: על הביטלס - הביוגרפיה של פיליפ נורמן, "Shout". הספר יצא מזמן, ויכול מאוד להיות שיצאו ביוגרפיות יותר מקיפות מאז (אפילו קרוב לוודאי), אבל זה ספר לא רע, וזה מה שיש לי. נורמן הנ"ל גם כתב את הביוגרפיה הטובה ביותר על הסטונס עד היום (שנקראת פשוט The Stones). זהו ספר מומלץ ביותר, למי שמתעניינים בסטונס. ספרים נוספים עליהם, שיש לי: "The True Adventures of the Rolling Stones", שבעצם מספר על סיבוב ההופעות של הלהקה בארה"ב בסוף 1969, ששיאו היה הפסטיבל הכאוטי באלטמונט, שהסתיים ברצח אחד מהצופים. הביוגרפיה של קית' ריצ'רדס שכתב ויקטור בוקריס, שהזכרתי מקודם, ונדמה לי שהיה לי עוד אחד, אבל אני לא מוצאת. דילן: יש לי רק שני ספרים המתייחסים אליו. אחד הוא מהדורה ישנה מאוד של "Song and Dance Man" של מייקל גריי (Gray) - יש מהדורות חדשות. הספר מומלץ ביותר, למתעניינים ביצירתו של דילן, ובניתוח שיריו. כן יש לי את "Invisible Republic" של גריל מרכוס - ג"כ ספר ל"מתקדמים", יחסית. טוב, אלו לא ביוגרפיות, אבל בכ"ז. בדומה, יש לי בנוסף על הביוגרפיה של דייב מארש על ספרינגסטין, גם ספר מצויין בשם 'Born in the USA", המנתח את הקשר בין היצירה של ספרינסטין למסורת האמריקאית. בדומה לספרו של מרכוס, Mystery Train, זהו ספר מומלץ לאלו המעוניינים להבין את שורשי הרוק האמריקאי, התרבות (לא רק המוסיקלית) ממנה צמח. ובחזרה לבריטניה: שני ספרים נוספים שהייתי ממליצה עליהם הם הספר "Pet Shop Boys, Literaly", שנכתב ע"י המבקר המוכשר כריס הית' (Heath). הספר מומלץ גם למי שלא מכירים את ה-PSB ו/או שלא אכפת להם בכלל מהצמד הנ"ל: הכתיבה פשוט שנונה ומרתקת. ביוגרפיה שאינה בידי: הספר "Dear Boy", המספר על חייו של קית' מון, מתופף ה"מי" ז"ל (נכתב ע"י טוני פלטשר) נחשב לאחת מהביוגרפיות הטובות ביותר שנכתבו מעולם על אמן רוק. הספר זכה בפרסים, ומאוזכר בכל רשימה של "הספרים הטובים ביותר על רוק" וכד'. נמצא ב"רשימת הקניות" שלי. ולבסוף, לרגל הארועים, הייתי ממליצה על ספרו החצי-אוטוביוגרפי וחצי-דמיוני של ריי דייויס, "X-Ray". אף אחד לא היה יכול לתאר יותר טוב את הפסיכיות של דייויס, מאשר דייויס עצמו. זהו ספר יחודי - אני לא מכירה אמן אחר שכתב דבר דומה - ולדעתי הוא פשוט חלק אינטגרלי מיצירתו של דייויס בכלל. הספר יעניין את מי שמכירים כבר את יצירתו של דייויס, ואינו מיועד ל"מתחילים". יש לי עוד ספרים, אבל נראה לי שזה יספיק בשביל ההתחלה....
ובחלק הזה: אנציקלופדיות, צלמים, וביוגרפיות נבחרות. למי שאין להם שום רקע תאורטי בתולדות הרוק וסגנונותיו, הייתי ממליצה ללכת על "אנציקלופדיות", הנותנות תמונה רחבה על המצב, התקופות השונות וכו'. האנציקלופדיה עליה "גדלתי" היא "The NME Encyclopedia of Rock" שיצאה בשנת 1977, ולא ניתנת להשגה עוד.
תפוז אנשים מודיע
New member
שעה של תהילה ב-../images/Emo43.gif
Yesreal ו"תפוז אנשים" נותנים לכם את ההזדמנות להיות כוכבי שידורי "תפוז Live" למשך שעה אחת. תמיד חלמתם להיות בטלוויזיה? תמיד רציתם תוכנית משלכם? זה הזמן לעשות צעד אחד להגשמת החלום! כנסו לקישור הבא ופתחו לכם תוכנית ריאליטי משלכם. במקביל שלחו לאימייל [email protected] את שם התוכנית שלכם, תמונה עדכנית שלכם, ותיאור קצר לגבי מה אתם מתכוונים לעשות בשעת האירוח. חמשת התכניות שתיבחרנה, ישודרו מידי יום החל מה-11/01 ועד ה-15/01 בשעה 19:00 Live בצ'ט של תפוז אנשים ויקודמו באופן מאסיבי באתר תפוז ובתקשורת. מכאן אין לדעת לאן זה כבר יגיע.... אולי סטיבן ספילברג רואה....?
Yesreal ו"תפוז אנשים" נותנים לכם את ההזדמנות להיות כוכבי שידורי "תפוז Live" למשך שעה אחת. תמיד חלמתם להיות בטלוויזיה? תמיד רציתם תוכנית משלכם? זה הזמן לעשות צעד אחד להגשמת החלום! כנסו לקישור הבא ופתחו לכם תוכנית ריאליטי משלכם. במקביל שלחו לאימייל [email protected] את שם התוכנית שלכם, תמונה עדכנית שלכם, ותיאור קצר לגבי מה אתם מתכוונים לעשות בשעת האירוח. חמשת התכניות שתיבחרנה, ישודרו מידי יום החל מה-11/01 ועד ה-15/01 בשעה 19:00 Live בצ'ט של תפוז אנשים ויקודמו באופן מאסיבי באתר תפוז ובתקשורת. מכאן אין לדעת לאן זה כבר יגיע.... אולי סטיבן ספילברג רואה....?
ציףציף1000
New member
במומה יש סקירה עליהם
www.mooma.com. כן, כאמור, אתר "מתקדם" כולל סקירה עליהם, שהיא בעיקרה תרגום של קטעים נבחרים משאפנר + התייחסות אליהם כאל להקת "רוק מתקדם" (התייחסות שלא קיימת אצל שאפנר). קישור לאתר נמצא בין ה"קישורים" של הפורום.
www.mooma.com. כן, כאמור, אתר "מתקדם" כולל סקירה עליהם, שהיא בעיקרה תרגום של קטעים נבחרים משאפנר + התייחסות אליהם כאל להקת "רוק מתקדם" (התייחסות שלא קיימת אצל שאפנר). קישור לאתר נמצא בין ה"קישורים" של הפורום.
ציףציף1000
New member
סורי, אבל אין כזה.
נדמה לי שראיתי פעם אתר שהעלה ישראלי, אבל הוא היה באנגלית (וגם כלל בעקרון חומר מועתק מאתרים אחרים, מילה במילה). ולמה אתה לא רוצה לפרט?
נדמה לי שראיתי פעם אתר שהעלה ישראלי, אבל הוא היה באנגלית (וגם כלל בעקרון חומר מועתק מאתרים אחרים, מילה במילה). ולמה אתה לא רוצה לפרט?
תפוז אנשים מודיע
New member
../images/Emo25.gif בשידור חוזר
היום ב-17:00 נעביר בשידור חוזר את התוכנית "קמילה מארחת את ידין חורב", שבמסגרתה סיכמו כוכבת פרוייקט Y וכוכב "אקזיט" את שנת 2003 בטלוויזיה. השידור החוזר יערך בצ'ט של פורום טלוויזיה כולם מוזמנים! בפורום שאקירה עורכים תחרות לוגו מיוחדת. ניתן להגיש עיצובי לוגו עד מחר... אפשר לזכות בחולצת
ולא לשכוח להצביע לקופסא!
היום ב-17:00 נעביר בשידור חוזר את התוכנית "קמילה מארחת את ידין חורב", שבמסגרתה סיכמו כוכבת פרוייקט Y וכוכב "אקזיט" את שנת 2003 בטלוויזיה. השידור החוזר יערך בצ'ט של פורום טלוויזיה כולם מוזמנים! בפורום שאקירה עורכים תחרות לוגו מיוחדת. ניתן להגיש עיצובי לוגו עד מחר... אפשר לזכות בחולצת
DesertRose1
New member
../images/Emo32.gif לכתוב קצת אקשן...../images/Emo70.gif../images/Emo13.gif ../images/Emo11.gif
אוהבים לכתוב?
אוהבים אקשן?
אתם מוזמנים לכתוב פעם בשבוע בכל שבוע מאמר/סיפור, מה שבראש שלכם שקשור לאקשן!
מדי יום יכתוב מישהו אחר, ולכל אחד יהיה יום קבוע משלו
מי שמעוניין יכול לפנות אלי במסר אישי
, ומי שלא, מוזמן ליצטרף לפורום!
פורסם בהתאם לאישורי הפרסום
אוהבים לכתוב?
תפוז אנשים מודיע
New member
היום בתפוז ../images/Emo186.gif ../images/Emo184.gif
היום ב-10:00 פורום להיות הורים מארח פאנל מומחים מ"הקו החם" שיענה לשאלותיכם בנושא התנהגויות מיניות חריגות אצל ילדים. שימו לב, כי בשל רגישות הנושא נפתח הפורום לאורחים- וניתן לשאול שאלות גם בעילום שם.
הערב ב-19:00 יתארחו בפורום אופניים ראשי איגוד האופניים בישראל, שיענו לשאלותיכם בעקבות החלוקה החדשה לקטגוריות בתחרויות השנה.
פורום רובי וויליאמס מאפשר לכם לכתוב באופן אישי לרובי לקראת יום הולדתו, לספר מעריצים מיוחד מישראל- שימסר לו אישית
שלחו את המסרים שלכם לכתובת [email protected] פרטים נוספים בפורום רובי וויליאמס
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.