the dark side of the moon
לא יצא לי לדבר הרבה על האלבום הזה, אבל מכיוון שאני רוצה לחלוק עימכם את שמיעתי של שלושת האלבומים הגדולים של הפלויד, אני אכתוב קצת על הפעמם שבהם שמעתי את כל האלבום. ונתחיל כנראה בגדול מכולם. טוב, אז הכל מתחיל בסתם יום שישי בבוקר משעמם, שאני הרוס מעייפות. נכנס למיטה, מדליק מאוורר, ושם במערכת את הדיסק, ונכנס מתחת לפוך, עוצם עיניים ונותן למוזיקה לסחוף אותי. וזה מתחיל לאט לאט, בדפיקות קטנות. לב? אולי. אולי גם לא. הצלצול של השעונים נכנס לאט לאט, וגם הכסף, ואפילו מעין טרטור שלא הבנתי מה הוא בדיוק, וקלייר טורי צורחת קצת באוזניים... ובדיוק שהרעש נהיה בלתי נסבל, מגיעות נגיעות הגיטרה הקלות של גילמור, והאורגן השקט של רייט. ככה, בעדינות, לאט לאט, אין לאן למהר. אין דאגות, אין בעיות, פשוט להתמכר למוזיקה. "brethe, brethe in the air". הקול המדהים של גילמור, שר את המילים הלא-פחות מדהימות של רוג'ר, ואחרי הפיזמון הגיטרה עולה קצת, והמזיקה טיפה רעשנית, וזה נשמע כמו ביקורת... ביקורת על מה? אני סה"כ שוכב לי במיטה. אולי על זה... אבל המחשבות נודדות להם, כי צריך לרוץ, לרוץ, לרוץ. לברוח. ממה? לא יודע, מהחיים, מהשמש, מהירח, ומהטירוף, מהשיגעון, מהשפיות, מאי-השפיות.. ואולי מהכל ביחד? בכל אופן, רצים, לפני שפיצוץ ישיג אותנו, אבל הוא משיג.. וגם אז, ממשיכים לרוץ. אבל לאן רצים? טרטור שעונים. ואז, כאילו בכוונה, הכל מצלצל [מחובתי לציין שקפצתי מרוב בהלה...
]. והשעון ממשיך לצלצל, שרייט, מייסון ווטרס מזייפים אותו בצורה מאוד משכנעת. אבל אני רוצה לרוץ, למה עצרנו? אבל לא, לאט לאט. כל פעם, נגיעות הבס עוצרות את המוזיקה מלהתקדם. מחכים לפריצה... אבל זה מגיע. מאוחר מידי, או אולי מוקדם מידי. דייב מעוצבן, הוא רץ, אבל לא מספיק מהר. והוא לא יודע לאן, כי הוא מחכה למישהו שיראה לו, אבל... אף אחד לא בא. ורייט בא להרגיע, ולהגיד שיש עוד זמן, אבל יש מילכוד- הפסדת את יריית הפתיחה, אתה כבר מחוץ למירוץ. וגיטרה. גיטרה מעולם אחר, סולו של גילמור שלא חוסך ממך אף אקורד, אף מיתר, ונראה שגם הגיטרה רוצה לרוץ, אבל משהו עוצר אותה. היא מסתסלת, עולה, יורדת, אבל לא זזה לשום מקום... ואז, דייב מחליט שטעמנו מספיק, וחוזר לרוץ... אבל השמש חמקה מאיתנו. ולאט לאט, קוצר נשימה גרם למוות. ורייט שוב מנסה להרגיע, ונאחז ביאוש שקט, ללא שום מאבק, ללא שום ריצה, וגם אני כבר מאבד את הכוח, ולא רוצה לרוץ, רק רוצה להגיע הביתה... לשים את העצמות מול האש ולנשום, כמו בהתחלה. ורייט מרגיע אותי, עם פסנתר פשוט, והרגשה שאין מה לדאוג, אפילו לא מהמוות... אבל אז פורצת טורי, ועם הקול המהמם שלה בתור כלי נגינה סוחפת אותי לרקיע השמיני, ואתה פשוט מרגיש בעננים, בלי דאגות, בלי ריצות, בלי כלום. רק אתה והקול המדהים של טורי. ואז היא נרגעת, וגם אני לאט לאט.. כאילו שהיא מתנצלת על עצמה, שהיא התפרצה סתם, ולאט לאט זה כבר נשמע כמו בכי, מעין בכי על העולם שלנו היום. ואתה לא מבין על מה היא בוכה, ורייט מנסה לנחם אותה עם הפסנתר, אבל היא ממשיכה לבכות. אבל על מה? ואז אני מבין. על מה עוד אפשר? הרי בעולם כזה, למה לא לבכות? ואין דבר יותר חשוב בעולם מכסף. ווטרס מקציב לך כמה נגיעות בס, וגם רייט רק נכנס מידי פעם, כנ"ל דייב. ונכון, כסף. קוויאר, מכונית חדשה, וקבוצת כדורגל, ואולי גם מטוס סילון. אבל דיר באלקום, אתה תיגע במשהו... ואז נכנס דיק פארי, עם קטע סקסופון גדול מהחיים, שאני לא מצליח לפענח את הקשר שלו לשיר, וגם אח"כ, דייב לוקח אותך למסע מהיר וזריז מפה לקצה השני של העולם, ואז אתה שוקע, ושוקע. ואתה רוצה להמשיך, אבל צלילים קטנים מושכים אותך שוב למעלה, לא נותנים לך. ומוציאים אותך כאילו בכוח, וממשיכים עם הגיטרה, שמושכת אותך כאילו בכוח, עד שאתה חוזר לעולם, ושוב, "money, it's a crime". כן, זאת המציאות הקשה, ועל זה טורי בכתה... ועכשיו אתה לא רוצה לרוץ, ולא רוצה לשקוע, אתה רוצה לנסות לתקן, אבל מה כבר אפשר לתקן? בכזה עולם? אנחנו והם כ"כ שונים. ואז אתה מתחיל להפנים.. מתחיל להבין, אין לאן לשקוע, אין בשביל מה לשקוע.. אני נסחף על גבי המוזיקה, עד שמתחיל סולו סקסופון שקט ורגוע, כאילו כדי להראות שיש לך תקווה, שלא הכל אבוד. כי אנחנו והם, זה לא מה שאנחנו אמורים. ודוגרי, זה רק אנחנו והם, אנשים רגילים, תמימים, בלי שכל אמיתי, הולכים אחרי כלום. אני, ואתה. כנראה שאנחנו סתם חיילים שזזים מצד לצד במלחמה של משהו לא ברור מול משהו עוד יותר לא ברור. ומאיפה לי לדעת מי אתה, ומי הוא? הסקסופון כאילו מאשר את הדברים, ואתה שם לב שכל מה שקורה זה סתם עולה למעלה, יורד למטה, ומסתובב, מסתובב מסתובב. כי זה מלחמה של שקרים, ואתה כבר תקוע בפנים, בניגוד לרצונך... והפסנתר בא לנטוע תקווה. תירגע, לא אבוד. אז שוב, למטה, למעלה, בחוץ, בפנים, ואתה יכול לעזור, אבל יש יותר מידי. ומי יכחיש שזה החוקים המלחמה? שזאת באמת מלחמה. אז זוז מהדרך, אני עסוק, ויש לי דברים על הראש, זמן, וכסף.. ואיפה זה יגמר? "he old man died". ואז הכל בסדר. הכל אופטימי. רק תבחר איזה צבע. ואז בחרת את הירוק של הדשא. ואתה יושב שם, על הדשא, זוכר הכל, אבל מעדיף... הכל משחק בשבילך עכשיו. ואפילו אם אתה לא רואה את הירח מעל הגבעה, ואפילו הם אתה סתם תתפוצץ, בסוף נתראה שם, בצד האפל של הירח, לאן שכולם רצים, לאן שרצנו אנחנו מההתחלה. ואולי הכל בראש שלך? אולי אתה משוגע סתם ככה? אולי מישוה אחר בראש שלי? והוא לא רוצה לצאת? אז צעקת, אבל לאף אחד לא אכפת, כולם עסוקים בהכל. בכסף, בזמן, בשטויות שלהם. ואתה יודע איפה יקשיבו. איפה שכולם כמוך, אבודים, בודדים, מסכנים, בלי תקווה- בצד האפל של הירח. אבל מצד שני, כולם כמוך. כל מי שאתה אוהב, שונא, טועם, סומך, רוצה, לא רוצה, מרגיש, שומר, אומר, אוכל, מתעסק, קונה, גונב, שואל.... כולם מתחת לשמש, כולם נורמלים, כולם מסתדרים היטב. אבל בלילה, בחושך, שיש ירח בשמיים ולא שמש, כולם משוגעים כמוך, וכולם יגיעו לשם, לצד האפל של הירח, לארץ השיגעון. ואז, מתברר שעבדו עליך, כי אין כזה דבר, הירח כולו אפל. ואלה החיים שלנו, ריצה למקום שכנראה לא קיים.
לא יצא לי לדבר הרבה על האלבום הזה, אבל מכיוון שאני רוצה לחלוק עימכם את שמיעתי של שלושת האלבומים הגדולים של הפלויד, אני אכתוב קצת על הפעמם שבהם שמעתי את כל האלבום. ונתחיל כנראה בגדול מכולם. טוב, אז הכל מתחיל בסתם יום שישי בבוקר משעמם, שאני הרוס מעייפות. נכנס למיטה, מדליק מאוורר, ושם במערכת את הדיסק, ונכנס מתחת לפוך, עוצם עיניים ונותן למוזיקה לסחוף אותי. וזה מתחיל לאט לאט, בדפיקות קטנות. לב? אולי. אולי גם לא. הצלצול של השעונים נכנס לאט לאט, וגם הכסף, ואפילו מעין טרטור שלא הבנתי מה הוא בדיוק, וקלייר טורי צורחת קצת באוזניים... ובדיוק שהרעש נהיה בלתי נסבל, מגיעות נגיעות הגיטרה הקלות של גילמור, והאורגן השקט של רייט. ככה, בעדינות, לאט לאט, אין לאן למהר. אין דאגות, אין בעיות, פשוט להתמכר למוזיקה. "brethe, brethe in the air". הקול המדהים של גילמור, שר את המילים הלא-פחות מדהימות של רוג'ר, ואחרי הפיזמון הגיטרה עולה קצת, והמזיקה טיפה רעשנית, וזה נשמע כמו ביקורת... ביקורת על מה? אני סה"כ שוכב לי במיטה. אולי על זה... אבל המחשבות נודדות להם, כי צריך לרוץ, לרוץ, לרוץ. לברוח. ממה? לא יודע, מהחיים, מהשמש, מהירח, ומהטירוף, מהשיגעון, מהשפיות, מאי-השפיות.. ואולי מהכל ביחד? בכל אופן, רצים, לפני שפיצוץ ישיג אותנו, אבל הוא משיג.. וגם אז, ממשיכים לרוץ. אבל לאן רצים? טרטור שעונים. ואז, כאילו בכוונה, הכל מצלצל [מחובתי לציין שקפצתי מרוב בהלה...
]. והשעון ממשיך לצלצל, שרייט, מייסון ווטרס מזייפים אותו בצורה מאוד משכנעת. אבל אני רוצה לרוץ, למה עצרנו? אבל לא, לאט לאט. כל פעם, נגיעות הבס עוצרות את המוזיקה מלהתקדם. מחכים לפריצה... אבל זה מגיע. מאוחר מידי, או אולי מוקדם מידי. דייב מעוצבן, הוא רץ, אבל לא מספיק מהר. והוא לא יודע לאן, כי הוא מחכה למישהו שיראה לו, אבל... אף אחד לא בא. ורייט בא להרגיע, ולהגיד שיש עוד זמן, אבל יש מילכוד- הפסדת את יריית הפתיחה, אתה כבר מחוץ למירוץ. וגיטרה. גיטרה מעולם אחר, סולו של גילמור שלא חוסך ממך אף אקורד, אף מיתר, ונראה שגם הגיטרה רוצה לרוץ, אבל משהו עוצר אותה. היא מסתסלת, עולה, יורדת, אבל לא זזה לשום מקום... ואז, דייב מחליט שטעמנו מספיק, וחוזר לרוץ... אבל השמש חמקה מאיתנו. ולאט לאט, קוצר נשימה גרם למוות. ורייט שוב מנסה להרגיע, ונאחז ביאוש שקט, ללא שום מאבק, ללא שום ריצה, וגם אני כבר מאבד את הכוח, ולא רוצה לרוץ, רק רוצה להגיע הביתה... לשים את העצמות מול האש ולנשום, כמו בהתחלה. ורייט מרגיע אותי, עם פסנתר פשוט, והרגשה שאין מה לדאוג, אפילו לא מהמוות... אבל אז פורצת טורי, ועם הקול המהמם שלה בתור כלי נגינה סוחפת אותי לרקיע השמיני, ואתה פשוט מרגיש בעננים, בלי דאגות, בלי ריצות, בלי כלום. רק אתה והקול המדהים של טורי. ואז היא נרגעת, וגם אני לאט לאט.. כאילו שהיא מתנצלת על עצמה, שהיא התפרצה סתם, ולאט לאט זה כבר נשמע כמו בכי, מעין בכי על העולם שלנו היום. ואתה לא מבין על מה היא בוכה, ורייט מנסה לנחם אותה עם הפסנתר, אבל היא ממשיכה לבכות. אבל על מה? ואז אני מבין. על מה עוד אפשר? הרי בעולם כזה, למה לא לבכות? ואין דבר יותר חשוב בעולם מכסף. ווטרס מקציב לך כמה נגיעות בס, וגם רייט רק נכנס מידי פעם, כנ"ל דייב. ונכון, כסף. קוויאר, מכונית חדשה, וקבוצת כדורגל, ואולי גם מטוס סילון. אבל דיר באלקום, אתה תיגע במשהו... ואז נכנס דיק פארי, עם קטע סקסופון גדול מהחיים, שאני לא מצליח לפענח את הקשר שלו לשיר, וגם אח"כ, דייב לוקח אותך למסע מהיר וזריז מפה לקצה השני של העולם, ואז אתה שוקע, ושוקע. ואתה רוצה להמשיך, אבל צלילים קטנים מושכים אותך שוב למעלה, לא נותנים לך. ומוציאים אותך כאילו בכוח, וממשיכים עם הגיטרה, שמושכת אותך כאילו בכוח, עד שאתה חוזר לעולם, ושוב, "money, it's a crime". כן, זאת המציאות הקשה, ועל זה טורי בכתה... ועכשיו אתה לא רוצה לרוץ, ולא רוצה לשקוע, אתה רוצה לנסות לתקן, אבל מה כבר אפשר לתקן? בכזה עולם? אנחנו והם כ"כ שונים. ואז אתה מתחיל להפנים.. מתחיל להבין, אין לאן לשקוע, אין בשביל מה לשקוע.. אני נסחף על גבי המוזיקה, עד שמתחיל סולו סקסופון שקט ורגוע, כאילו כדי להראות שיש לך תקווה, שלא הכל אבוד. כי אנחנו והם, זה לא מה שאנחנו אמורים. ודוגרי, זה רק אנחנו והם, אנשים רגילים, תמימים, בלי שכל אמיתי, הולכים אחרי כלום. אני, ואתה. כנראה שאנחנו סתם חיילים שזזים מצד לצד במלחמה של משהו לא ברור מול משהו עוד יותר לא ברור. ומאיפה לי לדעת מי אתה, ומי הוא? הסקסופון כאילו מאשר את הדברים, ואתה שם לב שכל מה שקורה זה סתם עולה למעלה, יורד למטה, ומסתובב, מסתובב מסתובב. כי זה מלחמה של שקרים, ואתה כבר תקוע בפנים, בניגוד לרצונך... והפסנתר בא לנטוע תקווה. תירגע, לא אבוד. אז שוב, למטה, למעלה, בחוץ, בפנים, ואתה יכול לעזור, אבל יש יותר מידי. ומי יכחיש שזה החוקים המלחמה? שזאת באמת מלחמה. אז זוז מהדרך, אני עסוק, ויש לי דברים על הראש, זמן, וכסף.. ואיפה זה יגמר? "he old man died". ואז הכל בסדר. הכל אופטימי. רק תבחר איזה צבע. ואז בחרת את הירוק של הדשא. ואתה יושב שם, על הדשא, זוכר הכל, אבל מעדיף... הכל משחק בשבילך עכשיו. ואפילו אם אתה לא רואה את הירח מעל הגבעה, ואפילו הם אתה סתם תתפוצץ, בסוף נתראה שם, בצד האפל של הירח, לאן שכולם רצים, לאן שרצנו אנחנו מההתחלה. ואולי הכל בראש שלך? אולי אתה משוגע סתם ככה? אולי מישוה אחר בראש שלי? והוא לא רוצה לצאת? אז צעקת, אבל לאף אחד לא אכפת, כולם עסוקים בהכל. בכסף, בזמן, בשטויות שלהם. ואתה יודע איפה יקשיבו. איפה שכולם כמוך, אבודים, בודדים, מסכנים, בלי תקווה- בצד האפל של הירח. אבל מצד שני, כולם כמוך. כל מי שאתה אוהב, שונא, טועם, סומך, רוצה, לא רוצה, מרגיש, שומר, אומר, אוכל, מתעסק, קונה, גונב, שואל.... כולם מתחת לשמש, כולם נורמלים, כולם מסתדרים היטב. אבל בלילה, בחושך, שיש ירח בשמיים ולא שמש, כולם משוגעים כמוך, וכולם יגיעו לשם, לצד האפל של הירח, לארץ השיגעון. ואז, מתברר שעבדו עליך, כי אין כזה דבר, הירח כולו אפל. ואלה החיים שלנו, ריצה למקום שכנראה לא קיים.