.The way im left here silent

[רעוּת]

.The way im left here silent

Oh these little earthquakes" "Doesn't take much to rip us into pieces [אני לא יכולה כשזה שניכם ביחד. אמרתי לך כבר. אני לא יכולה עם כל הימים האלה והטקסים, אני לא מתמודדת עם זה טוב, וזה כ"כ פרפקציוניסטי/מטומטם מצדי להחליט שאם אני לא עושה משהו טוב אז אני לא אעשה אותו בכלל. ] And I hate disintegration" "Watching us wither [למה זה חייב להיות ככה? אני שונאת. שונאת את זה. וכבר אין לי כוח לשנוא יותר. ואולי דווקא הייתי רוצה לשנוא. רק בשביל להרגיש. אני כבר לא מרגישה כלום יותר, אתה יודע? עוד פחות מ-24 שעות זה כבר היומולדת שלך, ואני לא מרגישה שומדבר, אני לא מסוגלת לחשוב על זה באמת, להרגיש את מה שכואב כ"כ ונמצא שם מעבר למילים "מחר זה היומולדת שלך". ואשפזו את סבא שוב, והוא יהיה בסדר אבל אני לא יכולה להתמודד עם המחשבות האלה שוב, המשפחה הזאת מתפרקת, למה פתאום לכולם יש סרטן, אני לא יכולה לראות אנשים שאני אוהבת מתים ככה, נמאס לי, עד כמה שזה בנאלי להגיד, נמאס לי כבר. אמא אומרת שהיא תהיה בסדר אבל כמה אנשים שיש להם סרטן בגיל 80+ באמת חוזרים להיות בסדר..?] "I can't reach you" [אני לא יודעת איך להגיע אליך יותר. אני לא יודעת לגעת במה שכן נשאר. אני מנסה להיזכר, ושומדבר לא עולה. לא תמונות, קולות, זכרונות ישנים. כלום. איבדתי אותך, שוב, הפעם באופן סופי ומוחלט וטוטאלי.] "Give me life, give me pain, Give me myself again" [תחזיר לי את עצמי כבר. את איך שהייתי פעם. את איך שאני רוצה להיות, אפילו שבלעדיך. איך שהייתי יכולה להיות, איתך. תן לי לכאוב עד הסוף, עם צרחות ובכי וליפול על הרצפה ולהתפרק לגמרי, ואז כשהכל ייגמר, תן לי גם לחיות.] "Doesn't take much to rip us into pieces" [מספיק שיר או מילה או תאריך מסויים, מספיק לפתוח אלבום תמונות ישן, מספיק לחשוב על זה שוב ושוב ושוב, מספיק אימייל אחד של שתיים וחצי שורות, עם תאריך ושעה, זה כ"כ קל להיקרע שוב, הקלות של זה הורגת אותי.]

 

[Remedy Lane 9]

../images/Emo38.gif

את אומרת מצד אחד שאת לא מתפרקת. ואז, באותה נשימה, גם מזכירה לעצמך כמה קל לך להיקרע. כמה כל דבר קטן מטלטל, "רעידות אדמה קטנות"... אולי זה הפרפקציוניזם, שאומר שאם הן קטנות- הן לא בסדר. שאם את לא מתפרקת "כמו שצריך", אז יאללה באמת בואו נפסיק עם זה. בטח קשה יותר שכל מילה יכולה להפיל אותך- אבל לא עד הריצפה, רק כמעט. אז אין את ההרגשה של, הכל נגמר, תן לי גם לחיות אכישהו מהדהדת לי הודעה אחרת שלך, שסיימת ב"אף אחד לא אשם". והלוואי שהייתי יכולה לחדד לך את המשפט הזה, שאת כתבת- את יודעת. כי אף אחד לא אשם וגם את לא. בטח לא באיך שאת מתמודדת עם הדברים.

.

 

[רעוּת]

תודה ../images/Emo23.gif

אני יודעת שזאת לא אשמתי, אבל עדיין לא יכולה לחשוב שהיה מגיע לו יותר מזה- היה מגיע לו שאני אזכור אותו, שאני אהיה מסוגלת ליותר מרק לברוח מזה כל הזמן, להעמיד פנים שהוא לא היה או לצחוק על זה, לא יודעת, אני די דפוקה בקטע הזה

[ואני מרגישה שכל דבר קטן כזה מטלטל אותי שוב, אבל עדיין אי אפשר להתפרק לגמרי או סתם לבכות]

 

[רעוּת]

../images/Emo14.gif

5.7.04 למה אתה חסר כל כך? וזה לא עובר?! 5 שנים, 8 חודשים ו-9 ימים. והזמן ממשיך לרוץ, לפעמים מהר מדי, לפעמים נדמה שהוא לא זז בכלל. כמו היום. מחר. כל דקה בלעדיך. נצח.. תמיד כולם אמרו שיש לנו את אותו חיוך, אתה זוכר? אז אני משתדלת לחייך, דווקא, כמה שיותר. כי אז זה כאילו גם אתה מחייך, דרכי. את אותו החיוך. אמרו גם שאני דומה לך, באופי. אני לא זוכרת. אני כבר לא יכולה עם זה שאומרים לי שאני דומה לו. למה הם זוכרים ואני לא, למה הם רואים אותו בי ואני לא, למה הוא חי בי אם הוא כבר מת, אני לא רוצה להיות דומה לו ואני לא רוצה להזכיר אותו לאף אחד, זה רק מכאיב יותר, אם זה בכלל אפשרי שיכאב יותר. אני לא רוצה להזכיר אותו לאף אחד. זה גורם לי להרגיש כמו מצבה חיה. 4.7.05 רק לעבור את היום הזה, ומעכשיו כשאני אחשוב עליך, בראש שלי אתה כבר תהיה בן 26, ובזכרון שלי אתה בן 19 ואני בת 12. יכולת כבר לסיים תואר, או להתחתן, לעזאזל יכולנו להיות מאושרים. זה כ"כ מתסכל. איך שהזמן עובר ושומדבר לא באמת משתנה, אני לא יודעת איך לשבור את המעגל הזה, איך לצאת ממנו, היום זה כבר 8 שנים, 8 חודשים ו-8 ימים, הכל סובב סביבו, אני מנסה לחיות את החיים שלי באמצע-- אבל הכל מחוויר ומאבד משמעות כשיש לו יומולדת או שמגיע היום שהוא נהרג, אני יודעת שעוד מעט זה יעבור, ואני אמשיך לחיות, אבל עוד כמה חודשים זה שוב יהיה, וככה כל פעם, זה מתיש כ"כ ואני עייפה, אבל אני לא יכולה לישון כי כל פעם שאני עוצמת את העיניים אני מתחילה לחשוב עליו וזה לא נגמר, ואני לא מסוגלת לחשוב עליו יותר, וזה עדיין לא נגמר. 5.7.06 לא מזמן דברתי איתו, ושאלתי אותו עליך. וזה כאילו שכל הפרטים בעולם לא יספיקו לי, אני אף פעם לא אדע מה היה שם באמת. הוא גם אמר לי שאהבת את פינק פלויד, ושהוא הולך להופעה של רוג'ר ווטרס וגם אתה היית מת ללכת (היית מת, אה?). בכלל לא ידעתי, בכל הפעמים ששמתי את "wish you were here" בריפיט, וחשבתי עליך. סתם ככה, 7.5 שנים אחרי, לגלות שאהבת את הלהקה הזאת. אני חושבת שיש עוד כ"כ הרבה דברים שאני לעולם לא אדע עליך, כי עכשיו כבר מאוחר מדי להשלים פערים.

 

[רעוּת]

"היום יום הולדת, חשבתי כמעט על כל הפרטים..."

"כל אחד שיש לו בן שינסה לדמיין שהוא פתאום נעלם לו. כל החיים נקטעים בשנייה אחת". 'אנשים נגמרים ברגע אחד אימפריות נופלות לאט...' "אתה נוסע באוטו ופתאום הזכרונות חוזרים אליך, אתה עובר ליד תחנת הרכבת והוא אף פעם לא יחכה לך שם. ימי שישי שהוא לא ייצא הביתה. נובמבר 04'. דניאל היה צריך להיות כבר מאבות הפלוגה. הם עוד מעט משתחררים והוא נשאר בן 20." איזהעולםדפוק, אלוהים. "זה לא עוזב אותך. כל רגע שהרעש רקע טיפה יורד זה צף למעלה." אין לי פה שום רעש רקע עכשיו. לעזאזלעםזה. "מה הוא ראה, מה הוא הרגיש, מה הוא חשב ברגע של ההתקלות, מה הוא הבין.." אני חושבת על זה הרבה-יותר-מדי ממה שצריך. ואני רואה אותך בראש שלי, נופל, והעיניים שלך ריקות והגוף שלך מת, כל פעם בשתיים בלילה-- 'כדור אחד קצר בשקט גוף הופך גופה כולם בוכים כולם בוכים.......' "יש רגעים של שמחה, אבל זה אף פעם לא שמחה שלמה. דניאל לא יודע את זה, דניאל לא נמצא שם". לצאת לחגוג את היומולדת שלך, למשל. כמה דפוק זה יכול להיות. במיוחד כשאף אחד שם חוץ ממני לא יודע שזה היומולדת שלך. ואז פינק פלויד ברקע. ואף אחד חוץ ממני לא יודע שאתה אהבת אותם. ועכשיו אתה מת. וממשיכים לנגן את השירים שלהם, כאילו כלום. ועוד ביומולדת שלך. והזמן לא נעצר, הלוואי שהיה נעצר, כי אז לא היו עוד ימי הולדת שלא תחגוג, ואני לא הייתי צריכה להעמיד פנים שהכל בסדר, או שהכל באמת היה בסדר, כי לא היה צריך להמשיך בלעדיך. "אתה כאילו חוזר לשגרה, אבל הגעגועים רק גדלים" אני לא יכולה כשזה שניכם ביחד...

למה זה צריך להיות ככה. אני רוצה להחזיר להם אותו ושהכל יהיה בסדר (איתך אני כבר אסתדר). רק לפני שנה הכל היה שונה כלכך. זה כ"כ לא הוגן... "כבר אמצע הלילה חשבתי אולי כדאי לישון אבל משהו תקוע תקוע עמוק בתוך הגרון...." (ברי סחרוף) (השיר הראשון של דן תורן והשני של אביתר בנאי, ומה שמודגש זה אבא של דניאל).

 

[noosh]

../images/Emo14.gif

הלוואי והייתי יכולה לעצור את הכאב הזה, או את הזמן (זה טוב לקמטים

) אבל אני לא. וכמו שהוא אמר שם - הזמן לא משכיח ולא מקל ולא עוזר, זה תמיד כואב ותמיד יכאב, זה לא שיש תאריך שבו זה מפסיק או דוהה או מרווח יותר. אם כבר, אז להפך, יש תאריכים שמקצינים ושמזכירים, ושוב ושוב לסמן V על יומולדת של מישהו שלא חי יותר, ולהמשיך לזכור ולרצות לחגוג אבל איך אפשר לחגוג את זה, מה משמח בזה שהוא לא כאן? ולמה את צריכה לגדול כשהוא לא, ולעשות את כל מה שהוא לא עשה ולהגיע למקומות שהוא לא היה בהם? איפה ההיגיון בזה? ואין משהו שמישהו יכול לעשות, והלוואי והיה כי קשה לעמוד מול כל זה ולהגיד שאין מה לעשות. אבל את יכולה לכתוב, ולשפוך את עצמך פנימה, ו-for what it's worth, את יודעת שתמיד יש מישהו שמקשיב.

 

[רעוּת]

תודה ../images/Emo23.gif

אני באמת לא יודעת מה אפשר לעשות, או להגיד, כי "יומולדת שמח" כבר לא תופס כאן יותר. ו"עד 120" בטח שלא רלוונטי. לא יודעת, אני פשוט מחכה שזה יעבור כבר

 

[רעוּת]

.Comfortably Numb

זה לא עובר כשהתאריך מתחלף. אני תמיד מחכה שזה יעבור, וזה לא. אולי מחר יהיה יותר טוב. כמו השיר שאהבת, "אתמול היה טוב, ויהיה גם מחר" (אני בכלל לא יודעת אם היה לך טוב). ואז אני מתחילה להרגיש אשמה. כאילו שאני כזה בנאדם נוראי. אשמה על זה שאני עוקפת אותך ושאני חיה ושיצאתי ביומולדת שלך, ושהלכתי לראות סרט עם חברה ושלא חשבתי עליך כל הזמן (למרות שרוב הסרט דווקא חשבתי עליך, במיוחד שהיא אמרה לה "את אף פעם לא בוכה" והיא ענתה לה ב"הלוואי שיכולתי"), ושלא הלכתי אליך, היה לי זמן אבל לא הלכתי אליך, המון זמן לא הייתי אצלך ואני כבר לא זוכרת, ואשמה, על זה שאני לא זוכרת כלום, מן בלקאאוט כזה בימים האחרונים, אני לא מצליחה לזכור שומדבר, כל דבר קטן מזכיר לי אותך אבל מעבר לזה אין שומדבר. רק "אותך", צביטה קטנה בלב וזהו, אין אף זכרון שלי ושלך, או רק שלך, אפילו לא דברים שסיפרו לי. ואשמה על זה שאני לא שואלת את אמא איך היא מרגישה כשאני רואה שהיא לא מתפקדת, ועל זה שלא אכפת לי מספיק, ועל זה שכבר יומיים אין לי כוח לקום מהמיטה, ובעיקר על זה שבסוף קמתי מהמיטה, כי אולי הייתי צריכה להישאר שם ולהמשיך לחשוב עליך, אבל כמה אפשר..? ואשמה על זה שאני בכלל חושבת "כמה אפשר", ועוד ביומולדת שלך, ועל זה שאני לא בוכה, אם לפחות הייתי בוכה אולי לא הייתי כזה בנאדם נוראי, ועל זה שאני באמת לא מרגישה כלום כשאני צוחקת על זה, כאילו שלא אכפת לי בכלל, ועל זה שאני מדחיקה כל הזמן, ועל זה שאתה עדיין בן 19 אבל אני כבר לא....ועל זה שאתה כבר לא שומדבר..ועוד כל כך הרבה דברים. פעם הרגשתי אשמה על זה שנהרגת. כאילו שהיה משהו שיכולתי לעשות. כאילו שאם הייתי אומרת לך "שלום" בבוקר, ואם הייתי דואגת יותר, ואם ואם ואם......אני יודעת שזאת לא אשמתי. אבל כל השאר...אני יודעת שזאת לא באמת אשמתי. שהיית רוצה שאני אחיה, שזה לא יעצור אותי וכו', אבל אני לא מצליחה להשתחרר מהאשמה הזאת. זה תמיד חוזר לזה בסוף. אני כן ואתה לא. (איזה דפוק שאני לא יכולה לעשות את ההפרדה) אם לפחות מישהו היה יכול להגיד לי למה. אני לא יכולה שלא לחשוב שלך היה מגיע יותר. שאתה היית ראוי יותר. היית מצליח לעשות משהו עם החיים האלה...ואני? רק מחכה שהתאריך יתחלף, שזה יפסיק לכאוב, אבל זה לא מפסיק, ותמיד יהיה עוד תאריך ועוד יומולדת, ואני כ"כ גרועה בלחיות בלעדיך. (נו, מה? ואם הייתי אומרת לך שאלה באמת היו יומיים-שלושה נוראיים, ושכל מה שניסיתי לעשות בשביל לא לחשוב עליך לא עבד, ושלא ישנתי כמעט ושאין לי כוח לקום מהמיטה ואין לי כוח לתפקד ובא לי למות, ועדיין אני מרגישה כ"כ אשמה, בטח היית מחטיף לי איזה שתי כאפות ואומר לי לצאת מזה כבר, ומה אני עושה עניין, אבל אתה לא פה, זה מה שאני לא יכולה להתמודד איתו, מזה אני עושה עניין. וזה כן כזה נורא. אתה לא מבין כמה זה נורא, שיש לך יומולדת, ואתה לא כאן. אתה לא יכול להבין מה זה עשה לי). "הייתי אומר "אבא" הפוך, וזה היה נשמע אותו הדבר כמו "אבא" רגיל. הוא היה מספר לי את הסיפור על הרובע השישי, מהקול בפחית שבסוף ועד ההתחלה, מ"אני אוהב אותך" עד "היה היה.." היינו אמורים להיות מוגנים." (ג'ונתן ספרן פויר)

 

[noosh]

הייתי אומרת לך

שאסור שתהיה שביזות יומולדת אף פעם, אבל מי אני שאגיד כזה דבר אחרי השנה (למרות שאני עדיין מאמינה בזה), וכאן זה שונה לגמרי, ומוצדק לגמרי, ועדיין כלכך הייתי רוצה שזה לא יהיה. זה לא עובר אחרי התאריך כמו שזה לא עובר אחרי כל תאריך שהוא, כמו שכשהשעון מתחלף שומדבר לא משתנה. וזה יכאב, והלוואי והיה לי משהו אחר להגיד, ואין לי, כי זה תמיד יכאב, כי את חיה עם האובדן הזה, ואובדן זה תמיד כואב, תמיד חסר שם משהו, תמיד יהיה חלק ריק שיהדהד כשתצחקי או כשתבכי או כשתשתקי או לא יודעת מה. הוא לא היה רוצה שתכאבי אבל המ זה משנה כבר כשהוא לא כאן, מה הוא היה רוצה ומה לא. העובדה היא שאת לא יכולה לא, וזה מה שמתסכל כלכך. שאת לא יכולה לא, שהמעצור הזה של רגשות האשמה עוצר אותך. אולי את יכולה לנסות בכל זאת ואולי זה יכאב בכל זאת. אני משערת ששניהם, ואני מקווה שלפחות הכתיבה עוזרת

.

 

[רעוּת]

תודה...../images/Emo23.gif

טוב, לו כבר אין שביזות יומולדת, ואף אחד לא אמר משהו על זה שאסור שתהיה שביזות ביומולדת של מישהו אחר

אולי זה מה שהכי מכאיב בזה, הידיעה שזה אף פעם לא ממש יעבור לגמרי, ותמיד יהיו את הימים האלה שיכאיבו יותר גם כשזה כבר נראה שזה לא יכול לכאוב יותר. כמו שנאמר "אין סכין חדה יותר מגעגוע", לא יודעת, בכל מקרה, זה בטח חותך יותר מהונוס הורוד הזה של הנקבות