They are three together...
They are for each other. [ גבע אלון, יעל דקלבאום ושי טוחנר – "לבונטין 7", תל אביב: 4 בדצמבר, 2007 ] יש רגעים שכבר לא איכפת לי מכלום. לא מהעובדה שאני עייפה, שלא אכלתי כלום, שאני כבר למעלה משעתיים עומדת על נעלי עקב לא נוחות בעליל. שכל הגברים בעולם החליטו לשגע אותי בבת אחת, שגשום בחוץ ואני בכלל שונאת את החורף, ושלא נשאר לי אפילו מספיק כסף בארנק בשביל לקנות כוס שתייה מסכנה. לא איכפת לי. אני בעננים. אופוריה מטורפת שכזאת, עם חיוך כל-כך דבילי על השפתיים שהיה מכניס אותי בקלות לטיפול פסיכיאטרי בהול. לעזאזל כל הדברים האחרים והצרות של העשירים – מה שהלך לי פה מול העיניים, מול האוזניים, זה משהו שלא רואים בכל יום. כבר מיום שלישי בלילה שאני מנסה לכתוב פה את מה שהלך שם, אבל כנראה שזה כבר לא יילך. אי אפשר לתאר את ההרגשה הזאת במילים. אני פשוט עוצמת את העיניים ושרה לעצמי את כל השירים, מרגישה שחזרתי כמה עשורים אחורה בזמן. נו, תמיד אמרתי שאני ילדת פרחים עמוק בתוך-תוכי, שלקחה מנת יתר וחזרה בגלגול נוסף בשנות ה-80. גבע אלון – זה שכבר למעלה משנתיים מצליח לקוצ'ץ' לי את הלב בכל פעם מחדש – עם יעל דקבלאום, הליצנית היפייפיה עם הקול הכי מקסים שנתקלתי בו מעולם... כל זאת בניצוחו של מר טוחנר היקר שלנו, שאחראי מלכתחילה על השידוך המוצלח. בפעם הקודמת, נסעתי עד לירושלים כדי לחזות בפלא הזה. זה לא שחסרות לנו הופעות של גבע אלון בתל אביב חלילה, אבל הידיעה ששניהם מופיעים על במה אחת ואני לא שם כדי לחזות בכך צרמה לי מדי. והפעם – גן עדן, ממש פה בתל-אביב. יכולתי למות מאושר באותו הרגע, עם חיוך על הפנים. לא הייתי יכולה לחשוב על שילוב טוב יותר של שני זמרים, לא משנה כמה הייתי מתאמצת – זה נשמע כאילו הם נולדו כדי להופיע ביחד. הלוואי והמתכונת הזאת תימשך באופן קבוע, מתישהו כשגבע יחזור מסיבוב ההופעות שלו בארה"ב. יש להם פוטנציאל גבוה, והקהל הרב שמילא את "לבונטין 7" הוכיח זאת. בין אם אלו הגיטרות של גבע שמוסיפות חיים לשירים של יעל, או בין אם זה הקול שלה שהוסיף מימד שונה לגמרי לשירים שלו – לעיתים על תקן מיקה שדה, לעיתים על תקן משל עצמה. תוסיפו להם את הבנג'ו של טוחנר ותקבלו הרמוניה שרק אפשר לפנטז עליה היום. כשהם ביצעו את On My Way Home, שיר חדש של יעל, הרגשתי את הרגליים שלי נחלשות מתחתיי מרוב התרגשות – אחד השירים הכי יפים שיצא לי לשמוע מעולם. כשהיא שרה את Me And Bobby McGee של ג'ניס ג'ופלין, אני נותנת את כל כולי ומזמרת יחד איתה, מתרפקת מנטלית על הבובי הפרטי שלי, ואני מאמינה לה – מכל הלב; וכשהם סיימו את ההדרן הראשון בביצוע מרגש ל-Helplessly Hoping של קרוסבי, סטילס & נאש, התאפקתי שלא לבכות; ובאמת שרציתי, אבל כבר הרגשתי שהבכתי את עצמי מספיק באותו הערב עם תנועות הריקוד והעידודים. Words fail me. צחקתי, התרגשתי, התאהבתי כמו בפעם הראשונה. וכמה שרציתי לחבק כל אחד מהאנשים בקהל, לעלות על הבמה, לחבק את השלישיה גם כן וללחוש במיקרופון, "מייק לאב, נוט וואר!", ולתת לגבע לסיים את הערב ולשיר על כך שהוא בכלל לא מאמין באהבה מודרנית. אבל תגידו לי, בעצם – אחרי ערב שכזה, איך אפשר שלא להאמין?
They are for each other. [ גבע אלון, יעל דקלבאום ושי טוחנר – "לבונטין 7", תל אביב: 4 בדצמבר, 2007 ] יש רגעים שכבר לא איכפת לי מכלום. לא מהעובדה שאני עייפה, שלא אכלתי כלום, שאני כבר למעלה משעתיים עומדת על נעלי עקב לא נוחות בעליל. שכל הגברים בעולם החליטו לשגע אותי בבת אחת, שגשום בחוץ ואני בכלל שונאת את החורף, ושלא נשאר לי אפילו מספיק כסף בארנק בשביל לקנות כוס שתייה מסכנה. לא איכפת לי. אני בעננים. אופוריה מטורפת שכזאת, עם חיוך כל-כך דבילי על השפתיים שהיה מכניס אותי בקלות לטיפול פסיכיאטרי בהול. לעזאזל כל הדברים האחרים והצרות של העשירים – מה שהלך לי פה מול העיניים, מול האוזניים, זה משהו שלא רואים בכל יום. כבר מיום שלישי בלילה שאני מנסה לכתוב פה את מה שהלך שם, אבל כנראה שזה כבר לא יילך. אי אפשר לתאר את ההרגשה הזאת במילים. אני פשוט עוצמת את העיניים ושרה לעצמי את כל השירים, מרגישה שחזרתי כמה עשורים אחורה בזמן. נו, תמיד אמרתי שאני ילדת פרחים עמוק בתוך-תוכי, שלקחה מנת יתר וחזרה בגלגול נוסף בשנות ה-80. גבע אלון – זה שכבר למעלה משנתיים מצליח לקוצ'ץ' לי את הלב בכל פעם מחדש – עם יעל דקבלאום, הליצנית היפייפיה עם הקול הכי מקסים שנתקלתי בו מעולם... כל זאת בניצוחו של מר טוחנר היקר שלנו, שאחראי מלכתחילה על השידוך המוצלח. בפעם הקודמת, נסעתי עד לירושלים כדי לחזות בפלא הזה. זה לא שחסרות לנו הופעות של גבע אלון בתל אביב חלילה, אבל הידיעה ששניהם מופיעים על במה אחת ואני לא שם כדי לחזות בכך צרמה לי מדי. והפעם – גן עדן, ממש פה בתל-אביב. יכולתי למות מאושר באותו הרגע, עם חיוך על הפנים. לא הייתי יכולה לחשוב על שילוב טוב יותר של שני זמרים, לא משנה כמה הייתי מתאמצת – זה נשמע כאילו הם נולדו כדי להופיע ביחד. הלוואי והמתכונת הזאת תימשך באופן קבוע, מתישהו כשגבע יחזור מסיבוב ההופעות שלו בארה"ב. יש להם פוטנציאל גבוה, והקהל הרב שמילא את "לבונטין 7" הוכיח זאת. בין אם אלו הגיטרות של גבע שמוסיפות חיים לשירים של יעל, או בין אם זה הקול שלה שהוסיף מימד שונה לגמרי לשירים שלו – לעיתים על תקן מיקה שדה, לעיתים על תקן משל עצמה. תוסיפו להם את הבנג'ו של טוחנר ותקבלו הרמוניה שרק אפשר לפנטז עליה היום. כשהם ביצעו את On My Way Home, שיר חדש של יעל, הרגשתי את הרגליים שלי נחלשות מתחתיי מרוב התרגשות – אחד השירים הכי יפים שיצא לי לשמוע מעולם. כשהיא שרה את Me And Bobby McGee של ג'ניס ג'ופלין, אני נותנת את כל כולי ומזמרת יחד איתה, מתרפקת מנטלית על הבובי הפרטי שלי, ואני מאמינה לה – מכל הלב; וכשהם סיימו את ההדרן הראשון בביצוע מרגש ל-Helplessly Hoping של קרוסבי, סטילס & נאש, התאפקתי שלא לבכות; ובאמת שרציתי, אבל כבר הרגשתי שהבכתי את עצמי מספיק באותו הערב עם תנועות הריקוד והעידודים. Words fail me. צחקתי, התרגשתי, התאהבתי כמו בפעם הראשונה. וכמה שרציתי לחבק כל אחד מהאנשים בקהל, לעלות על הבמה, לחבק את השלישיה גם כן וללחוש במיקרופון, "מייק לאב, נוט וואר!", ולתת לגבע לסיים את הערב ולשיר על כך שהוא בכלל לא מאמין באהבה מודרנית. אבל תגידו לי, בעצם – אחרי ערב שכזה, איך אפשר שלא להאמין?
תודה ליפית שבזכותה נתתי לגבע עוד צ'אנס אחרי שבהתחלה לא אהבתי אותו, ושעכשיו אני לא יכולה לעבור נסיעה ארוכה בלי להקשיב ל-The wall of sound.
