ultimate challenge: אכן האתגר האולטימטיבי
חזרתי מהמדבר עייפה ומרוצה. סיכום בשתי מילים: מדהים וקסום.
נתחיל בכל אוירת הפסטיבל שהיתה שם כל סוף השבוע. סוג של וודסטוק עם כפר האוהלים, האוירה המיוחדת, ההפנינג, המוזיקה, האנשים, החברות המיוחדת בתוך הקבוצה.
פסטיבל שלם שהיה שם סביב הריצה והרכיבה. כיף אמיתי.
ריצת הלילה היתה נפלאה. אני מאוד אוהבת ריצות לילה, וחושבת שהתוואי של נחל פרצים ונחל סדום הוא פשוט ריצה מהיפות שיש.
היה כיף לשמוח בשמחתם של הרצים שלי, שכל אחד ואחת יצא מהריצה הזו עם חיוך גדול ונצחון: מי שלא ידעה שהיא מסוגלת לרוץ חצי מרתון בשטח בלילה בקצב הזה (וגם לקחה פודיום מקום ראשון
), מי ששברו לראשונה את שיא המרחק, מי שרצו לראשונה בלילה וזכו לחוויה הקסומה הזו, מי שהציבה בתחילת הדרך מטרה אחת פשוטה: לרוץ 10 ק"מ בלי כאבים ואתמול השיגה אותה בגדול ועוד ועוד.
התרגשות שקשה לתאר במילים, אז אני אפסיק כאן.
והבוקר התמודדתי לראשונה עם תחרות אופני שטח.
לא פשוט עבורי.
הרגליים היו כבדות בהתחלה אחרי הריצה אתמול ונפתחו רק אחרי שעה.
בירידות של נחל סדום הפחד פשוט שיתק אותי. ממש שיתק אותי. ירדתי מבועתת ודי התבאסתי מעצמי.
כולם, אבל כולם, עברו אותי. הייתי בטוחה שאני אחרונה.
גם היד כאבה מאוד בירידות ויצרה התמודדות לא פשוטה.
אבל עיקר ההתמודדות היתה מנטאלית. להתמודד עם הפחד, עם הסיטואציה הלא פשוטה של רוכבים מסביבי בתחרות.
מזל שהיה סיבוב שני.
אמנם הייתי מותשת מכל המאמץ הפיזי המתמשך של הרכיבה וריצת הלילה, וגם רוח הפנים התגברה מאוד והפכה את הכל קשה הרבה יותר, אבל הפחד התמתן. פעם שנייה הכל היה מוכר יותר, זורם יותר.
והרגשתי איך אני יורדת את הירידות שהפחידו אותי כל כך קצת יותר טוב.
אפילו עקפתי פה ושם רוכבים אחרים (אני? עוקפת בירידות???) ושמחתי כי זו היתה עבורי אינדיקציה שהשתפרתי, שאני מנצחת את הפחד.
סיימתי גמורה. כי בחלקים שלא פחדתי באמת נתתי הכל.
הגעתי חזרה למאהל ברגליים רועדות מרוב מאמץ ופשוט נשכבתי על המחצלת כמה רגעים להתאושש, מה שמאוד הבהיל בהתחלה את מי שראו אותי כך לראשונה.
ולאט לאט בתוך כל העייפות הציפה אותי גם תחושת הנצחון.
הנצחון על הפחד.
הנצחון על התאונה.
הנצחון על השד הקטן שיושב לו על כתף שמאל ולוחש: "את לא יכולה!"
אז זהו... שאני יכולה
צלחתי את תחרות אופני השטח הראשונה שלי, את ריצת הלילה הראשונה והמיוחדת עם הרצים שלי.
צלחתי את האתגר האולטימטיבי עבורי: פיזית ויותר מכך מנטאלית.
חזרתי מהמדבר עייפה ומרוצה. סיכום בשתי מילים: מדהים וקסום.
נתחיל בכל אוירת הפסטיבל שהיתה שם כל סוף השבוע. סוג של וודסטוק עם כפר האוהלים, האוירה המיוחדת, ההפנינג, המוזיקה, האנשים, החברות המיוחדת בתוך הקבוצה.
פסטיבל שלם שהיה שם סביב הריצה והרכיבה. כיף אמיתי.
ריצת הלילה היתה נפלאה. אני מאוד אוהבת ריצות לילה, וחושבת שהתוואי של נחל פרצים ונחל סדום הוא פשוט ריצה מהיפות שיש.
היה כיף לשמוח בשמחתם של הרצים שלי, שכל אחד ואחת יצא מהריצה הזו עם חיוך גדול ונצחון: מי שלא ידעה שהיא מסוגלת לרוץ חצי מרתון בשטח בלילה בקצב הזה (וגם לקחה פודיום מקום ראשון
התרגשות שקשה לתאר במילים, אז אני אפסיק כאן.
והבוקר התמודדתי לראשונה עם תחרות אופני שטח.
לא פשוט עבורי.
הרגליים היו כבדות בהתחלה אחרי הריצה אתמול ונפתחו רק אחרי שעה.
בירידות של נחל סדום הפחד פשוט שיתק אותי. ממש שיתק אותי. ירדתי מבועתת ודי התבאסתי מעצמי.
כולם, אבל כולם, עברו אותי. הייתי בטוחה שאני אחרונה.
גם היד כאבה מאוד בירידות ויצרה התמודדות לא פשוטה.
אבל עיקר ההתמודדות היתה מנטאלית. להתמודד עם הפחד, עם הסיטואציה הלא פשוטה של רוכבים מסביבי בתחרות.
מזל שהיה סיבוב שני.
אמנם הייתי מותשת מכל המאמץ הפיזי המתמשך של הרכיבה וריצת הלילה, וגם רוח הפנים התגברה מאוד והפכה את הכל קשה הרבה יותר, אבל הפחד התמתן. פעם שנייה הכל היה מוכר יותר, זורם יותר.
והרגשתי איך אני יורדת את הירידות שהפחידו אותי כל כך קצת יותר טוב.
אפילו עקפתי פה ושם רוכבים אחרים (אני? עוקפת בירידות???) ושמחתי כי זו היתה עבורי אינדיקציה שהשתפרתי, שאני מנצחת את הפחד.
סיימתי גמורה. כי בחלקים שלא פחדתי באמת נתתי הכל.
הגעתי חזרה למאהל ברגליים רועדות מרוב מאמץ ופשוט נשכבתי על המחצלת כמה רגעים להתאושש, מה שמאוד הבהיל בהתחלה את מי שראו אותי כך לראשונה.
ולאט לאט בתוך כל העייפות הציפה אותי גם תחושת הנצחון.
הנצחון על הפחד.
הנצחון על התאונה.
הנצחון על השד הקטן שיושב לו על כתף שמאל ולוחש: "את לא יכולה!"
אז זהו... שאני יכולה
צלחתי את תחרות אופני השטח הראשונה שלי, את ריצת הלילה הראשונה והמיוחדת עם הרצים שלי.
צלחתי את האתגר האולטימטיבי עבורי: פיזית ויותר מכך מנטאלית.
