.Watching us wither
לא ידעתי שאפשר להרגיש ככה בגלל מישהו שבקושי היכרתי. אז אני מתרצת את זה בהקשר- בלבנון, בבית עלמין צבאי. בקשר עם ההורים שלו, באשמה שאני מרגישה כל פעם שהם שואלים אותי עלי (גם הוא היה אמור להשתחרר וללמוד אבל הוא כבר לא, ואני כן, ואיזה בזבוז זה) בעיניים הכחולות שלו, ב"הוא נשאר בן 20", בכל הקלישאות האלה. לא ידעתי שאפשר להמשיך להרגיש ככה גם שנתיים ו-7 חודשים ויום, אחרי. כאילו שרק הקברים החדשים שנוספו לידו מעידים על הזמן שעבר מאז. ורק אחותו שגדלה ורק החברים שלו שכבר לא באים על מדים כי הם השתחררו, ואח שלו שכבר התגייס. וחוץ מזה שומדבר לא השתנה. הייתי רוצה לעצור את הזמן ביום שהוא מת, כדי ששומדבר לא ישתנה יותר, כדי שאני לא אמשיך לגדול והחיים שלי לא ימשיכו וזה לא יצבוט להם לראות אותי ולהשוות למה שהוא כבר לא יהיה ולנסות לדמיין איך הוא היה יכול להיות, ושאני לא ארגיש אשמה, ושהכל יקפא. (הוא היה אמור להיות בן 23 היום. אז עושים יום לזכרו ומקליטים עוד שיר ומדליקים עוד נר ומניחים עוד פרחים, אבל זה רק מזכיר שהוא היה אמור להיות בן 23 היום). ...... לא ידעתי שאפשר שתי אזכרות בפחות מ-24 שעות, נו באמת, די כבר. לא ידעתי שאפשר לכבות את הרגש ולשכוח ולא לחשוב בכלל ורק לנסות להיזכר מדי פעם אם עברו 5 או 6 או 7 שנים ואם אני עוד יכולה להיזכר בפנים שלו, ולגלות שאני לא, ואז פשוט לא לחשוב על זה יותר, כי מה הטעם. לא ידעתי שאפשר למחוק ככה מישהו שהכרתי כ"כ טוב שגדלתי איתו ביחד, שהיה בינינו קשר דם. ולא ידעתי שאפשר לא להרגיש כלום יותר, כי אחרי שהוא נהרג רק רציתי לחתוך את הורידים לחתוך אותם לאורך ולדמם ולמות ושיהיה שם גשם וניידות משטרה ושהכל יהיה מרוסק, זה כל מה שרציתי, אבל הבטחתי לו שלא, ואז מה אם הבטחתי כי הוא מת והוא לא יכול לדרוש ממני שומדבר אם הוא מת, אבל לא עשיתי את זה, והמשכתי לחיות ושכחתי אותו אבל את הרצון למות לא שכחתי, רק את המוות שלו וההלוויה והשבוע הכי קר בפברואר כשעוד היה פה חורף וגשם ועוד הייתי עצובה בגללו, את זה כן שכחתי. אז אני מתרצת את זה בזמן שעבר ובזה שלא מדברים על זה אף פעם ובזה שצריך להמשיך הלאה, רק כדי לא להודות שככה יותר נוח לי, שהייתי מעדיפה לשכוח. כי לראות שלוש תאונות בשבוע אחד מזכיר לי אותו ולראות מכונית מרוסקת בשולי הכביש וניידות משטרה, וגשם מזכיר לי את התמונות שעברו לי בראש מליון פעמים, ורק רציתי לשכוח. לעצום את העיניים ולא לראות את התמונות האלה, ולשכוח. אז מה אם בשביל זה הייתי צריכה לשכוח גם אותו. המטרה מקדשת את האמצעים, או פיקוח נפש, כמו שהוא היה אומר על כדורגל בשבת. (אבל פעם בשנה צריך להזכיר). ...... ואולי זה בכלל לא קשור לכל המוות הזה, רק לאיפה אני נמצאת בתוכו, ואיזה אגוצנטרי זה בכלל, לחשוב עלי פה, ולמי אכפת, מול כל הקברים האלה, איןליכוחלזהיותר. [אני לא רוצה להיות שם בכלל, אני רוצה לבטל את כל הרגשות האלה, ואותי, אני רוצה להיכנס לסוגריים ולכפול אותם באפס, למה זה לא יכול להיות כלכך פשוט, להיעלם].
לא ידעתי שאפשר להרגיש ככה בגלל מישהו שבקושי היכרתי. אז אני מתרצת את זה בהקשר- בלבנון, בבית עלמין צבאי. בקשר עם ההורים שלו, באשמה שאני מרגישה כל פעם שהם שואלים אותי עלי (גם הוא היה אמור להשתחרר וללמוד אבל הוא כבר לא, ואני כן, ואיזה בזבוז זה) בעיניים הכחולות שלו, ב"הוא נשאר בן 20", בכל הקלישאות האלה. לא ידעתי שאפשר להמשיך להרגיש ככה גם שנתיים ו-7 חודשים ויום, אחרי. כאילו שרק הקברים החדשים שנוספו לידו מעידים על הזמן שעבר מאז. ורק אחותו שגדלה ורק החברים שלו שכבר לא באים על מדים כי הם השתחררו, ואח שלו שכבר התגייס. וחוץ מזה שומדבר לא השתנה. הייתי רוצה לעצור את הזמן ביום שהוא מת, כדי ששומדבר לא ישתנה יותר, כדי שאני לא אמשיך לגדול והחיים שלי לא ימשיכו וזה לא יצבוט להם לראות אותי ולהשוות למה שהוא כבר לא יהיה ולנסות לדמיין איך הוא היה יכול להיות, ושאני לא ארגיש אשמה, ושהכל יקפא. (הוא היה אמור להיות בן 23 היום. אז עושים יום לזכרו ומקליטים עוד שיר ומדליקים עוד נר ומניחים עוד פרחים, אבל זה רק מזכיר שהוא היה אמור להיות בן 23 היום). ...... לא ידעתי שאפשר שתי אזכרות בפחות מ-24 שעות, נו באמת, די כבר. לא ידעתי שאפשר לכבות את הרגש ולשכוח ולא לחשוב בכלל ורק לנסות להיזכר מדי פעם אם עברו 5 או 6 או 7 שנים ואם אני עוד יכולה להיזכר בפנים שלו, ולגלות שאני לא, ואז פשוט לא לחשוב על זה יותר, כי מה הטעם. לא ידעתי שאפשר למחוק ככה מישהו שהכרתי כ"כ טוב שגדלתי איתו ביחד, שהיה בינינו קשר דם. ולא ידעתי שאפשר לא להרגיש כלום יותר, כי אחרי שהוא נהרג רק רציתי לחתוך את הורידים לחתוך אותם לאורך ולדמם ולמות ושיהיה שם גשם וניידות משטרה ושהכל יהיה מרוסק, זה כל מה שרציתי, אבל הבטחתי לו שלא, ואז מה אם הבטחתי כי הוא מת והוא לא יכול לדרוש ממני שומדבר אם הוא מת, אבל לא עשיתי את זה, והמשכתי לחיות ושכחתי אותו אבל את הרצון למות לא שכחתי, רק את המוות שלו וההלוויה והשבוע הכי קר בפברואר כשעוד היה פה חורף וגשם ועוד הייתי עצובה בגללו, את זה כן שכחתי. אז אני מתרצת את זה בזמן שעבר ובזה שלא מדברים על זה אף פעם ובזה שצריך להמשיך הלאה, רק כדי לא להודות שככה יותר נוח לי, שהייתי מעדיפה לשכוח. כי לראות שלוש תאונות בשבוע אחד מזכיר לי אותו ולראות מכונית מרוסקת בשולי הכביש וניידות משטרה, וגשם מזכיר לי את התמונות שעברו לי בראש מליון פעמים, ורק רציתי לשכוח. לעצום את העיניים ולא לראות את התמונות האלה, ולשכוח. אז מה אם בשביל זה הייתי צריכה לשכוח גם אותו. המטרה מקדשת את האמצעים, או פיקוח נפש, כמו שהוא היה אומר על כדורגל בשבת. (אבל פעם בשנה צריך להזכיר). ...... ואולי זה בכלל לא קשור לכל המוות הזה, רק לאיפה אני נמצאת בתוכו, ואיזה אגוצנטרי זה בכלל, לחשוב עלי פה, ולמי אכפת, מול כל הקברים האלה, איןליכוחלזהיותר. [אני לא רוצה להיות שם בכלל, אני רוצה לבטל את כל הרגשות האלה, ואותי, אני רוצה להיכנס לסוגריים ולכפול אותם באפס, למה זה לא יכול להיות כלכך פשוט, להיעלם].