We All Drown Differently- פאנפיק מתורגם- חלק 1
הכותבת המקורית היא chrmdpoet, שהרשתה לי כמובן לתרגם אותו, ואתם מוזמנים לקרוא את היצירות שלה כאן או בעמוד הטאמבלר שלה.
השמש הייתה בהירה באופן בלתי רגיל, קרניה מתמוססת דרך האריג השחור של שמלתה של רג'ינה, מעקצצות על עורה. היא קיללה את החום שלה, קרניה נדמו לה כלועגות ביום בו העננים היו אמורים להיתמר בשאגה מתגלגלת של רעם. היא קיללה את האופן בו הן גורמות לכפות ידיה להזיע, ידיה נוטפות באופן בלתי נעים, אפילו כשידי בנה אחזו בה חזק כל כך שהיא הרגישה את עצמותיה מאיימות להתפורר. היא שמעה את בכיו הרך, האופן בו נשימתו נעצרת בהתנשמות חדה עם כול שאיפה, ורועדת, כמעט באלימות, עם כול נשיפה המגיעה בתגובה. היא שמעה את הבכי קורע הלב של שלגיה. שנשבר לאנחות כאב לקראת סופו, היא שמעה את משיכותיו באף של דיוויד כאשר החזיק את אשתו צמוד אליו, ונענע את ראשו הלוך ושוב כאילו הוא נמצא עדיין בשלב של הכחשה. היא שמעה את ארצ'י מדבר מעל הדוכן, אם כי היא לא הקדישה תשומת לב למילים. הקולות התגנבו לתוכה, לא רק דרך אוזניה, אלא דרך הנקבוביות שלה, הם זחלו על עורה, ואל תוך התאים שלה. כמו גרורות סרטן שבכוונתן לטמא כול חלק חיוני בה. היא התנגדה לזה, האופן בו זה גורם לה להרגיש. היא התנגדה להכרח לקרוס תחת הלחץ של הצער המציף את האטמוספרה שסביבה, היא התנגדה לקריאות להצטרף אז רג'ינה רק הרכינה את ראשה, והניחה לעיניה לבהות בגוונים השונים של ירוק, בדשא ביום ההוא, כאשר אחזה בידו של בנה וייחלה שכול זה פשוט יעלם.
ייעלם.
ייעלם.
העיניים של שלגיה, היו כחולות, כל כך כחולות דרך הטיפות שרקדו על עפעפיה, כאשר בעדינות, יותר מידי בעדינות, הניחה את ידה על מרפקה של רג'ינה. רג'ינה לא אמרה כלום למרות שהמגע העדין הרגיש באופן משונה כמו אש. זה הרגיש כמו משקל. זה הרגיש כמו כול הדברים שלא תוכל להתעלם מהם לעד. הצעדים שלה הרגישו לא אחידים אך היא עקבה אחריהם בכול מקרה, כי אולי נראה היה שהעולם נטה איך שהוא.
בפינה השקטה הנשימה של שלגייה הייתה רעם. העיניים שלה היו גשם. הנשמה שלה הייתה הסערה שהייתה צריכה לצבוע את השמיים ביום ההוא, ורג'ינה מצאה את עצמה טובעת בתוך זה היא בלעה במהירות כאשר המעטפה החליקה בין אצבעותיה. "היא כתבה לנו פתק קטן" המילים האלה היו רעידות אדמה בין שיניה של שלגייה, מלמלול, מלמול, מלמול, "אבל היא השאירה את המכתב הזה... ב-בשבילך"
המילים לא הכילו מרירות, הן לא הכילו שנאה, הן לא הכילו כלום. הן היו ריקות. רג'ינה בלעה שוב, משום שנדמה היה שזה הדבר היחיד שהיא עוד מסוגלת לעשות. היה לה מיליון שאלות אבל לא היה לה קול, מילה קטנה הייתה שוברת אותה. מילה אחת הייתה שולחת אותה מעבר לקצה. אז היא לפתה את המכתב והיא בלעה, והיא ייחלה שהעיניים הכחולות, כל כך כחולות האלה, ייעלמו.
ייעלמו.
ייעלמו
היא אחזה בו באופן בו נהגה להחזיק אותו כשהיה קטן יותר. והוא היה כל כך קטן ברגע ההוא שנדמה היה שיוכל להתאים שוב לזרועותיה. היא אחזה בו בחוזקה. היא אחזה בו בפראות. היא אחזה בו עד שהרעידות פסקו, עד שנשימתו הפכה עמוקה ורגועה. היא אחזה בו עד שהמתח זלג מגופו, עד ששריריו נרגעו, והקשר ההדוק והרועד שהוא היה הותר, כנגד החזה שלה וכנגד בטנה. היא אחזה בו עד שהתחושה עזבה אותה, עזבה את איבריה ונשימתה, משאירה אותה עם מחשבותיה הרדומות וליבה המיוסר. היא אחזה בו וייחלה שתוכל לספוג את הכאב שלו אל דמה, כדי שלעולם לא יכיר את הגוונים הקודרים ולעתים אלימים של ייאוש. היא ייחלה שתוכל להקיז את הצער שלו, כדי שהוא לעולם לא יהיה מוכרח לדעת בעל פה את המשקל שלו, את המקצב שלו. היא ייחלה שתוכל לגרום לזה להיעלם.
להיעלם.
להיעלם.
רג'ינה לפתה את המעטפה עד שהיא החלה להתקמט.
היא שפכה עליה את כעסה ושקלה להעלות אותה באש. היא שקלה לקרוע אותה לגזרים.
היא שקלה להחליק אותה למגירה ולשכוח מקיומה.
היא שקלה לפתוח אותה.
רג'ינה הייתה כל כך קרועה מעצם קיומה, עד שהיא מצאה שהיא מתקשה להיות אתה באותו החדר. אז היא השאירה אותה על מיטתה והיא ברחה ממנה, מהמילים המחכות לה מאחוריו קירות הנייר האלה. היא פסעה במסדרון שמחוץ לחדרה, כפות רגליה נוקשות בקצב שטלטל את החזה שלה. ושתי המלודיות השונות רק גרמו לתחושה של חוסר האיזון שלה להתגבר. היא שנאה את התחושה הזו, היא תיעבה את היכולת שלה לגרום לה להרגיש מפורקת לגמרי, הרוסה לחלוטין. היא שנאה לא לדעת.
הנשימה של רג'ינה הייתה מהירה ושטחית, כאשר החליקה את האצבע המורה שלה מתחת לדש המעטפה וקרעה אותו באטיות. היא חשה חום בבשרה, חום בגופה. בעוד היא נאבקת בבחילה ההולכת וגוברת בבטנה, עם כול קפל שפתחה עד שעיניה פגשו בשרבוט הרופף והמוכר של כתב ידה של אמה.
השחור של הדיו, הלולאות של האותיות, עצם קיומם איים על קור רוחה של רג'ינה. הם איימו על התכנון הקפדני באמצעותו שמרה על כול החתיכות שלה מחוברות יחד.
אבל השם שלה, משורבט בראש העמוד הראשון היה החורבן שלה. זה התפרץ מתוכה ופיזר את הסיכות שלה לחלוטין כך שהייתה בקושי מרופדת, חשופה ופגיעה לדקירותיו הבולטות של הייאוש שהיה חי באופן מכאיב בביתה, בעיירה שלה ובנייר הנאחז בין אצבעותיה הרועדות. היא עצמה את עיניה לנוכח הצריבה הפתאומית. היא תיעבה את זה, היא תיעבה את הלחץ בחזה שלה ואת העקצוץ בגרונה. היא תיעבה את האופן בו פעימותיה האיצו את דמה וגופה, והלמו בעצמה באוזניה ובתוך ראשה. היא תיעבה את העינוי הזה, את הראיה הוויזואלית לפרידה, שהרגישה עבה מידי ללשונה. קשה מידי לליבה. היא תיעבה את האופן בו עפעפיה נפקחו שוב, את האופן בו מבטה נמשך לדיו פעם נוספת. היא תיעבה את זה שהייתה מוכרחה לקרוא אותה. היא תיעבה את העובדה שמראש בכלל היה צריך להיכתב.
רג'ינה, אני מקווה שבאמת תקראי את המכתב הזה, במקום לזרוק אותו אל תוך כדור אש תוצרת בית רק כדי לנקום בי על מה שעשיתי. אני מקווה שבאמת תקראי את זה. כי אני כותבת רק מכתב אחד. המכתב הזה. והוא שלך. אני מניחה שזה אולי לא יראה לך הגיוני בהתחשב בכך שמערכת היחסים שלנו היא כל כך מורכבת. אבל אנחנו חברות. אני יודעת שאת שונאת את המילה הזאת בגלל שמעולם לא אמרת אותה ותמיד לעגת כשאמרתי. .. אבל אני חושבת שאולי פשוט לא הבנת את זה וזה בסדר. אני לא באמת מבינה את זה בעצמי.
אף פעם לא באמת היו לי חברים, לא כמו שרוב האנשים מגדירים חברים.
פגשתי אנשים, ביליתי עם אנשים, יצאתי עם אנשים ואכלתי עם אנשים, צחקתי עם אנשים ובכיתי עם אנשים, צחקתי ובכיתי עם אנשים, אבל האם זה הופך את כול האנשים האלה לחברים שלי?
האם חבר לא אמור להיות מישהו שאתה יכול לחשוף את הנשמה שלך בפניו או משהו כזה? מישהו שמכיר אותך בדרכים שאף אחד אחר לא יכול?
מישהו שרואה את החלקים בך, שאתה לעולם לא מראה, כי גם להם יש את החלקים האלה, החלקים האפלים או החלקים המפחידים, החלקים הסודיים?
בגלל שאם זה מה שמגדיר חברות, אז כן רג'ינה, זו את, את היחידה.
את מכירה אותי ולא בגלל שאנחנו מדברות אחת עם השנייה על דברים. אף פעם לא באמת היינו זקוקות למילים, נכון?
פשוט הבנו אחת את השנייה. כמו שאמרתי, את מכירה אותי, אני חושבת שאולי תמיד הכרת אותי באופן שאף אחד אחר מעולם לא יכול היה להבין, ואני חושבת שאני מכירה אותך בדיוק באותו האופן.
בגלל שבהרבה מובנים, אנחנו אותו הדבר, אני חושבת שאת יודעת את זה. ואם את יודעת, אז בבקשה, פשוט תקשיבי. (או תקראי, מה זה משנה?) ותנסי לא לשנוא אותי, תנסי להבין. בגלל שאם מישהו יכול, אני חושבת שזאת את.
זה משעשע את יודעת. כל כך הרבה אנשים חושבים שיש משהו מאוד פואטי ונוגע בכאב. וכן אולי הרבה יצירות אומנות מעולות נבעו מתוך זה. אבל זה המקום בו היופי והפואטיקה מסתיימים. כי הכאב האמתי? הוא לא יפה, הוא לא נוגע. זה פשוט כואב, לעזאזל, זה פשוט כואב. ואין שום דבר יפה לגבי זה. אין שום דבר יפה בהרגשה הזאת. כאילו אני לא יכולה להעלות את ראשי מעל המים, כאילו אני לא יכולה להגיע לאוויר, ואולי את חושבת שזה הופך אותי לחלשה. אולי את חושבת שזה פשוט אומר שהיתי צריכה לנסות חזק יותר, הייתי צריכה לבעוט ולחבוט ולתבוע את הנשימה מצילת החיים הזו. אבל אולי קצה המים הרדודים שלך הוא האוקיינוס שלי.
את יודעת... כולנו טובעים באופן שונה.
הכותבת המקורית היא chrmdpoet, שהרשתה לי כמובן לתרגם אותו, ואתם מוזמנים לקרוא את היצירות שלה כאן או בעמוד הטאמבלר שלה.
השמש הייתה בהירה באופן בלתי רגיל, קרניה מתמוססת דרך האריג השחור של שמלתה של רג'ינה, מעקצצות על עורה. היא קיללה את החום שלה, קרניה נדמו לה כלועגות ביום בו העננים היו אמורים להיתמר בשאגה מתגלגלת של רעם. היא קיללה את האופן בו הן גורמות לכפות ידיה להזיע, ידיה נוטפות באופן בלתי נעים, אפילו כשידי בנה אחזו בה חזק כל כך שהיא הרגישה את עצמותיה מאיימות להתפורר. היא שמעה את בכיו הרך, האופן בו נשימתו נעצרת בהתנשמות חדה עם כול שאיפה, ורועדת, כמעט באלימות, עם כול נשיפה המגיעה בתגובה. היא שמעה את הבכי קורע הלב של שלגיה. שנשבר לאנחות כאב לקראת סופו, היא שמעה את משיכותיו באף של דיוויד כאשר החזיק את אשתו צמוד אליו, ונענע את ראשו הלוך ושוב כאילו הוא נמצא עדיין בשלב של הכחשה. היא שמעה את ארצ'י מדבר מעל הדוכן, אם כי היא לא הקדישה תשומת לב למילים. הקולות התגנבו לתוכה, לא רק דרך אוזניה, אלא דרך הנקבוביות שלה, הם זחלו על עורה, ואל תוך התאים שלה. כמו גרורות סרטן שבכוונתן לטמא כול חלק חיוני בה. היא התנגדה לזה, האופן בו זה גורם לה להרגיש. היא התנגדה להכרח לקרוס תחת הלחץ של הצער המציף את האטמוספרה שסביבה, היא התנגדה לקריאות להצטרף אז רג'ינה רק הרכינה את ראשה, והניחה לעיניה לבהות בגוונים השונים של ירוק, בדשא ביום ההוא, כאשר אחזה בידו של בנה וייחלה שכול זה פשוט יעלם.
ייעלם.
ייעלם.
העיניים של שלגיה, היו כחולות, כל כך כחולות דרך הטיפות שרקדו על עפעפיה, כאשר בעדינות, יותר מידי בעדינות, הניחה את ידה על מרפקה של רג'ינה. רג'ינה לא אמרה כלום למרות שהמגע העדין הרגיש באופן משונה כמו אש. זה הרגיש כמו משקל. זה הרגיש כמו כול הדברים שלא תוכל להתעלם מהם לעד. הצעדים שלה הרגישו לא אחידים אך היא עקבה אחריהם בכול מקרה, כי אולי נראה היה שהעולם נטה איך שהוא.
בפינה השקטה הנשימה של שלגייה הייתה רעם. העיניים שלה היו גשם. הנשמה שלה הייתה הסערה שהייתה צריכה לצבוע את השמיים ביום ההוא, ורג'ינה מצאה את עצמה טובעת בתוך זה היא בלעה במהירות כאשר המעטפה החליקה בין אצבעותיה. "היא כתבה לנו פתק קטן" המילים האלה היו רעידות אדמה בין שיניה של שלגייה, מלמלול, מלמול, מלמול, "אבל היא השאירה את המכתב הזה... ב-בשבילך"
המילים לא הכילו מרירות, הן לא הכילו שנאה, הן לא הכילו כלום. הן היו ריקות. רג'ינה בלעה שוב, משום שנדמה היה שזה הדבר היחיד שהיא עוד מסוגלת לעשות. היה לה מיליון שאלות אבל לא היה לה קול, מילה קטנה הייתה שוברת אותה. מילה אחת הייתה שולחת אותה מעבר לקצה. אז היא לפתה את המכתב והיא בלעה, והיא ייחלה שהעיניים הכחולות, כל כך כחולות האלה, ייעלמו.
ייעלמו.
ייעלמו
היא אחזה בו באופן בו נהגה להחזיק אותו כשהיה קטן יותר. והוא היה כל כך קטן ברגע ההוא שנדמה היה שיוכל להתאים שוב לזרועותיה. היא אחזה בו בחוזקה. היא אחזה בו בפראות. היא אחזה בו עד שהרעידות פסקו, עד שנשימתו הפכה עמוקה ורגועה. היא אחזה בו עד שהמתח זלג מגופו, עד ששריריו נרגעו, והקשר ההדוק והרועד שהוא היה הותר, כנגד החזה שלה וכנגד בטנה. היא אחזה בו עד שהתחושה עזבה אותה, עזבה את איבריה ונשימתה, משאירה אותה עם מחשבותיה הרדומות וליבה המיוסר. היא אחזה בו וייחלה שתוכל לספוג את הכאב שלו אל דמה, כדי שלעולם לא יכיר את הגוונים הקודרים ולעתים אלימים של ייאוש. היא ייחלה שתוכל להקיז את הצער שלו, כדי שהוא לעולם לא יהיה מוכרח לדעת בעל פה את המשקל שלו, את המקצב שלו. היא ייחלה שתוכל לגרום לזה להיעלם.
להיעלם.
להיעלם.
רג'ינה לפתה את המעטפה עד שהיא החלה להתקמט.
היא שפכה עליה את כעסה ושקלה להעלות אותה באש. היא שקלה לקרוע אותה לגזרים.
היא שקלה להחליק אותה למגירה ולשכוח מקיומה.
היא שקלה לפתוח אותה.
רג'ינה הייתה כל כך קרועה מעצם קיומה, עד שהיא מצאה שהיא מתקשה להיות אתה באותו החדר. אז היא השאירה אותה על מיטתה והיא ברחה ממנה, מהמילים המחכות לה מאחוריו קירות הנייר האלה. היא פסעה במסדרון שמחוץ לחדרה, כפות רגליה נוקשות בקצב שטלטל את החזה שלה. ושתי המלודיות השונות רק גרמו לתחושה של חוסר האיזון שלה להתגבר. היא שנאה את התחושה הזו, היא תיעבה את היכולת שלה לגרום לה להרגיש מפורקת לגמרי, הרוסה לחלוטין. היא שנאה לא לדעת.
הנשימה של רג'ינה הייתה מהירה ושטחית, כאשר החליקה את האצבע המורה שלה מתחת לדש המעטפה וקרעה אותו באטיות. היא חשה חום בבשרה, חום בגופה. בעוד היא נאבקת בבחילה ההולכת וגוברת בבטנה, עם כול קפל שפתחה עד שעיניה פגשו בשרבוט הרופף והמוכר של כתב ידה של אמה.
השחור של הדיו, הלולאות של האותיות, עצם קיומם איים על קור רוחה של רג'ינה. הם איימו על התכנון הקפדני באמצעותו שמרה על כול החתיכות שלה מחוברות יחד.
אבל השם שלה, משורבט בראש העמוד הראשון היה החורבן שלה. זה התפרץ מתוכה ופיזר את הסיכות שלה לחלוטין כך שהייתה בקושי מרופדת, חשופה ופגיעה לדקירותיו הבולטות של הייאוש שהיה חי באופן מכאיב בביתה, בעיירה שלה ובנייר הנאחז בין אצבעותיה הרועדות. היא עצמה את עיניה לנוכח הצריבה הפתאומית. היא תיעבה את זה, היא תיעבה את הלחץ בחזה שלה ואת העקצוץ בגרונה. היא תיעבה את האופן בו פעימותיה האיצו את דמה וגופה, והלמו בעצמה באוזניה ובתוך ראשה. היא תיעבה את העינוי הזה, את הראיה הוויזואלית לפרידה, שהרגישה עבה מידי ללשונה. קשה מידי לליבה. היא תיעבה את האופן בו עפעפיה נפקחו שוב, את האופן בו מבטה נמשך לדיו פעם נוספת. היא תיעבה את זה שהייתה מוכרחה לקרוא אותה. היא תיעבה את העובדה שמראש בכלל היה צריך להיכתב.
רג'ינה, אני מקווה שבאמת תקראי את המכתב הזה, במקום לזרוק אותו אל תוך כדור אש תוצרת בית רק כדי לנקום בי על מה שעשיתי. אני מקווה שבאמת תקראי את זה. כי אני כותבת רק מכתב אחד. המכתב הזה. והוא שלך. אני מניחה שזה אולי לא יראה לך הגיוני בהתחשב בכך שמערכת היחסים שלנו היא כל כך מורכבת. אבל אנחנו חברות. אני יודעת שאת שונאת את המילה הזאת בגלל שמעולם לא אמרת אותה ותמיד לעגת כשאמרתי. .. אבל אני חושבת שאולי פשוט לא הבנת את זה וזה בסדר. אני לא באמת מבינה את זה בעצמי.
אף פעם לא באמת היו לי חברים, לא כמו שרוב האנשים מגדירים חברים.
פגשתי אנשים, ביליתי עם אנשים, יצאתי עם אנשים ואכלתי עם אנשים, צחקתי עם אנשים ובכיתי עם אנשים, צחקתי ובכיתי עם אנשים, אבל האם זה הופך את כול האנשים האלה לחברים שלי?
האם חבר לא אמור להיות מישהו שאתה יכול לחשוף את הנשמה שלך בפניו או משהו כזה? מישהו שמכיר אותך בדרכים שאף אחד אחר לא יכול?
מישהו שרואה את החלקים בך, שאתה לעולם לא מראה, כי גם להם יש את החלקים האלה, החלקים האפלים או החלקים המפחידים, החלקים הסודיים?
בגלל שאם זה מה שמגדיר חברות, אז כן רג'ינה, זו את, את היחידה.
את מכירה אותי ולא בגלל שאנחנו מדברות אחת עם השנייה על דברים. אף פעם לא באמת היינו זקוקות למילים, נכון?
פשוט הבנו אחת את השנייה. כמו שאמרתי, את מכירה אותי, אני חושבת שאולי תמיד הכרת אותי באופן שאף אחד אחר מעולם לא יכול היה להבין, ואני חושבת שאני מכירה אותך בדיוק באותו האופן.
בגלל שבהרבה מובנים, אנחנו אותו הדבר, אני חושבת שאת יודעת את זה. ואם את יודעת, אז בבקשה, פשוט תקשיבי. (או תקראי, מה זה משנה?) ותנסי לא לשנוא אותי, תנסי להבין. בגלל שאם מישהו יכול, אני חושבת שזאת את.
זה משעשע את יודעת. כל כך הרבה אנשים חושבים שיש משהו מאוד פואטי ונוגע בכאב. וכן אולי הרבה יצירות אומנות מעולות נבעו מתוך זה. אבל זה המקום בו היופי והפואטיקה מסתיימים. כי הכאב האמתי? הוא לא יפה, הוא לא נוגע. זה פשוט כואב, לעזאזל, זה פשוט כואב. ואין שום דבר יפה לגבי זה. אין שום דבר יפה בהרגשה הזאת. כאילו אני לא יכולה להעלות את ראשי מעל המים, כאילו אני לא יכולה להגיע לאוויר, ואולי את חושבת שזה הופך אותי לחלשה. אולי את חושבת שזה פשוט אומר שהיתי צריכה לנסות חזק יותר, הייתי צריכה לבעוט ולחבוט ולתבוע את הנשימה מצילת החיים הזו. אבל אולי קצה המים הרדודים שלך הוא האוקיינוס שלי.
את יודעת... כולנו טובעים באופן שונה.