We All Drown Differently- פאנפיק מתורגם- חלק 1

mayalice

New member
We All Drown Differently- פאנפיק מתורגם- חלק 1

הכותבת המקורית היא chrmdpoet, שהרשתה לי כמובן לתרגם אותו, ואתם מוזמנים לקרוא את היצירות שלה כאן או בעמוד הטאמבלר שלה.

השמש הייתה בהירה באופן בלתי רגיל, קרניה מתמוססת דרך האריג השחור של שמלתה של רג'ינה, מעקצצות על עורה. היא קיללה את החום שלה, קרניה נדמו לה כלועגות ביום בו העננים היו אמורים להיתמר בשאגה מתגלגלת של רעם. היא קיללה את האופן בו הן גורמות לכפות ידיה להזיע, ידיה נוטפות באופן בלתי נעים, אפילו כשידי בנה אחזו בה חזק כל כך שהיא הרגישה את עצמותיה מאיימות להתפורר. היא שמעה את בכיו הרך, האופן בו נשימתו נעצרת בהתנשמות חדה עם כול שאיפה, ורועדת, כמעט באלימות, עם כול נשיפה המגיעה בתגובה. היא שמעה את הבכי קורע הלב של שלגיה. שנשבר לאנחות כאב לקראת סופו, היא שמעה את משיכותיו באף של דיוויד כאשר החזיק את אשתו צמוד אליו, ונענע את ראשו הלוך ושוב כאילו הוא נמצא עדיין בשלב של הכחשה. היא שמעה את ארצ'י מדבר מעל הדוכן, אם כי היא לא הקדישה תשומת לב למילים. הקולות התגנבו לתוכה, לא רק דרך אוזניה, אלא דרך הנקבוביות שלה, הם זחלו על עורה, ואל תוך התאים שלה. כמו גרורות סרטן שבכוונתן לטמא כול חלק חיוני בה. היא התנגדה לזה, האופן בו זה גורם לה להרגיש. היא התנגדה להכרח לקרוס תחת הלחץ של הצער המציף את האטמוספרה שסביבה, היא התנגדה לקריאות להצטרף אז רג'ינה רק הרכינה את ראשה, והניחה לעיניה לבהות בגוונים השונים של ירוק, בדשא ביום ההוא, כאשר אחזה בידו של בנה וייחלה שכול זה פשוט יעלם.
ייעלם.
ייעלם.

העיניים של שלגיה, היו כחולות, כל כך כחולות דרך הטיפות שרקדו על עפעפיה, כאשר בעדינות, יותר מידי בעדינות, הניחה את ידה על מרפקה של רג'ינה. רג'ינה לא אמרה כלום למרות שהמגע העדין הרגיש באופן משונה כמו אש. זה הרגיש כמו משקל. זה הרגיש כמו כול הדברים שלא תוכל להתעלם מהם לעד. הצעדים שלה הרגישו לא אחידים אך היא עקבה אחריהם בכול מקרה, כי אולי נראה היה שהעולם נטה איך שהוא.
בפינה השקטה הנשימה של שלגייה הייתה רעם. העיניים שלה היו גשם. הנשמה שלה הייתה הסערה שהייתה צריכה לצבוע את השמיים ביום ההוא, ורג'ינה מצאה את עצמה טובעת בתוך זה היא בלעה במהירות כאשר המעטפה החליקה בין אצבעותיה. "היא כתבה לנו פתק קטן" המילים האלה היו רעידות אדמה בין שיניה של שלגייה, מלמלול, מלמול, מלמול, "אבל היא השאירה את המכתב הזה... ב-בשבילך"
המילים לא הכילו מרירות, הן לא הכילו שנאה, הן לא הכילו כלום. הן היו ריקות. רג'ינה בלעה שוב, משום שנדמה היה שזה הדבר היחיד שהיא עוד מסוגלת לעשות. היה לה מיליון שאלות אבל לא היה לה קול, מילה קטנה הייתה שוברת אותה. מילה אחת הייתה שולחת אותה מעבר לקצה. אז היא לפתה את המכתב והיא בלעה, והיא ייחלה שהעיניים הכחולות, כל כך כחולות האלה, ייעלמו.
ייעלמו.
ייעלמו

היא אחזה בו באופן בו נהגה להחזיק אותו כשהיה קטן יותר. והוא היה כל כך קטן ברגע ההוא שנדמה היה שיוכל להתאים שוב לזרועותיה. היא אחזה בו בחוזקה. היא אחזה בו בפראות. היא אחזה בו עד שהרעידות פסקו, עד שנשימתו הפכה עמוקה ורגועה. היא אחזה בו עד שהמתח זלג מגופו, עד ששריריו נרגעו, והקשר ההדוק והרועד שהוא היה הותר, כנגד החזה שלה וכנגד בטנה. היא אחזה בו עד שהתחושה עזבה אותה, עזבה את איבריה ונשימתה, משאירה אותה עם מחשבותיה הרדומות וליבה המיוסר. היא אחזה בו וייחלה שתוכל לספוג את הכאב שלו אל דמה, כדי שלעולם לא יכיר את הגוונים הקודרים ולעתים אלימים של ייאוש. היא ייחלה שתוכל להקיז את הצער שלו, כדי שהוא לעולם לא יהיה מוכרח לדעת בעל פה את המשקל שלו, את המקצב שלו. היא ייחלה שתוכל לגרום לזה להיעלם.
להיעלם.
להיעלם.

רג'ינה לפתה את המעטפה עד שהיא החלה להתקמט.
היא שפכה עליה את כעסה ושקלה להעלות אותה באש. היא שקלה לקרוע אותה לגזרים.
היא שקלה להחליק אותה למגירה ולשכוח מקיומה.
היא שקלה לפתוח אותה.

רג'ינה הייתה כל כך קרועה מעצם קיומה, עד שהיא מצאה שהיא מתקשה להיות אתה באותו החדר. אז היא השאירה אותה על מיטתה והיא ברחה ממנה, מהמילים המחכות לה מאחוריו קירות הנייר האלה. היא פסעה במסדרון שמחוץ לחדרה, כפות רגליה נוקשות בקצב שטלטל את החזה שלה. ושתי המלודיות השונות רק גרמו לתחושה של חוסר האיזון שלה להתגבר. היא שנאה את התחושה הזו, היא תיעבה את היכולת שלה לגרום לה להרגיש מפורקת לגמרי, הרוסה לחלוטין. היא שנאה לא לדעת.

הנשימה של רג'ינה הייתה מהירה ושטחית, כאשר החליקה את האצבע המורה שלה מתחת לדש המעטפה וקרעה אותו באטיות. היא חשה חום בבשרה, חום בגופה. בעוד היא נאבקת בבחילה ההולכת וגוברת בבטנה, עם כול קפל שפתחה עד שעיניה פגשו בשרבוט הרופף והמוכר של כתב ידה של אמה.
השחור של הדיו, הלולאות של האותיות, עצם קיומם איים על קור רוחה של רג'ינה. הם איימו על התכנון הקפדני באמצעותו שמרה על כול החתיכות שלה מחוברות יחד.

אבל השם שלה, משורבט בראש העמוד הראשון היה החורבן שלה. זה התפרץ מתוכה ופיזר את הסיכות שלה לחלוטין כך שהייתה בקושי מרופדת, חשופה ופגיעה לדקירותיו הבולטות של הייאוש שהיה חי באופן מכאיב בביתה, בעיירה שלה ובנייר הנאחז בין אצבעותיה הרועדות. היא עצמה את עיניה לנוכח הצריבה הפתאומית. היא תיעבה את זה, היא תיעבה את הלחץ בחזה שלה ואת העקצוץ בגרונה. היא תיעבה את האופן בו פעימותיה האיצו את דמה וגופה, והלמו בעצמה באוזניה ובתוך ראשה. היא תיעבה את העינוי הזה, את הראיה הוויזואלית לפרידה, שהרגישה עבה מידי ללשונה. קשה מידי לליבה. היא תיעבה את האופן בו עפעפיה נפקחו שוב, את האופן בו מבטה נמשך לדיו פעם נוספת. היא תיעבה את זה שהייתה מוכרחה לקרוא אותה. היא תיעבה את העובדה שמראש בכלל היה צריך להיכתב.

רג'ינה, אני מקווה שבאמת תקראי את המכתב הזה, במקום לזרוק אותו אל תוך כדור אש תוצרת בית רק כדי לנקום בי על מה שעשיתי. אני מקווה שבאמת תקראי את זה. כי אני כותבת רק מכתב אחד. המכתב הזה. והוא שלך. אני מניחה שזה אולי לא יראה לך הגיוני בהתחשב בכך שמערכת היחסים שלנו היא כל כך מורכבת. אבל אנחנו חברות. אני יודעת שאת שונאת את המילה הזאת בגלל שמעולם לא אמרת אותה ותמיד לעגת כשאמרתי. .. אבל אני חושבת שאולי פשוט לא הבנת את זה וזה בסדר. אני לא באמת מבינה את זה בעצמי.
אף פעם לא באמת היו לי חברים, לא כמו שרוב האנשים מגדירים חברים.
פגשתי אנשים, ביליתי עם אנשים, יצאתי עם אנשים ואכלתי עם אנשים, צחקתי עם אנשים ובכיתי עם אנשים, צחקתי ובכיתי עם אנשים, אבל האם זה הופך את כול האנשים האלה לחברים שלי?
האם חבר לא אמור להיות מישהו שאתה יכול לחשוף את הנשמה שלך בפניו או משהו כזה? מישהו שמכיר אותך בדרכים שאף אחד אחר לא יכול?
מישהו שרואה את החלקים בך, שאתה לעולם לא מראה, כי גם להם יש את החלקים האלה, החלקים האפלים או החלקים המפחידים, החלקים הסודיים?
בגלל שאם זה מה שמגדיר חברות, אז כן רג'ינה, זו את, את היחידה.
את מכירה אותי ולא בגלל שאנחנו מדברות אחת עם השנייה על דברים. אף פעם לא באמת היינו זקוקות למילים, נכון?
פשוט הבנו אחת את השנייה. כמו שאמרתי, את מכירה אותי, אני חושבת שאולי תמיד הכרת אותי באופן שאף אחד אחר מעולם לא יכול היה להבין, ואני חושבת שאני מכירה אותך בדיוק באותו האופן.
בגלל שבהרבה מובנים, אנחנו אותו הדבר, אני חושבת שאת יודעת את זה. ואם את יודעת, אז בבקשה, פשוט תקשיבי. (או תקראי, מה זה משנה?) ותנסי לא לשנוא אותי, תנסי להבין. בגלל שאם מישהו יכול, אני חושבת שזאת את.


זה משעשע את יודעת. כל כך הרבה אנשים חושבים שיש משהו מאוד פואטי ונוגע בכאב. וכן אולי הרבה יצירות אומנות מעולות נבעו מתוך זה. אבל זה המקום בו היופי והפואטיקה מסתיימים. כי הכאב האמתי? הוא לא יפה, הוא לא נוגע. זה פשוט כואב, לעזאזל, זה פשוט כואב. ואין שום דבר יפה לגבי זה. אין שום דבר יפה בהרגשה הזאת. כאילו אני לא יכולה להעלות את ראשי מעל המים, כאילו אני לא יכולה להגיע לאוויר, ואולי את חושבת שזה הופך אותי לחלשה. אולי את חושבת שזה פשוט אומר שהיתי צריכה לנסות חזק יותר, הייתי צריכה לבעוט ולחבוט ולתבוע את הנשימה מצילת החיים הזו. אבל אולי קצה המים הרדודים שלך הוא האוקיינוס שלי.
את יודעת... כולנו טובעים באופן שונה.
 

mayalice

New member
חלק 2

כתפיה של רג'ינה רעדו. גופה התנדנד כנגד הגאות והשפל של רגשותיה. היא הכירה אותם, אחד אחד, ואת כולם יחד. הכירה אותם באופן מלא ועז. זו הייתה תחושה משונה, אחת שלא הייתה זרה לה ועדיין, זה מעולם לא היה פשוט יותר לשאת או להבין את התערובת חסרת ההיגיון של כעס וחיבה, של צער והכרת תודה. היא מעולם לא ממש הבינה את התחושה הזו ועדין, היא ידעה את טעמה, וידעה את מרקמה. היא מעולם לא שכחה. והיא לא אף פעם לא תוכל.

לפעמים הייתי רוצה לקרוע את הלב שלי מתוך החזה. את יכולה להבין את זה?
אני מתכונת, אני יודעת שנהגת לקרוע לבבות של אנשים באופן מילולי ישר מתוך החזה שלהם. אבל האם אי פעם רצית לקרוע את הלב שלך מהחזה? רק בגלל שחשבת שאולי זה יגרום לזה להיפסק... כול הרעשים שבראשך, כול הקולות שאומרים לך שאף פעם לא תהי טובה מספיק, שאף פעם לא יהיו לך את הדברים שלאנשים אחרים יש, אהבה, חברות, שותפות, שמחה, יופי פנימי, יופי חיצוני, כבוד, טוב לב, תשובות?

גם לך יש את הקולות האלה, נכון?

אם זה מהוה איזושהי נחמה בשבילך, אני שמחה שלא עשית את זה, אני שמחה שיצא לי להכיר אותך אפילו שזה היה זמני. ואני מניחה שזה המקום בו זה מתחיל להיות קצת מבולגן, זה המקום בו הדברים מתחילים להיות מסובכים מאוד מצד אחד, ופשוטים מאוד מצד שני, ואולי זה לא הוגן מצדי להגיד לך את הדברים האלה, אולי זה אנוכי מצדי לחלוק אתך את כול הדברים האלה כשאת לא יכולה להגיב. אבל יש חלק שבי שמרגיש שאולי יהיה אנוכי יותר לא לחלוק אתך את הדברים האלה כלל. כי אולי, כמוני, את באמת צריכה לדעת, שמישהו רואה אותך. אני רואה, אני רואה אותך.

וכמו שאמרתי אני לא טובה בלדבר על הרגשות שלי, או שטויות כאלה. אבל יש כמה דברים שאני חושבת שאת צריכה לדעת. ואני מקווה שאני לא הבן אדם היחיד שאי פעם יאמר לך אותם, אבל אם כן, בבקשה תדעי שאני מתכוונת אליהם כל כך, הרבה יותר ממה שהניר או הדיו הזה הולכים לגרום לך להבין.
את לא מרושעת. את לא בן אדם רע. את לא חסרת תקנה.
את פשוט את, רג'ינה, וכן, יש בך הרבה אפלה, אבל ככה גם אני. אני חושבת שאולי כולנו ככה, בדרכים הקטנות שלנו. אבל האפלה שלך לא הופכת אותך לנוראית, היא רק הופכת אותך ליותר. והיותר הזה הוא בדיוק מה שתמיד משך אותי אליך.

גם אני יותר.
זה נשמע כל כך מטופש בראשי כאשר אני כותבת את זה, אבל אני מקווה שאת מבינה למה אני מתכוונת.
את אמא נהדרת, הכי טובה, באמת. הנרי יכול להיות מחורבן לפעמים, אבל כול הדברים הטובים שבו הם ממך. זאת הסיבה שאני יודעת שאת תעזרי לו לעבור את זה. ורג'ינה, בבקשה אל תתני לו לשנוא אותי, אל תני לא לחשוב שלא אהבתי אותו. או שהוא לא היה מספיק, כי האמת היא שהנרי הוא הדבר היחיד בכול חיי שאי פעם התגאיתי בו. וחלק גדול מזה הוא בזכותך, ואני כל כך אסירת תודה על זה. אבל העובדה שעשיתי משהו כל כך יקר ערך, אני, הדפוקה, הילדה האבודה, העובדה שעשיתי אותו ונתתי לו את הסיכוי הטוב ביותר שלו, טוב, זה הדבר הכי טוב שאי פעם עשיתי. זה הדבר היחיד שהצלחתי לא להרוס. בבקשה תוודאי שהוא ידע שאני אוהבת אותו. תמיד אהבתי ואני תמיד אוהב.
אני רוצה שתדעי שאת יפה. אני בטוחה שהרבה אנשים אמרו לך את זה בחייך, ואני בטוחה שאני לא הולכת להיות האחרונה, אבל זה עדין חשוב. אז את יפה, העיניים שלך .. את יודעת, לפעמים יש מיליון גוונים של חום, וזה משעשע כי הייתי רגילה לחשוב שחום זה חום. גוון אחד פשוט, אבל לא, העיניים שלך הן כל כך הרבה סוגים שונים של חום, כולם יפים, ואת תמיד חושפת את ליבך דרכן.
הידיים, שלך... אני יודעת שזה נראה מטופש שאני מבחינה בידיים שלך, אבל אני מבחינה. אני חושבת שגם הן יפות, מעודנות אבל חזקות. הצלקת הקטנה מעל השפה העליונה שלך, אני לי מושג איך קיבלת אותה, אבל אני אוהבת אותה. זה רק עוד חלק ממה שעושה אותך יפה, מה שעושה אותך יותר.
את יפה גם מבפנים. יש בך כל כך הרבה יותר ממה שאנשים מבינים. יש בך כל כך הרבה מה לתת. אני מקווה שתחלקי את זה עם מישהו יום אחד, ואני מקווה שהמישהו הזה יעריך את זה. אני מקווה שהמישהו הזה יבין כמה זה מיוחד, כמה את מיוחדת.
את חזקה, כל כך הרבה יותר חזקה ממני.
את ככול הנראה חווית דברים הרבה יותר קשים יותר ממני, כנראה שהיית במקומות נמוכים ממני, חשוכים ממני. כנראה נפגעת יותר ממני, עמוק ממני. חזק יותר ממני. אבל מעולם לא ויתרת.
בגלל שאת לוחמת, זה היה ברור מהיום הראשון שלי בסטוריברוק. את באת אלי עם כול מה שהיה לך והארת את חיי עם האש הזו שבתוכך. את נלחמת במשך כל חייך, נלחמת בשביל אהבה, נלחמת בשביל צדק, נלחמת בשביל נקמה. נלחמת בשביל חופש. נלחמת בשביל אושר. את לוחמת.
בהרבה מובנים גם אני, את יודעת את זה. אבל אני גם חושבת... לפעמים אני חושבת שזה בסדר פשוט להפסיק להילחם, ואולי זאת לא הדרך. אולי זו לא הדרך הנכונה להניף את הדגל הלבן, אבל זו הבחירה שעשיתי. אני כל כך מצטערת אם את חושבת שזה אנוכי, אני מצטערת אם את חושבת שזה נוראי או לא בסדר, או... בלתי נסלח. אני באמת מצטערת ואין לי תירוצים, זה מה שזה אני מניחה.

נשימותיה של רג'ינה היו אנחות מתנשפות, קולה היה יבבות פגועות שהחניקה בכף ידה הקעורה מעל שפתיה הרוטטות. כאבה הושתק כנגד הבשר הלח של ידה, כשדמעותיה חרטו עליה נתיבים חדשים. אבל השקט הקהה הזה מעולם לא הגיע לליבה. הוא מעולם לא נגע במעמקיה. הפנים שלה היה פיצוץ רועש, סדקים מרשרשים וגליים, מעבר לקירות האבן שלה, ורגישות, אפילו אם מבחוץ היא בקושי רעדה.
היא רצתה לצלול אל תוך הדיו המרוח תחת אצבעותיה, ולהרגיש את האופן בו המילים האלה הרגישו בידיה של אמה, בליבה של אמה, כי האמת הדו ממדית הזו לעולם לא תוכל לשמח אותה, לעולם לא תוכל להספיק לה.
היא רצתה כל כך הרבה דברים, כל כך הרבה דברים שלעולם לא יהיו לה, כל כך הרבה דברים שהיא עכשיו לעולם לא תשמע או תראה, או תאמר, אבל בעיקר, בעיקר, היא רצתה אותם בשבילה.

אני רק מקווה שיום אחד תוכלי לסלוח לי. אני מקווה שיום אחד תוכל להביט שוב על החברות המשונה, ייחודית, והיפה שיש לנו. ותוכלי להיות שמחה לגביה. תוכלי לזכור אותי בחיבה.
את תוכלי לקות שאני בסדר, היכן שלא אהיה (האם יש גן עדן? גיהינום? מי יודע)
תוכלי להתגעגע אליי.
אני מקווה שתוכלי להתגעגע אלי.
בגלל שאפילו אם את חושבת שאני חלשה ואנוכית ואפילו פחדנית, נוסף על כך אני גם מישהי אוהבת אותך. אני אוהבת אותך רג'ינה. תמיד אהבתי. אני מצטערת שאף פעם לא אמרתי את זה בקול.
אבל זה מה שזה לא? מה יכולתי לתת לך?
כול מה שיש לי זה אני, ואני כל כך מפורקת שאני אפילו לא יודעת איך החתיכות מתחברות יחד, עוד.
אני כל כך אבודה שאני לא חושבת שהדרכים ימצאו את דרכן להצטלב, בחזרה למקום בו אני אוכל לראות לאן אני הולכת.
אני כל כך ריקה.
אני מרגישה כמו קליפה ריקה עם שום דבר מלבד רסיסים הצפים בתוכה, רסיסים של מי שהיתי, מי שיכולתי להיות, מי שלעולם לא אהיה. שברים שלעולם לא יהפכו לשלם.
אי אפשר לתקן אותי, ולא הייתי רוצה שתבזבזי את חייך בניסיון.
אני רק רוצה שתדעי שאת אהובה.
אבל אל תחשבי שלאהוב אותך לא היה שווה מספיק בשביל שאשאר.
בגלל שאני חושבת שאת יודעת טוב כמוני שלפעמים אפילו הדברים הכי טובים בחיים לא יכולים להתגבר על כול הדברים הרעים שבאו לפני, או שבאו אחרי, לא יכולים להתגבר על הכאב. לפעמים אפילו הרגעים המאושרים ביותר לא מספיקים כדי להשתיק את העצב.
ובעוד אהבתי אותך... לא הייתי עושה את זה כמו שצריך. לא הייתי עושה את זה באופן שהית ראויה לו.
אני מצטערת.
אני לא יכולה לשאת את המשקל הזה יותר.
אבל אני אשא תמונה שלך בליבי ובראשי, את והנרי, לאן שהמסע הזה ייקח אותי.
ואני מקווה שגם את תישאי אתך תמונה שלי.
תמיד,
אמה.

הציפית הרטובה של הכרית שלה הרגישה קרה כנגד לחיה, כאשר רג'ינה קברה את פניה בתוך המשטח הלח.
היא ספגה את גניחותיה כפי שעשתה לדמעותיה, ריפדה את בכייה כפי שעשתה לפניה, והיא נצמדה אליה כאילו אחיזתה תוכל לתת לה דופק וגוף ונשימה.
כאילו צערה יכול לתת לה עיניים כחולות-ירוקות ושיער זהוב. בשר וגומות חן.
כאילו היא יכולה הייתה להיאחז בחזרה. כאילו היא הייתה הדבר היחיד ברגע הזה, הבן אדם היחיד שהיא קיוותה שהיה נשאר.
 
למעלה