עכשיו אני נזכר בעוד תוכנית
שבה שמו איזה 20 ילדים בבית לבד לכמה ימים. כלומר היו מצלמות שצילמו אותם והיו מבוגרים קרובים במקרה שאם משהו יקרה או אם מישהו מחליט שהוא רוצה לצאת, אבל הרעיון הכללי היה שהיה להם אוכל, ומיטות וכל מה שהם צריכים, אבל הם היו אחראיים על עצמם - יכלו לקבוע מתי לישון, מתי לאכול, מה לעשות בכל שלב.
לפחות ככה זה זכור לי, אבל אני ממש לא זוכר טוב.
עד כמה שזכור לי היו כמה ילדים שיצאו לפני שהסתיים הזמן.
 
 
העניין הוא שהדברים האלו מאוד מעניינים באמת ובהחלט שווים מחקר.
אבל בסופו של דבר צריך להיות הורה שמחליט לשים את הילד שלו בזה. אני לא יכול לדמיין מצב שבו אני מחליט לשים ילד שלי במשהו כזה.
והעניין הוא שזה בעצם נעשה בלי להתחשב ברצון הילד להשתתף בזה, כי הילד קטן מידי כדי להחליט בעצמו. זה לא כמו שאדם מחליט על עצמו להיכנס לבית האח הגדול, זה להחליט על מישהו אחר. ובדברים כאלו זה לא תמיד ברור איפה הגבול בין מה שמותר להורה להחליט עבור הילד שלו ומה לא. אני מודה שבעניין כזה די ברור שזה משהו שהורה יכול לקבוע, אבל זה כן מרגיש שזה מתקרב באופן לא נעים למשהו שלא.
 
ועכשיו זה עושה לי אסוסיאציה לכל סיפורי ילדי הקיבוצים של העבר שגדלו בבתי ילדים. אומנם חלק זוכרים את זה כחוויה טובה, אבל חלק מתייחסים לזה כסיוט.
והיו להם הורים שפשוט בחרו לעשות בהם סוג של ניסוי סוציולוגי.