פארדון?
ממש לא מסכימה. למרות תחושת הבטן העצבנית שאני לוקה בה כשאני שומעת את האלבום הזה (וזה לא משהו שאכלתי) שאינה ניתנת ממש להסבר במילים, ואולי אף רצוי שלא תלווה בכלל בהסבר מילולי, אני אנסה בכ"ז: קודם כל נורא מאד ברור שמדובר ביצירת יחיד שעוסקת בווטרס ובבעיות הפסיכו-סוציאליות שלו שנוצרו, כנראה, בעקבות מות אביו בטרם עת, כאן קבור הכלב ועל זה ווטרס בונה את הקריאה הפוליטית שלו. Been there, done that נכון שזו מלחמה חדשה, נכון שזה עשור חדש, אבל פעם אחת מספיק. כמה פעמים אפשר לתקוע את: "אבא שלי מת לפני שהכרתי אותו, הוא מת בגלל פוליטיקאים קטנים ומגעילים, מלחמה היא דבר נורא." לפני שזה מאבד פואנטה? והאלבום חוזר על זה שוב ושוב ושוב, שירים אחרים, אותו סיפור. מעבר לטחינה של הנושא בשירים עצמם בתוך האלבום, איכשהו אני לא קונה את המסר. חוץ מכמה יחידי סגולה, שום אומן לא הצליח להעביר מסר פחות רדוד מזה: מלחמה זה דבר נורא. וואלה!? לא נכון! והנה אני יושבת כאן ורק מחכה לאיזו פצצה אטומית קטנה שתיפול בלב תל-אביב... הקטע של "רעים וטובים" או "הטובים הם בעצם רעים" נורא לא עובד בשבילי, זו ראיית עולם שטוחה.