?...Who can love you and still be standing

[רעוּת]

?...Who can love you and still be standing

אני כבר לא יכולה להגיד לו שיחבק אותי, כי אני לא רוצה שישאל למה. אני לא יכולה לתת לו להיכנס פנימה כמו שהיה פעם, ואני אומרת שאני לא רוצה לחזור לשם, לאיך שהיינו לפני 4 שנים. כלכך הרבה השתנה מאז, ואני לא רוצה לחזור לאיך שהיינו, אני רוצה להתחיל מחדש. ולתת לו להיכנס זה לחזור אחורה, ללהיות תלויה בו, ללפחד שהוא יעזוב. הוא אומר שהוא לא יעזוב, אבל אני לא יודעת איך לשכנע את עצמי שהפעם זה באמת. אני לא יכולה לשתף אותו בהכל כמו פעם, ואני חושבת שגם הוא מרגיש שהוא כבר לא יכול לשאול. אז כיף לנו ביחד, אז מה? אז נהיה מהזוגות השטחיים האלה שרק רואים טלויזיה ביחד ומדברים על מה קורה ומה נשמע..? (ומצד שני מתכרבלים מתחת לפוך בחורף, ואז לא צריך לדבר בכלל, וזה הכי כיף בעולם). וזה לא שאין לנו על מה לדבר, פשוט, אני לא יכולה לתת לו להתקרב יותר, זה החומות האלה שבניתי מאז, כלכך הרבה השתנה, גם אצלו, ואני לא רוצה להיות שוב זאת-שתמיד-צריכה-שיהיו-שם-בשבילה, כי ככה זה היה איתו, הוא תמיד היה שם, ברגעים הכי קשים, ואני לא יודעת בדיוק מה רע בזה, זה מה שכולם רוצים, לא? מישהו שיהיה שם. אז למה אני לא יכולה לתת לו..? למה אני צריכה שיחשוב שהכל בסדר והכל נפלא, ותראה איך התבגרתי מאז, ותראה איך אני כבר לא שבירה יותר, ותראה איך אני מאושרת פה. [כשכל מה שאני רוצה בעצם זה לבכות, אבל אי אפשר, כי צריך להתרכז בדברים אחרים, וכי אי אפשר, אני לא יכולה באמת, ואני גם לא מצליחה להתרכז, וזה אף פעם לא היה ככה, תמיד הצלחתי להתרכז כשצריך, אבל אני לא מצליחה יותר. ואני מדברת איתו על הכל חוץ מעל מה שבאמת, אני אומרת "בוא נלך לקניון" כשמה שאני רוצה להגיד זה "בא לי לברוח מכאן". וזה כלכך דפוק, כי אני יודעת שהוא היה מוכן להקשיב, ומצד שני, יש לו מספיק על הראש, ומצד שלישי, הוא זה שרצה להיות שם, למה הוא רוצה להיות שם בכלל, אני כבר מזמן הייתי מוותרת, אני רק הורסת לו את החיים כל פעם מחדש ומי אמר שהפעם זה יהיה אחרת? ואין לי כוח בכלל, רק יום ראשון ואני כבר מותשת, ואין לי כוח, ויום חמישי כ"כ רחוק, ואני רוצה הביתה, אבל לא באמת רוצה לחזור לשם. כשאחותי היתה קטנה, קצת אחרי שהוא נהרג, היא היתה אומרת לפעמים "אני רוצה הביתה", והיינו אומרים לה "אבל את כבר בבית, מה את רוצה?" "לא, אני רוצה הביתה". וככה אני מרגישה עכשיו, אני רוצה הביתה, אבל אני לא יודעת בדיוק למה אני מתכוונת, ולאן, אני רק רוצה לברוח רחוק, אבל no place is far enough].

"We all begin with good intent Love was raw and young We believed that we could change ourselves The past could be undone But we carry on our backs the burden Time always reveals The lonely light of morning The wound that would not heal It's the bitter taste of losing everything That I have held so dear. I've fallen... I have sunk so low I have messed up Better I should know So don't come round here And tell me I told you so..."​

(שרה מקלכלן) (אני שונאת חורף. וצריך לישון כבר).

 

[דוVשה]

תראי,

מכל מה שכתבת לא קפץ לי כלום שאומר שלא היית רוצה להיות איתו ביחד, בחזרה. כתבת שאת מפחדת, שאת רוצה להתחיל משהו חדש, שאת לא יודעת למה הוא רוצה להיות שם וכו' וכו' וכו', אבל שומדבר מזה לא אומר, לפחות בעיניי, שאת עצמך לא רוצה לחזור להיות איתו, באמת באמת בפנים. ואם הוא רוצה להיות שם? למה לא לתת לו?. בכל מערכת יחסים יש סוגשל תלות. בעוצמה פחותה או גדולה, אבל זה דבר בלתי נמנע. כל מערכת יחסים שחוזרת להיות אחרי שכבר הייתה מתחילה ממקום אחר. זה אומנם אותם האנשים עם זכרון העבר, אבל ב-4 שנים את לא בדיוק במאה אחוז אותה הרעות וגם הוא לא בדיוק במאה אחוז מי שהיה. החיים הם לא סטטיים. "אבל אני לא יודעת איך לשכנע את עצמי שהפעם זה באמת" - וזה מתקשר לי לכ"כ הרבה משפטים אחרים שכתבת כאן. כי את אומרת שאת לא רוצה להיות זו שכל פעם צריך להיות שם בשבילה ושאת מפחדת שהוא ילך וכו' וכו' וכו' - עם מישהו אחר זה היה אחרת?, עם מישהו אחר לא היית צריכה להיות במקום הזה של 'תהיה שם בשבילי'? עם מישהו אחר לא היה קיים הפחד שהוא יילך? אם את שונה והוא שונה אין סיבה, אפילו לא אחת, שמערכת היחסים שלכם תהא אותו דבר. ברור שיהיו דברים שיזכירו ויהיו אספקטים דומים, אבל במרווח של 4 שנים נכנסים הרבה דברים אחרים ממה שהיו פעם. לא יודעת, לי זה פשוט מסתכם באהבה. קיטשי וקלישאתי ככל שזה יהיה, כך אני רואה את זה. כי אחרי שמפרקים את כל הגורמים האחרים, אם אין משהו ממש מהותי שהפריע בו, או משהו מהותי שהפריע בך, והפחדים הם פחדים שגם עם מישהו אחר או במערכת יחסים אחרת יהיו קיימים, מה שנשאר זו אהבה. אם את אוהבת אותו, אם הוא עושה לך טוב, אם הוא מפרה אותך ומעניין אותך ותומך בך ותורם לך [וכן, נמצא שם בשבילך אם זה מה שאת צריכה] ומקבל אותך. זה הכל. ואם הוא עושה את כל הדברים האלו, ואם את מרגישה את כל הדברים האלו כלפיו, אז קחי את הסיכון. כל מערכת יחסים היא סיכון, תמיד, לאורך כל הזמן. תמיד צריך לעבוד בתוכה.

 

[רעוּת]

כן,

עם מישהו אחר זה היה אחרת....לאף אחד אחר לא נתתי להתקרב ככה. ואני לא יודעת אם אני יכולה לתת לו שוב, לא בגללו, בגללי. ואני מפחדת שזה יחזיר אותי למקומות שהייתי בהם לפני 4-5 שנים, כשהיינו ביחד, וזה גם לא ממש קשור אליו, זה איך שאני הייתי ולא רוצה לחזור להיות, אבל אני מפחדת שזה שהוא שם זה יזכיר לי כל הזמן. אוף, לא יודעת, אני סתם מסבכת הכל. בינתיים זה סבבה, אז פשוט נזרום עם זה וזהו

 

[ירגזי כחול]

...

אולי צריך מישהו שיהיה אפשר להגיד לו בא לי לברוח מכאן כשמתכוונים בא לי לברוח מכאן ואז הוא ילטף לך את הראש וינשק אותך ולא תצליחו באמת לברוח אבל לפחות תהיו שם ביחד [לירון חופרת] הבנת למה אני מתכוונת, נכון? [אגב, יכול להיות שהסיבה שאת לא מצליחה להגיד לו ככה, היא לא בדיוק בגללו..? למרות ש, ההתנהלות שלך מול אנשים היא אף פעם לא רק בגללך...] וכתשובה, כי את כה דורשת, and I have the sense to recognize that I don't know how to let you go {Sarah McLachlan}

 

[רעוּת]

.

זה לא בגללו, אני יודעת שזה לא בגללו, ואני לא יודעת איך להסביר לו בכלל. ואם את מתעקשת אז-- .I know I could love you much better than this מרוצה

 

[ירגזי כחול]

-

you know if I leave you now it doesn't mean that I love you any less it's just the state I'm in I can't be good to anyone else like this

[לפעמים הם מבינים יותר טוב ממה שנדמה לנו, כשאנחנו כבר מסוגלות לפתוח את הפה להסביר... ולפעמים לא. ולפעמים זה סתם מדי קשה... נו. אוף.]

 

[noosh]

באיזשהו שלב אני אחסום על טריגרים ../images/Emo46.gif

סתם נו. פשוט היה היום שרה בבית קפה שאכלנו בו ומזל שזה היה רק אאידה ולא איזה משהו מאפטרגלואו, כי אז באמת הייתי קמה והולכת.

 

[ירגזי כחול]

את נשמעת כמו צעירה ../images/Emo6.gif

רק איידיה?! ולא משהו מאפטרגלואו?! אפטרגלואו זה כאילו, ביקיפר וADP ביחד. TRAINWRECK זה באונסינג רק בדיכאון שרה.

אוקי?! {סתם, נו, לא באמת

וטוב, במקרה שלך, אני באמת מבינה...} רק שלא תעיזי להגיד עוד פעם אחת רק איידיה.. כאילו, Adia I do believe I failed you Adia I know I've let you down Don't you know I've tried so hard, to love you in my way... It's easy, let it go......... והנורא מכל

Cause we are born.. innocent... Believe me Adia, we are still.. innocent... It's easy, we all falter... But does it matter?????????????

את יודעת פעם ראשונה ששמעתי אותו איך בכיתי?? וזה היה כשהייתי דד אינסייד!!!

 

[noosh]

אדיאה די מעפן :/

אפטרגלואו הוא כאילו פופ דביק כזה. עד שאתה מגלה את המילים. ואת ה- how stupid could I be, ו-everything's changes, everything falls apart (יו, אני צריכה את זה לשורה שלי) Can't stand to feel myself losing control וכן, המקרה שלי

. קניתי את אפטרגלואו בידיעה שלא אקשיב לו לעולם.

 

[ירגזי כחול]

טחח :|

ומי חשב שאני אי פעם אקשיב לטורי.. או לכל מיני חברים של חברים שלי... אינדי ישראלי מסריח

 

[noosh]

...

אני כלכך מבינה את זה. יש רגעים שהכי רוצים לחזור לפעם. שהגעגוע דוקר בפנים כמו מיליוני חרבות - אפילו לא מחטים - מפלח את הכאב לחתיכות של "מה שהיה" ו"איך שהיינו" ו"הצבע של הקיר בבית הקפה" ו"המוזיקה באוטו כשנסענו לשם". ולהזכר ולהתגעגע זה לא לפקוח את העיניים למה שמולך. אז את מבינה שאת רוצה להתחיל מחדש. וכמה קשה זה, עם מישהו שפעם הכרת בעל פה, שפעם נתת לו מקום, להתחיל מחדש. כי ההיסטוריה קיימת ואי אפשר למחוק אותה, הוא הכיר אותך והוא זוכר אותך גם כמו פעם, ועכשיו הוא מגלה דברים חדשים, מה שאת נותנת לו לגלות. וקל לשחק את המשחק ולהיות כמו אז, והרבה יותר קשה להתמודד עם מה שיש עכשיו ולראות אם החלקים עדיין מתאימים, למרות הכל. למרות שהרוחות והגשם והשמש והזמן חרטו בהם, גזלו מהם, הוסיפו להם. זה מסע אחר לגמרי, זה חיפוש מהתחלה. זה לא לחזור הביתה, זה להתחיל לבנות. סביר להניח שאת רוצה את זה כי את רוצה להתחיל מחדש ולבנות. ואולי גם פחד שהוא יגלה דברים שעדיין נשארו בך, כאילו שהיית אמורה להוכיח איזה סטטוס התקדמות בשנים האלה ולא הגעת למטרה הסופית. אין כאן מטרה סופית, יש כאן אותך ואת מי שאת. והרבה מזה בטח השתנה במובן מסוים ואת אפילו לא שמה לב לזה, ואנחנו לא תמיד שמים לב לאיך שאנחנו חזקים אחרת או חלשים אחרת, לאופן שבו אנחנו נשברים. גם בזה יש שינויים, את לא צריכה לא-להשבר יותר, כי עבר זמן. זה קשה, להכניס חזרה מישהו. זה קשה, ממש, זה המון המון עבודה על עצמך. על אמון, אני לא יודעת מה היה אז ולמה הז נגמר, זה לא באמת משנה. כי האמון צריך להבנות מחדש, הבטחון הזה, אם את באמת יכולה לתת לו משהו, שוב, ממך. כמה הוא יצליח להחזיק הפעם, כמה תוכלי לתת לו. אני חושבת שפשוט, לאט. קחי את הזמן שלך ותראי איך זה מתקדם. ואולי לאט לאט זה יתייצב יותר, לא כי דיברתם על דברים ברומו של עולם, או עלייך, אלא פשוט כי זה דברים קטנים כאלה במהלך היום שירגישו טבעי יותר, ותברחי אליו אפילו בלי שתשימי לב. ואולי זה לא יתאים לך ולא ותמשיכי הלאה, אני לא יודעת. אני פשוט חושבת שזה משהו חדש שאת לומדת וזה לא רק לתת לו, זה גם להוציא ממך, שזה לא מובן מאליו בכלל. לתת לו להכנס זה לאו דווקא להיות תלויה בו, זה תלוי איך תתני לו, כמה, וכמה את מאזנת את עצמך מבפנים. זה קצת יכול להראות לך כמה יציבות יש בך, ומה עוד את רוצה לבנות בך, ואת יכולה תוך כדי, את יודעת. לא חייבים להשעין הכל על מישהו אחד. [ ואני לא רוצה לחזור לאיך שהיינו, אני רוצה להתחיל מחדש. כלכך, כלכך, כלכך מבינה את זה. כלכך.]

 

[רעוּת]

../images/Emo23.gif...

 

[רעוּת]

.Sights and sounds pull me back down

כבר אמרתי לך שאני מזוכיסטית, וחלק מזה זה להיזכר בך שוב ושוב ושוב עד שזה כואב ואי אפשר לנשום ולראות בראש שלי איך אתה מת ואיך העיניים שלך ריקות, ואיך שמים את הארון שלך באדמה. וללכת אליך ולבכות, לכעוס עליך ולסלוח כי זאת לא אשמתך ואז שוב לכעוס עליך, כי אין מישהו אחר שאפשר להאשים. כי מישהו חייב להיות אשם, וחייבת להיות לזה סיבה. כמה כבר אפשר לשאול "למה", בלי לקבל אף תשובה שמקובלת עלי, שנותנת הסבר הגיוני לזה שהיית חייב למות. שאם לא היית מת העולם לא היה יכול להמשיך להתקיים כמו שהוא צריך, שזה היה מפר איזשהו איזון שיש שם ואני קטנה מדי בשביל להבין. אבל זה לא נכון, אין סיבה ואין שום הסבר הגיוני. מתת סתם. לא בשביל המדינה ולא בשביל שאני אוכל לישון בשקט בלילה. אני במילא לא ישנה, אתה רואה. 2 בלילה, כמו השעה שנהרגת, אני מתה מעייפות ואני לא ישנה. מפחדת שתחזור אלי בסיוטים, כי אפילו בחלומות שלי אתה לא יכול להיות חי. וכל מי שאומר ש"הם מתים סתם", צודק, אבל אני כועסת עליהם, כי רק לי מותר להגיד את זה. כי אתה נהרגת שם ולא אח שלהם. ומותר לי להגיד את זה ולצרוח את זה ולבכות, כי אתה מתת סתם וכבר שמונה שנים שלאף אחד אין סיבה הגיונית לתת לי, ואף אחד לא ביקש סליחה, לא ממני ולא מאבא ואמא, והמוות שלך לא שינה שום דבר. אז איך אתה רוצה שאני לא אכעס? לפעמים אין לי כוח בכלל לכעוס, אני רק עצובה, עליך ועל ההחמצה של החיים שלך, ועלי. אבל לפעמים אני מעדיפה לכעוס, לנתב את כל הכאב הזה לתוך הכעס והשנאה שאני לא יודעת בכלל כלפי מי היא מופנית, כי אם אני מנתבת את כל הכאב שלי לשם אני לא חושבת עליך ועל העיניים היפות שלך ועל החיבוק שאני כבר לא אקבל ממך. אז זה קל יותר, אתה מבין? כי להיזכר בך ובמי שהיית, ולחשוב על מה שכבר לא תהיה, זה כואב בצורה בלתי נסבלת, כאב שאני לא יכולה בכלל להכיל ואני לא יכולה לבכות אותו או לצרוח אותו החוצה, כי אני פשוט לא יכולה. (12/11/06) And we make it up" As we go along We make it up as we "Go along שנה. אני חושבת כמה דברים השתנו מאז. אני כבר כמעט לא שואלת 'למה'. פעם הייתי שואלת כל הזמן. מחפשת תשובות. אבל אין. אני יודעת שאין. אולי הפסקתי לחפש מתוך ייאוש ואולי מתוך השלמה ואולי פשוט אין לי כוח לחשוב על זה יותר. ואני גם כועסת פחות. עכשיו לפחות. אין לי כוח לכעוס עכשיו. זה לוקח כלכך הרבה. זה מתיש, כל הזמן לחשוב על זה. אז אני לא. אני דואגת להתיש את עצמי טוב טוב במשך היום כדי שאני אחזור לפה ואפול מעייפות אבל זה לא תמיד עוזר, אני עדיין לא מצליחה לישון או לפחות לא לחשוב עליך. אני כל הזמן עייפה אבל זה לא עוזר. ואני לא חושבת, אבל אני מתגעגעת, אני כל הזמן מתגעגעת, חשבתי שפה זה יהיה יותר קל אבל זה לא, יש פחות דברים באוויר שמזכירים, ואולי דווקא בגלל זה. האוויר פה קר אבל זה לא קור שחודר לעצמות, ואז אני מתגעגעת לקור הזה, ולפעמים שהייתי באה לבקר אותך בחורף, אחרי הגשם, וחושבת שאולי הייתי יכולה לבכות, אם היה מתחיל לרדת גשם פתאום, אולי הדמעות היו מתערבבות איתו וזה לא היה נורא כלכך, לבכות. (או לא לבכות). וכמה דברים לא השתנו מאז, ואולי לא ישתנו לעולם. וזה מפחיד אותי, שהם לא ישתנו לעולם (זה יותר מדי זמן). אין לי כוח להתגעגע כל הזמן, נמאס לי להרגיש את החלל הזה, ששומדבר לא ממלא אותו. שאולי אי אפשר למלא אותו בכלל. הריקנות הזאת שאחרי, הידיעה שיש עוד חצי שנה עד ששוב צריך להתמודד עם כל הבתי-קברות-וימי-זכרון אמורה להרגיע אותי אולי, אבל זה לא מעודד אותי בכלל. כי זה לא שהימים שבאמצע קלים יותר. הם לא. רק קל יותר להדחיק. אז אולי הם כן קלים יותר? לא יודעת. זה לא באמת עובד, אני לא יכולה לחיות כשאני חושבת עליך כל הזמן ולא יכולה לא לחשוב עליך ליותר מכמה שעות/ימים/וואטאבר, וזה תמיד מתפרק בסוף, זה אף פעם לא מחזיק. אף פעם לא שלם. זה לא שרע לי, אין שום דבר שלא בסדר, זה פשוט ש...יש דברים שלא משתנים. גם כשהכל מסביב משתנה. ויש דברים שלא יהיו בסדר, גם כשכל השאר כן. האינסטינקט הזה, שעדיין לא נעלם, לספר לך דברים. או לפחות לרצות לספר. הכאב על זה שאי אפשר. ואין מישהו אחר שהייתי רוצה יותר עכשיו (אני מתגעגעת). How did it go so" Fast You'll say as we are looking back and then we'll understand We held gold dust In our ".Hands (טורי).

 

[noosh]

../images/Emo46.gif עם התפוז הזה

כתבתי תגובה והיא נמחקה

. אניוואי. תפסיקי לצטט שירים שאני רציתי. אולי זה לא להדחיק. אולי את כלכך רגילה להרגיש את הרגשות האלה, שכשמשהו טיפה רפוי זה אוטומטית מתייג כהדחקה, אבל זה לא, זה פשוט רפוי יותר, כי את מרפה יותר, לא שוכחת, פשוט שמה במקום אחר, בצורה אחרת. מעבירה שכבה אחת אחורה. (קצת מזכיר לי את התקופה שהייתי ממש חולה, שכבר לא זכרתי מה זה להרגיש טוב. וכשהתחלתי להרגיש קצת יותר טוב זה הרגיש לי כלכך מוזר, כאילו משהו פתאום לא בסדר). אני מצטערת שאינ לא יכולה להגיב יותר מזה. רק שנראה לי שיש בך יותר כוח עכישו. מה שאת עוברת... לא יודעת. אני מרגישה יותר מדי מזה. We make it up as we go along, אני לא יודעת להסביר אפילו כמה השורה הזאת, כמה השיר הזה עושה לי (דווקא פחות הלחן, יותר המילים). ובדיוק חשבתי עליו היום הרבה. I'm freezing that frame. האינסטינקט הזה, שעדיין לא נעלם, לספר לך דברים. או לפחות לרצות לספר. הכאב על זה שאי אפשר. ואין מישהו אחר שהייתי רוצה יותר עכשיו (אני מתגעגעת). כלכך. אבל כלכך. זה. נראה לי שחסכת לי לכתוב.

 

[noosh]

אוף יצאתי מה זה דפוקה

אבל לא בא לי למחוק. אני לא חושבת שאת רואה את זה. את הרגליים שלך יציבות יותר. נראה לי שאת קצת מפספסת את זה, לא מצליחה בדיוק לשים לב כמה הזמן הזה שעובר מחולל משהו, וזה מפחיד להגיד את זה כי זה נשמע פטאלי או גדול או משכיח, כאילו שאת מאבדת, אבל דווקא לא, זה מרגיש לי שאת מתייצבת, וזה באמת המון. אני לא חושבת שאת שמה לב לזה ואולי בינתיים זה לא משנה, אבל ככה זה מרגיש. ולא, זה לא אומר שלא נשברים או מרגישים חלשים. זה פשוט איך מתמודדים עם זה ואיך ממשיכים עם זה הלאה, וזה מרגיש לי שאת מוצאת דרכים, שסיגלת לעצמך כלים שעוזרים לך, צורות מחשבה, לא יודעת, שמשהו בגרעין שלך יציב יותר ואם את נופלת את לומדת לקום חזק יותר. ושאת מרשה לעצמך ללמוד. שזה, באמת כלכך הרבה שאין לי מושג איך לאמוד את זה.

 

[רעוּת]

לכי לישון כבר ../images/Emo46.gif

זה ממש הרבה בשבילי, שאת חושבת ככה. לא יודעת. כאילו שאם מישהו אחר יגיד שאני חזקה, אני באמת אוכל להיות (מישהו שקרא את כל ההודעות האובדניות שלי פה, ולא סתם מאמין כשאני משדרת שהכל טוב

) לא יודעת. זה עדיין לא מרגיש לי ככה, אני מפחדת לעצור ולחשוב, אני מפחדת להתפרק....או לתת לזמן לעשות את שלו. את מה שאומרים שהוא אמור לעשות (הפסקתי כבר להאמין בזה). את אומרת שאולי זאת לא הדחקה, אולי זאת באמת לא, לא ברמה של להדחיק-לתת-מודע-ולשכוח-מזה, אבל כן של "אני לא יכולה לחשוב על זה עכשיו". לא יודעת, אני לא חושבת שאני באמת מתמודדת. עדיין לא. אבל זה ממש הרבה, שאת רואה את זה ככה (הלוואי שאת צודקת).