.Why don't I begin again
פרידה מס' 1. זה לוקח כלכך הרבה. כלכך הרבה אנרגיה, ואוויר, וזה מתיש, זה כלכך מתיש ואני עייפה כל הזמן, ועדיין לא מצליחה להירדם בלי להתחיל לחשוב--- ואני רוצה להפסיק עם זה כבר. זה לוקח כלכך הרבה, כל הזמן, זה כ-ל - ה-ז-מ-ן, זאת התמודדות יומיומית ויש ימים שפשוט אין לי כוח. (אני לא יודעת להתמודד עם דברים אחרים בלי לקשר אותם אליך ואני לא יודעת להתמודד עם כל מה שקשור אליך). זה לא קשור אליך. שום דבר ממה שקורה עכשיו לא קשור אליך. זה גם סוג של אובדן, לא? (כל פרידה היא סוג של מוות). אז זה כן קשור אליך...? זה תמיד חוזר לזה בסוף. לעזאזל עם זה, בזמן האחרון אני מרגישה שנמאס לי כבר...נמאס לי שכל דבר קטן מזכיר, נמאס לי מהדקירות בבטן, מלהתכווץ מבפנים אבל לשמור על פוקר פייס כי אסור שיידעו אף פעם מה אני מרגישה. נמאס לי מתאריכים, ומעונות שמתחלפות ומהגשם, אפילו הוא מזכיר לי אותך. ומבתי קברות ואזכרות, וחגים, אפילו נרות צבעוניים של חנוכה עושים לי אסוציאציות, וזה לא שאני בכלל זוכרת משהו מהחג הזה איתך, רק זכרון עמום כזה, שפעם היה פה שמח. היום חבר שלך היה בסביבה וקפץ לפה בערב להדליק נרות, לא היה שומדבר מיוחד- או מכאיב- זה פשוט שאין לי כוח לכל ה-little earthquakes האלה. הדברים הכי יומיומיים. וזה נראה לי כ"כ נוראי ואנוכי ולא יודעת מה, להגיד שזה מכאיב לי לראות אותם, מכאיב אפילו יותר אחרי כל השנים האלה, כי הם ממשיכים הלאה ומתחתנים והחיים שלהם לא סובבים סביבך (לא נראה לי שסיפרתי לך, אבל לידידה שלך נולדה בת קצת אחרי האזכרה), ואני אוהבת אותם והכל, אבל לפעמים הייתי מעדיפה לא לראות את זה. (עד כמה זה נורא להגיד ש-נמאס לי ממך? זה לא אישי, וזה אפילו לא 'ממך', זה מהכל, מכל מה שנובע מהמוות שלך. מהלבכות/ לא לבכות, להרגיש/ לא להרגיש, לזכור/לשכוח. מהחוסר יכולת שלי להתמודד עם כל זה). פרידה מס.2 אני כל הזמן נזכרת בדברים קטנים ולא חשובים. עוד מעט יהיה "היום הכי קצר בשנה", ואני זוכרת שהייתי איתם, וסיפרתי לו ש"היום זה היום הכי ארוך בשנה" ב-21 ביוני. ושכדור הארץ סובב סביב השמש, ושמעכשיו הימים רק ילכו ויתקצרו. סתם, דברים מפגרים כאלה. עוד מעט כבר היום הכי קצר בשנה, ועכשיו אפילו הוא נראה לי ארוך מדי. ובערב יום הזכרון, היא שאלה אותי משהו על זה ואמרתי לה שזה יום עצוב, כי זוכרים את כל החיילים שמתו, והיא שאלה אותי אם אני עצובה היום בגלל שאח שלי היה חייל, אז אמרתי לה "לא. אני זוכרת כל הזמן" (למרות שכן הייתי עצובה, ושאני לא באמת זוכרת כל הזמן). ובכלל, היו לה קטעים כאלה שהיא סתם ככה שאלה אותי "את עצובה?" ומיד הייתי מחייכת ואומרת לה ש"לא, מה פתאום, למה שאני אהיה עצובה?", יש לה קטע כזה, לקלוט אנשים (וגם לשאול שאלות חסרות טאקט לפעמים, כמו- "אח שלך מת כי היתה מכת בכורות?"
), והיא כ"כ רגישה, ותמיד כל מה שרציתי היה רק לחבק אותה ולדאוג שאף אחד לא יפגע בה, אף פעם, ועכשיו אני כבר לא אוכל לעשות את זה יותר, אני לא אהיה שם, ואני לא אהיה חלק מהחיים שלהם יותר. (אני אוהבת אותם יותר מדי. אני לא יודעת איך אני אצליח להיפרד. ואני לא יודעת מה יהיה אחרי זה. אני מנסה לחשוב על זה, ולא מצליחה. אני פשוט לא מצליחה לדמיין את זה). פרידה מס. 3 ....(?)
פרידה מס' 1. זה לוקח כלכך הרבה. כלכך הרבה אנרגיה, ואוויר, וזה מתיש, זה כלכך מתיש ואני עייפה כל הזמן, ועדיין לא מצליחה להירדם בלי להתחיל לחשוב--- ואני רוצה להפסיק עם זה כבר. זה לוקח כלכך הרבה, כל הזמן, זה כ-ל - ה-ז-מ-ן, זאת התמודדות יומיומית ויש ימים שפשוט אין לי כוח. (אני לא יודעת להתמודד עם דברים אחרים בלי לקשר אותם אליך ואני לא יודעת להתמודד עם כל מה שקשור אליך). זה לא קשור אליך. שום דבר ממה שקורה עכשיו לא קשור אליך. זה גם סוג של אובדן, לא? (כל פרידה היא סוג של מוות). אז זה כן קשור אליך...? זה תמיד חוזר לזה בסוף. לעזאזל עם זה, בזמן האחרון אני מרגישה שנמאס לי כבר...נמאס לי שכל דבר קטן מזכיר, נמאס לי מהדקירות בבטן, מלהתכווץ מבפנים אבל לשמור על פוקר פייס כי אסור שיידעו אף פעם מה אני מרגישה. נמאס לי מתאריכים, ומעונות שמתחלפות ומהגשם, אפילו הוא מזכיר לי אותך. ומבתי קברות ואזכרות, וחגים, אפילו נרות צבעוניים של חנוכה עושים לי אסוציאציות, וזה לא שאני בכלל זוכרת משהו מהחג הזה איתך, רק זכרון עמום כזה, שפעם היה פה שמח. היום חבר שלך היה בסביבה וקפץ לפה בערב להדליק נרות, לא היה שומדבר מיוחד- או מכאיב- זה פשוט שאין לי כוח לכל ה-little earthquakes האלה. הדברים הכי יומיומיים. וזה נראה לי כ"כ נוראי ואנוכי ולא יודעת מה, להגיד שזה מכאיב לי לראות אותם, מכאיב אפילו יותר אחרי כל השנים האלה, כי הם ממשיכים הלאה ומתחתנים והחיים שלהם לא סובבים סביבך (לא נראה לי שסיפרתי לך, אבל לידידה שלך נולדה בת קצת אחרי האזכרה), ואני אוהבת אותם והכל, אבל לפעמים הייתי מעדיפה לא לראות את זה. (עד כמה זה נורא להגיד ש-נמאס לי ממך? זה לא אישי, וזה אפילו לא 'ממך', זה מהכל, מכל מה שנובע מהמוות שלך. מהלבכות/ לא לבכות, להרגיש/ לא להרגיש, לזכור/לשכוח. מהחוסר יכולת שלי להתמודד עם כל זה). פרידה מס.2 אני כל הזמן נזכרת בדברים קטנים ולא חשובים. עוד מעט יהיה "היום הכי קצר בשנה", ואני זוכרת שהייתי איתם, וסיפרתי לו ש"היום זה היום הכי ארוך בשנה" ב-21 ביוני. ושכדור הארץ סובב סביב השמש, ושמעכשיו הימים רק ילכו ויתקצרו. סתם, דברים מפגרים כאלה. עוד מעט כבר היום הכי קצר בשנה, ועכשיו אפילו הוא נראה לי ארוך מדי. ובערב יום הזכרון, היא שאלה אותי משהו על זה ואמרתי לה שזה יום עצוב, כי זוכרים את כל החיילים שמתו, והיא שאלה אותי אם אני עצובה היום בגלל שאח שלי היה חייל, אז אמרתי לה "לא. אני זוכרת כל הזמן" (למרות שכן הייתי עצובה, ושאני לא באמת זוכרת כל הזמן). ובכלל, היו לה קטעים כאלה שהיא סתם ככה שאלה אותי "את עצובה?" ומיד הייתי מחייכת ואומרת לה ש"לא, מה פתאום, למה שאני אהיה עצובה?", יש לה קטע כזה, לקלוט אנשים (וגם לשאול שאלות חסרות טאקט לפעמים, כמו- "אח שלך מת כי היתה מכת בכורות?"
After all I'm still a jerk playing with matches" It's just that he's not around to play along I'm still an ass hole playing with matches Blowing out my wishes blowing out my dreams Just sitting here and trying to decipher What's written in Braille upon my skin". (רג'ינה ספקטור)
(כי זה כל מה שאנחנו יודעים לעשות). כלכך רציתי להכאיב לו היום. אנשים תמיד מכאיבים אחד לשני. ואם אני אוהבת, למה כלכך רציתי להכאיב? אולי אני בכלל לא אוהבת. אולי אני בכלל לא מאמינה שיש דבר כזה, לאהוב. אולי זה סתם נוח להיות ביחד, וכשזה מפסיק להיות נוח, אז נפרדים. אולי זה לא meant to be, ומה חשבנו בכלל, ואולי אף פעם לא אהבתי. אולי אני לא מסוגלת לזה באמת.
