Wings Over America
אז אם גם לכם לא נמאס משירי אהבה טיפשיים אתם יכולים לצאת לדרך עם פול מקרטני בכל עת שתחפצו אל המחוזות המענגים של שירי האהבה שלו שלעולם לא יהוו בעיה של פגיעה באינטליגנציה שלכם,גם אחרי שהגעתם לגיל שכל "I love you" נשמע טיפה מאולץ ורק בגלל שהוא צריך להיות שם. בסוף סדרת האנטולוגיה המופלאה של הביטלס אומר פול, שהוא שמח ומרוצה מזה שבדיעבד רוב שירי הביטלס עסקו באהבה, שלום, והבנה הדדית. נכון חלקית. בזמן שמקרטני באמת התכוון ל- "I wanna hold your hand" פשוטו כמשמעו, לנון תמיד התכוון לסקס פרוע. בזמן שהריסון ניסע להעניק מימד חברתי ופוליטי יותר לביטלס עם דברים כמו "Taxman" ו "Piggies" מקרטני (בדרך כלל) הלך על הנושאים הקלים והרכים כביכול. אבל כוחו של פול היה תמיד ונשאר בהלחנה. מקרטני הוא אחד מכותבי השירים הגדולים ביותר בתולדות המוסיקה הפופולארית אם לא הגדול ביותר, ואם לא, זרקו שם.. :0) . הוא צועד בגאווה עם אוסף עצום של שירים מדהימים שהלחין, לאורך כל הקריירה המפוארת, לפעמים נראה ללא מאמץ ניכר. נדמה גם כאילו הוא זקוק להבזק של רגע בלבד כדי לכתוב את המנגינה המפילה ביותר, רגע של גאונות שבו הוא כותב את המעבר העדין הזה בין הבית הראשון לשני, שנראה כל כך קל וברור מאיליו אבל נשמע חדש ומהפכני בכל קני מידה ברורים. גאון. (נקודה) כך, בין השאר, התעורר לו פול בוקר אחד עם מנגינה מתנגנת בראשו (הארה!), התיישב לו על יד הפסנתר ותוך כעשר דקות נולד לו "Yesterday" . במקרה אחר ישב שוב על יד פסנתר דומה ואחרי משחק קטן בסולמות התפלח לו "Golden Slumbers" גאון,כבר אמרתי? והדוגמאות לא נגמרות. היו לו גם כמה רגעים של הסתננות רוח השטות, שעלתה לו במעט שירים שלא לרמתו במהלך הקרירה, אבל לעומת נקודות ספורות אלו עומדים ניצבים כל כך הרבה אבנים יקרות משובצות יהלומים, יותר מכל מלחין מודרני שיהיה. אם כן, בא לי לברבר קצת על האלבום הכפול Wings Over America. אני מאמין שהוא היה כפול יותר, בגרסת הויניל, אבל הדיון על כך אני משאיר לחכמי הפורום היותר פזמניקים יש פה, אסופה מאד מעניינת ומגוונת של הרבה כיף ויחד איתו מאכלסים את האריזה כמה מהרגעים הנשגבים ביותר שפול ידע לשלוף משרוולו. זה מתחיל ב- Venus and Mars שנשמע כמו זרימת מים עדינה על שפת אחד מהאגמים הפסטורליים באחד היערות שבבעלותו של Sir Paul , ומתפתח אל תוך מחרוזת רוקנרול מקפיצה עם Rock Show ו Jet .. מפה לשם בלי שנרגיש (זה אפשרי?!) נכנסנו למצב פגיע ביותר- Maybe I'm Amazed נקרע לגזרים. ונראה לכם שנמשיך בשיר קליל, איזה Sally G יתאים לנו עכשיו, לא כך חשבו המארגנים של האירוע. בלדת הבלוז העוצמתית ואחד מהשיאים הגבוהים ביותר של האלבום מגיעים כאן תחת השם "Call me back Again" . פול סוחט את הרגשות שלנו כמו לימון על קרפיון טרי שיצא זה עתה מהמחבת. איי, יאייי, יאייי, ככה מתנהגים?! לא ציפינו, ועוד מאחד שחילק פטישי כסף לכל מיני מקסוולים בלתי מזיקים. באחד הרגעים בהמשך כנראה מישהו מהנגנים הקריץ לו:" פול, מה שכחת שהיית פעם בלהקה ההיא, שכולם אמרו שהיא כזאת גדולה ואין עליכם!??..נו, אז תביא לנו משהו, על תהיה כזה!". פול: " יאללה, נפציץ אתכם באיזה Lady Madonna ,ככה שתתלהבו". בהמשך אם רק תציצו מהחלון יש סיכוי שתוכלו לקלוט שתי ציפורים מרשימות ביופיין, האחת כחולה והשנייה שחורה , אתם תחליטו מי מהן קוסמת לכם יותר. לא לפני "המילים האחרונות של פיקאסו" שהיו כנראה: "תחיה ותן למות", או שג'יימס בונד אמר את זה. מלבד השיר "Yesterday" , שמבוצע כאן בצורה יותר ממשכנעת, יש גם ביצוע מרטיט של "The long and winding road" וכל אלה רק בחלק הראשון של חווית הכנפיים האולטימטיבית. ההנאה הצרופה ממשיכה. יש כמה וכמה שירים קלילים, מאד נעימים ובלתי מחייבים, אבל כמובן ברמה שרק מעטי מעטים יכולים להנפיק. ויש גם מה שנקרא: "רגעי התעלות נפשיים", או במילים אחרות: 'בלדות של מקרטני'. אלבום ההופעה הזה תפס אצלי פינה חמה כל כך בלב, כנראה בגלל שהוא היה בין הראשונים של Wings שקניתי, באותה חנות "פיקדילי" שפשטה אחר כך רגל. ולמרות שהעמסתי אחר כך את כל המדף של מקרטני\כנפיים, זה לא עזר להם להשתקם ככל הנראה :0) מכיוון שבאותה תקופה האנגלית שלי לא הייתה מי יודע כמה, טוב על מי אני עובד, לא שהיום אני בולע שייקספירים
בשבילי עדיין קיימת בחורה מאד מוזרה העונה על השם Silly, שמסיבה לא ברורה פשוט אוהבת שירים באשר הם. "You'd think that people would have had enough of silly love songs I look around me and I see it isn't so Some people wanna fill the world with silly love songs And what's wrong with that? I'd like to know 'cause here I go again I love you, I love you I love you, I love you"
אז אם גם לכם לא נמאס משירי אהבה טיפשיים אתם יכולים לצאת לדרך עם פול מקרטני בכל עת שתחפצו אל המחוזות המענגים של שירי האהבה שלו שלעולם לא יהוו בעיה של פגיעה באינטליגנציה שלכם,גם אחרי שהגעתם לגיל שכל "I love you" נשמע טיפה מאולץ ורק בגלל שהוא צריך להיות שם. בסוף סדרת האנטולוגיה המופלאה של הביטלס אומר פול, שהוא שמח ומרוצה מזה שבדיעבד רוב שירי הביטלס עסקו באהבה, שלום, והבנה הדדית. נכון חלקית. בזמן שמקרטני באמת התכוון ל- "I wanna hold your hand" פשוטו כמשמעו, לנון תמיד התכוון לסקס פרוע. בזמן שהריסון ניסע להעניק מימד חברתי ופוליטי יותר לביטלס עם דברים כמו "Taxman" ו "Piggies" מקרטני (בדרך כלל) הלך על הנושאים הקלים והרכים כביכול. אבל כוחו של פול היה תמיד ונשאר בהלחנה. מקרטני הוא אחד מכותבי השירים הגדולים ביותר בתולדות המוסיקה הפופולארית אם לא הגדול ביותר, ואם לא, זרקו שם.. :0) . הוא צועד בגאווה עם אוסף עצום של שירים מדהימים שהלחין, לאורך כל הקריירה המפוארת, לפעמים נראה ללא מאמץ ניכר. נדמה גם כאילו הוא זקוק להבזק של רגע בלבד כדי לכתוב את המנגינה המפילה ביותר, רגע של גאונות שבו הוא כותב את המעבר העדין הזה בין הבית הראשון לשני, שנראה כל כך קל וברור מאיליו אבל נשמע חדש ומהפכני בכל קני מידה ברורים. גאון. (נקודה) כך, בין השאר, התעורר לו פול בוקר אחד עם מנגינה מתנגנת בראשו (הארה!), התיישב לו על יד הפסנתר ותוך כעשר דקות נולד לו "Yesterday" . במקרה אחר ישב שוב על יד פסנתר דומה ואחרי משחק קטן בסולמות התפלח לו "Golden Slumbers" גאון,כבר אמרתי? והדוגמאות לא נגמרות. היו לו גם כמה רגעים של הסתננות רוח השטות, שעלתה לו במעט שירים שלא לרמתו במהלך הקרירה, אבל לעומת נקודות ספורות אלו עומדים ניצבים כל כך הרבה אבנים יקרות משובצות יהלומים, יותר מכל מלחין מודרני שיהיה. אם כן, בא לי לברבר קצת על האלבום הכפול Wings Over America. אני מאמין שהוא היה כפול יותר, בגרסת הויניל, אבל הדיון על כך אני משאיר לחכמי הפורום היותר פזמניקים יש פה, אסופה מאד מעניינת ומגוונת של הרבה כיף ויחד איתו מאכלסים את האריזה כמה מהרגעים הנשגבים ביותר שפול ידע לשלוף משרוולו. זה מתחיל ב- Venus and Mars שנשמע כמו זרימת מים עדינה על שפת אחד מהאגמים הפסטורליים באחד היערות שבבעלותו של Sir Paul , ומתפתח אל תוך מחרוזת רוקנרול מקפיצה עם Rock Show ו Jet .. מפה לשם בלי שנרגיש (זה אפשרי?!) נכנסנו למצב פגיע ביותר- Maybe I'm Amazed נקרע לגזרים. ונראה לכם שנמשיך בשיר קליל, איזה Sally G יתאים לנו עכשיו, לא כך חשבו המארגנים של האירוע. בלדת הבלוז העוצמתית ואחד מהשיאים הגבוהים ביותר של האלבום מגיעים כאן תחת השם "Call me back Again" . פול סוחט את הרגשות שלנו כמו לימון על קרפיון טרי שיצא זה עתה מהמחבת. איי, יאייי, יאייי, ככה מתנהגים?! לא ציפינו, ועוד מאחד שחילק פטישי כסף לכל מיני מקסוולים בלתי מזיקים. באחד הרגעים בהמשך כנראה מישהו מהנגנים הקריץ לו:" פול, מה שכחת שהיית פעם בלהקה ההיא, שכולם אמרו שהיא כזאת גדולה ואין עליכם!??..נו, אז תביא לנו משהו, על תהיה כזה!". פול: " יאללה, נפציץ אתכם באיזה Lady Madonna ,ככה שתתלהבו". בהמשך אם רק תציצו מהחלון יש סיכוי שתוכלו לקלוט שתי ציפורים מרשימות ביופיין, האחת כחולה והשנייה שחורה , אתם תחליטו מי מהן קוסמת לכם יותר. לא לפני "המילים האחרונות של פיקאסו" שהיו כנראה: "תחיה ותן למות", או שג'יימס בונד אמר את זה. מלבד השיר "Yesterday" , שמבוצע כאן בצורה יותר ממשכנעת, יש גם ביצוע מרטיט של "The long and winding road" וכל אלה רק בחלק הראשון של חווית הכנפיים האולטימטיבית. ההנאה הצרופה ממשיכה. יש כמה וכמה שירים קלילים, מאד נעימים ובלתי מחייבים, אבל כמובן ברמה שרק מעטי מעטים יכולים להנפיק. ויש גם מה שנקרא: "רגעי התעלות נפשיים", או במילים אחרות: 'בלדות של מקרטני'. אלבום ההופעה הזה תפס אצלי פינה חמה כל כך בלב, כנראה בגלל שהוא היה בין הראשונים של Wings שקניתי, באותה חנות "פיקדילי" שפשטה אחר כך רגל. ולמרות שהעמסתי אחר כך את כל המדף של מקרטני\כנפיים, זה לא עזר להם להשתקם ככל הנראה :0) מכיוון שבאותה תקופה האנגלית שלי לא הייתה מי יודע כמה, טוב על מי אני עובד, לא שהיום אני בולע שייקספירים
Long live The Beatles